המצאת הבדידות: אני כן כותב כשעצוב (בפייסבוק)

בחור צעיר רוצח (לפי החשד) את ידידתו בבית מלון באילת. אחר כך הוא פורץ לחשבון הפייסבוק שלה, משנה בו את הסטטוס ומכריז ששניהם בזוגיות. הוא החי, והיא המתה. חברי הפייס שמחים בשמחתם.  "מזל טוב", הם כותבים על הקיר שלו. וגם: "בהצלחה, מדהימים" ו"מאחלת לכם זוגיות של יונים ושפנפנים". חלק מהברכות מתפרסמות על קיר הפייסבוק יממה אחר כך, כשהבחור, שבינתיים התאבד, אינו בין החיים.

הגרסה הנוראה הזאת של בדידות אינטרנטית קיצונית התרחשה לפני כמה שבועות, כשאיש התקשורת ברוך אינדיג רצח לפי החשד את ידידתו אודליה בכר במלון באילת והתאבד. בדיקה בקיר הפייסבוק שלו, מעשה מציצני ובודד כשלעצמו, חושפת את הדפוס הייחודי כל כך לרשתות חברתיות, של יצירת רושם מוטעה – רומנטי או עליז או מושלם – ושל פרימתו לאחר מכן. רואים את זה בשרשור ההולך ומתארך, שמתחיל באיחולים ונגמר באימוג'ים של דמעות. היד מבקשת מהעכבר לגלול למטה, אל פוסטים קודמים של אינדיג. כמה ימים לפני שרצח את בכר והתאבד, הוא פרסם שיר שכתב שמתחיל בשורות "במלוך הליל צלו של ירח / קולי אפל, מחפש לו דרך". אחד מחברי הפייסבוק של אינדיג הגיב לשיר מיד אחרי הטרגדיה: "700 חברים יש לו בפייסבוק, ואף אחד לא שם לב שהבנאדם בדיכאון וקורא לעזרה?".

כאמור, על המנעד הרחב של בדידויות דיגיטליות, המקרה הזה נמצא בקצה. "שני אנשים חיים באדם אחד ב-2017", אומר המוזיקאי יוסי בבליקי, "אחד שהוא מבולבל, שיש בו מיליוני תשוקות ופחדים וסתירות ומשיכה לפחד ולרע ולטוב. האחר הוא אוטיסט מחייך, אוטיסט יפה. את האוטיסט הזה אנחנו רואים ברשתות החברתיות".

יוסי בבליקי (צילום: אמנון וינר)

בבליקי, וכן הסופר עוזי וייל, ישתתפו הערב באירוע "הבדידות הדיגיטלית" בבית אבי חי. "הצד ה'אוטיסטי'", הוא אומר, "הוא הצד הזמין והנגיש שלי, ובאמצעותו אני מדבר אל העולם. אבל בינתיים, מי שיושב שם ב'הולד' ומפרפר הוא 'אני' ששותק, וה'אני' השותק הולך וצובר כוח ותאוצה. לעומתו, ה'אני' שמדבר תמיד חלש יותר. הטכנולוגיה אמנם הפכה את 'האני' הנגיש לזמין יותר, אבל כמו בחוק