סינדרום ירושלים: האם אוהדי בית"ר חריגים בנוף תרבות הכדורגל המקומית?

קבוצת כדורגל שמשחקת מול יציעים ריקים; קפטן שמנסה בכל כוחו לשמור על קור רוח מול הקללות; שני שחקנים שחוזרים הביתה שבורים אחרי כל משחק; פוליטיקאים שמבחינתם היציע הוא מגרש אסטרטגי; ואוליגרך שקנה קבוצת כדורגל, אף כי לטעמו זה משחק די משעמם – אלו כמה מהמרכיבים בסרטה התיעודי של מאיה זינשטיין, "טהורה לעד", שיוקרן בבית אבי חי ביום ראשון, 21 במאי, בליווי שיחה עם היוצרת.

הסרט מתאר את עונת 2012-2013 בקבוצת בית"ר ירושלים, שנהיתה בזמן אמת לאירוע דרמטי החורג מגבולות עולמם של אוהדי הספורט בלבד. זו העונה שבה הבעלים ארקדי גאידמק צירף לקבוצה שני שחקנים צ׳צ׳נים מוסלמים – זאור סדאייב וג׳בראיל קאדייב. המהלך עורר זעם רב בקרב אוהדי הקבוצה, בפרט בקרב מועדון האוהדים לה פמיליה, שנודע בגישה גזענית המבקשת לשמור על בית"ר "טהורה" ו"נקייה" משחקנים מוסלמים.

הסוף ידוע: האוהדים לא הגיעו למשחקים, הקבוצה הפסידה, הקפטן אריאל הרוש הוחלף באופיר קריאף, שהפגין גישה סימפטית יותר כלפי מאבק האוהדים, ובתום העונה, שני השחקנים הצ׳צ׳נים עלו על מטוס בתחושת הקלה ניכרת ומובנת לחלוטין. מאותו המשבר – ומעט אחרי המתועד בסרט – צמחה בסופו של דבר קבוצת האוהדים בית"ר נורדיה ירושלים, שבה מבקשים אוהדי הקבוצה לייצר תרבות ספורט אחרת, בלי גזענות ובלי אלימות, ולהנחיל את הערכים הללו חזרה לקבוצת האם.

"התקשורת מעניקה לאוהדי בית"ר תפקיד" 

מעניין לחזור לרגע המשבר ולדבר עם אוהדי הקבוצה, על הרכבם המגוון, ולשמוע מהם על האופן שבו אירועי אותה עונה והשיח התקשורתי הדומיננטי שנסב עליה עיצבו את החוויה שלהם. מן השיחות עולה שכמספר האוהדים, כך מספר הגרסאות (וגם מספר הסיבות מאחורי ההחלטה לאהוד את בית"ר). קהל האוהדים של בית"ר, כך נדמה, מגוון פי כמה וכמה ממה שהתקשורת נוהגת לצייר כ"אספסוף" המוני, אלים ומזרחי. מהשיחות עם האוהדים אף לא נעדר הממד העדתי והמודעות למערך הכוחות הפוליטי והכלכלי הסובב כל קבוצת כדורגל.     

רותם כהן, אוהדת בית"ר מילדות שהצטרפה בתום אותה עונה לקהל האוהדים של נורדיה, מספרת: "בשנה ההיא משהו נשבר. לא יכולתי להמשיך לאהוד קבוצה שמקללת שחקנים מוסלמים שלה; שתולה שלט ׳טהורה לעד׳; שאוהדיה שורפים את המועדון על כל הפריטים בו; שיש בה חבורה שזורקת אבנים על שחקנים שהביעו עמדה נגד גזענות ואפילו מטרידים מינית את אשתו של היושב ראש (איציק קורנפיין; ז"א). משם כבר היה ברור שלטדי אני לא חוזרת, עד שהשליטה תצא מידיה של לה פמיליה. זה היה השבר מבחינתי, ומבחינת רבים אחרים".

כהן התחילה להגיע למשחקים עוד כילדה עם משפחתה, אבל עם השנים, נוצקה לתוך בית"ר משמעות נוספת מבחינתה: "הקבוצה התחברה עם הזהות המזרחית נהדר. הרגשתי שזה נכון לי". בהקשר הזה, היא גם מבינה את השיח התקשורתי על בית"ר; אף שכהן מכירה באופן עמוק בגזענות של לה פמיליה ודומיהם ומתנגדת לה בכל כוחה, היא גם מודעת היטב לתפקיד הסמלי שמוענק לאוהדי בית"ר בתקשורת כבריונים אלימים, חשוב-מאוד-מאיזו-עדה. "העובדה שמתייחסים רק לבית"ר, גם בסרט, היא לא סתמית. בעובדה שהאש נושבת לבית"ר יש מן הגזענות העדתית של אשכנזים כלפי מזרחים. הרי הפועל תל אביב גם היא קבוצה גזענית - למשל כלפי אוהדי בית"ר. לאוהדי הפועל אולטרס יש ריבים קבועים עם לה פמיליה - מכות וכן הלאה. הרבה קבוצות גזעניות באופנים מסוימים".

דוקו ומאיה פילמס באדיבות yes (צילום: ראובן שוורץ)

בטור שכתב בנושא, ניתח האוהד משה זיאת את קריאות ה"טהורה לעד" של אוהדי בית"ר כהתרסה ספציפית כנגד התקשורת הישראלית: "חלק גדול מההתנגדות של אוהדי בית"ר לשחקן ערבי – היא התנגדות לתקשורת. הרעיון של היבדלות, של טהרה – הוא לא שלנו. זה לא רעיון שמאפיין את תנועת בית"ר. זה לא רעיון שמאפיין את היהדות המזרחית איתה בית"ר מזוהה [...] מאיפה בכל זאת הגיע הרעיון של טהרה? אני אציע שתי השערות – האחד, ארגון להב"ה שחדר ליציעים וקידם את הרעיונות האלה; והשני היא התקשורת, ובפרט התקשורת הליברלית, ששמה את המאבק בגזענות בראש סדר העדיפויות שלה. אוהדי בית"ר פיתחו גישה אנטי ממסדית תחת מפא"י, והתקשורת מזוהה כנציגה בכירה של ישראל החילונית, הליברלית, שונאת בית"ר, ולכן גם השנאה העצומה כלפיה".

אותה התקשורת ממש, טוען אוהד הקבוצה עמית בוטבול, התעלמה כמעט לחלוטין מהתנהגותו האמיצה של קפטן הקבוצה בעת המשבר, אריאל הרוש, שהביע תמיכה בשילוב השחקנים בלי אפליה על רקע גזע ודת ושילם על כך מחיר כבד ואישי מול קהל האוהדים.

"מרכיב באידאולוגיה הניאו-גזענית העכשווית"

הסימון של בית"ר כמקרה קיצון של גזענות ואלימות בכדורגל הישראלי דורש גם הקשר היסטורי. האומנם בית"ר היא הקבוצה הגזענית היחידה, או שמא גזענות נהיתה כבר מושרשת בתרבות הספורט שלנו, ובחברה שלנו בכללותה? כשהשיח הציבורי שב ומדגיש שבבית"ר "מעולם לא היה שחקן מוסלמי", האם נלקחות בחשבון גם נסיבות היסטוריות ואחרות או היחסיות לקבוצות אחרות, למקומות עבודה אחרים? האם זה בכלל נכון מבחינה עובדתית? ומה משמעות הדבר?

פרופ׳ צבי בן-דור בנית מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ניו יורק הוא מזרחי, ירושלמי, מה שקרוי שמאלני – וגם אוהד בית"ר מאז 1971. בעיניו, כשאנחנו מדברים על גזענות ובית"ר, אסור לנו להתעלם מההקשרים ההיסטוריים המשתנים: "בשנות ה-60 וה-70 בית"ר היתה פחות דומיננטית בירושלים, לעומת הפועל ירושלים, שנוהלה בידי הממסד המפא"יניקי של ירושלים ושאוהדיה הגיעו מהשכונות המבוססות וממעמד הביניים של הביורוקרטיה הממשלתית והמפלגתית בעיר.

"לעומת זאת, אוהדי בית"ר באו מהשכונות והיו בני מעמד הפועלים, וגם לכך כמובן היו חריגים. למשל שחקן הפועל ירושלים יעקב בוזגלו, אביו של השחקן מאור בוזגלו, שגר ברחוב השמור בשכונת קטמון ח׳. כל מי שגר בקטע הרחוב שלו היה אוהד הפועל, ומי שגר רחוק יותר ברחוב, 30 מטר משם, היה אוהד בית"ר.

"להפועל היה שחקן ערבי, עלי עות׳מן, אבל הוא לא היה מוקד לשנאה מיוחדת. אם היתה שנאה באותן השנים, היא היתה שנאה להפועל ירושלים כיריבה עירונית מוצלחת יותר ומבוססת יותר, שסמוכה על שולחן השלטון. כאשר בית"ר היתה מנצחת בדרבי, הצעקה שנשמעה בכל מקום היתה 'אֶבֵל בהסתדרות'".

גם הזיהוי הפוליטי הנוכחי של בית"ר עם הימין, שחוזר ומגיח בסרט בצורת נוכחותם של פוליטיקאים מהאליטה הימנית הישנה יותר, כמו רובי ריבלין ואהוד אולמרט, והאליטה הימנית החדשה, כמו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן – לא היה מובן מאליו. "הזיהוי עם הליכוד לא היה אוטומטי, העניין היה יותר מעמדי-אתני", מספר צבי, "ובכל מקרה, גזענות נגד ערבים לא היתה מרכיב באידיאולוגיה של הקבוצה. חשוב לזכור שמעמד הפועלים הירושלמי היהודי עבד עם ערבים באותם מקומות עבודה. אולי יותר מבכל מקום אחר בארץ. כלומר, גם לתומכי ליכוד היה מגע בלתי אמצעי עם ערבי.

אז מתי נהפכה בית"ר לליכודניקית? צבי מציע את התקופה שאחרי בחירות 1992, שעם האירועים שקרו בה נמנו זכייתה של הקבוצה באליפות (עונת 92/3); הסכם אוסלו ו"ההתרחקות של הערבים היהודים של ירושלים מהערבים הפלסטינים שלה", שהגיעה בעקבותיו, כדבריו; ועלייתו של דור האוהדים החדש – מעמד בינוני מזרחי שלא עובד עם ערבים (כמו גם אוהדים רבים מהפריפריה, ולאו דווקא מירושלים).

האם התמונה היתה פחות "טהורה" בקבוצות אחרות? קשה לומר. נראה שלא. "עד סוף שנות ה-90 לא היו קבוצות ערביות בליגה העליונה, ולכן לא היו הרבה סיטואציות ש'הזמינו' התבטאויות גזעניות", מספר צבי, "הדברים שאני אומר עלולים להישמע כמו אפולוגטיקה לגזענות של ביתר מפי אוהד בית"ר מזרחי שהוא שמאלני, אבל זה לא כך. הגזענות בבית"ר היא בעיה קשה, שנהיתה למרכיב חשוב באידיאולוגיה הניאו-גזענית העכשווית בישראל. אסור להפריד בין הגזענות בבית"ר לגזענות הכללית בארץ. בית"ר אינה מקרה ייחודי. אשכנזים תל אביבים אולי רוצים שנחשוב כך כי בית"ר היא קבוצה 'מזרחית' יותר מכל קבוצה אחרת בארץ, אבל למעשה, היא אינה חריגה בנוף הפוליטי בארץ כיום".

"נורדיה קמה כדי להציל את בית"ר"

המוזיקאי שי נובלמן, אוהד הקבוצה זה 30 שנה, מוסיף לתמונת העבר השונה כל כך מחוויותיו כילד רמת גני אוהד בית"ר: "היא לא היתה קבוצה גזענית בשום אופן. בשנים הראשונות הלכתי למשחקים עם סבא שלי, איש בית"ר עוד מימיו בליטא וחבר במכון ז׳בוטינסקי, והגזענות הזאת לא היתה קיימת בשנות ה-80, וגם לא בשנות ה-90. ובן שהקהל היה מלא תשוקה ואמוציונלי, אבל לא בקטע גזעני. אחרי 20 שנה שבהן אני אוהד הקבוצה, הגזענות התעוררה ותפסה אותי ואת האחרים בהפתעה אי-שם ב-2003 -2004. חשבתי שזה יחלוף, שזה קומץ קטן שפתאום נדלק".

מבחינתו, כאוהד, רגע המשבר היה כאשר "מאמן הקבוצה אלי אוחנה הביא שחקן רכש מוסלמי מניגריה ששמו איברהים נדאללה ב-2004. גם בשנות ה-80 כבר שיחק שחקן מוסלמי בבית"ר, בלי שום גילויי גזענות, אבל במקרה הזה, הקהל שרק בוז וקילל ופשוט חיסל אותו. אני התחלחלתי מזה. מאותו הרגע התחילה הידרדרות מוחלטת: לה פמיליה נוצרה, אוהדים פשוט עשו לינץ׳ בפועלי ניקיון ערבים באצטדיון טדי. במשחק חוץ בחיפה היה טקס לזכר רבין, והקהל של בית"ר שרק בוז. לא הגיוני שהאנשים האלה מנסים בכוח לשנות את הדי-אן-איי של הקבוצה ומכתימים את כולנו, בושה אחר בושה. אתה קורא על אוטובוס של אוהדי בית"ר שנוסעים לסכנין ומרביצים שם לזקנים ומתחיל לכעוס. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. בעונה עם הצ׳צ׳נים זה עלה על כל דמיון. גם אוהדים נורמטיביים בסוף אותה עונה לא הגיעו לעודד בעקבות לחץ של לה פמיליה, שפשוט עשו להם טרור; אנשים הותקפו".

גם בעיני מתן רינג, ממובילי קבוצת האוהדים נורדיה, העונה היתה הקש ששבר את גב הגמל, אך הוא התחיל להתרחק מהמגרש עוד קודם לכן, "לא התחברתי לתרבות העידוד של האלימות והקללות", הוא מספר, "כשנורדיה הוקמה, חבר טוב שלי אמר שהיא מתאימה לנו, לאידיאולוגיה שלנו ולאיך שאנחנו אוהדים את בית"ר. נשאבתי לזה באופן טוטלי במשך שלוש השנים האחרונות". בעיני צופים מבחוץ, קבוצת האוהדים נורדיה יכולה להיתפס כניסיון להציע אלטרנטיבה שתחליף את בית"ר, אך אוהדיה מבקשים תיקון עמוק הרבה יותר: "נורדיה קמה כדי להציל את בית"ר", אומר רינג, "זה תוצר של עשור של מאבקים מבפנים, שלא צלחו כי ההנהלה לא עזרה ואוהדי בית"ר השפויים נשארו לבד במערכה. עכשיו, אחרי שלוש שנים שבהן נורדיה מצליחה ומושכת תשומת לב, מתחילה לקום התנגדות גם מתוך היציעים של בית"ר, לא כזו שנלחמת בלה פמיליה, אלא כזו שמנסה לייצר תרבות עידוד חיובית".

קשה להישאר אדישים אל מול התשוקה והמוטיבציה של אוהדי נורדיה. בשיחות איתם מצטיירת קבוצה חלומית כמעט: "קבוצת אוהדים זו חוויה מיוחדת מאוד, בייחוד בליגות הנמוכות", מספרת רותם כהן, "יש אוהדים מזרחים ואשכנזים גם יחד, אבל סגנון המוזיקה הוא בבירור מזרחי, וזה מתאים לי. כשאוהדים רצו לעשות מחווה לזוהר ארגוב, דנו בזה שהוא היה אנס מורשע ועשינו במקום זה מחווה לאהובה עוזרי, שעוד היתה אז בחיים וזכתה לראות את זה. את יכולה לבוא למשחק, ולא תשמעי קללה אחת. יש המון ילדים ונשים; זה מקום מאוד ידידותי. אנשים לא מגיעים כדי להיכנס אחד בשני". אף שגם היא שואפת בסופו של דבר למיזוג של נורדיה וקבוצת האם לכלל קבוצה אחת, בלי אלימות וגזענות, היא מודה ש"קשה שלא להתאהב בנורדיה".

גם נובלמן, מצולק מהעונה ההיא, מצא מקום בנורדיה: "הרגשתי שזרקו אותי מהבית שלי, שהייתי בשדה קרב בדרום לבנון וחזרתי עם כוויות בכל הגוף וצלקות בנפש, ואמרתי – אני לא חוזר לשם. השנה ניסיתי והלכתי שוב לשלושה משחקים, והיה מוזר מאוד. אני לא יכול לשכוח את מה שקרה. אני צריך להיווכח שהקבוצה שינתה את פניה וחדלה מלהיות קבוצה גזענית. אני רוצה לראות שחקנים ערבים שמשחקים בקבוצה ומתקבלים, אחרת קשה לי לומר שאני אוהד בית"ר מכל הלב; אני לא יכול לשקר לעצמי. לכן, בשלוש השנים האחרונות אני משקיע את האנרגיה והמשאבים הרגשיים בנורדיה. גם אם זה לא מתקן הכול, יש בזה הרבה סיפוק".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי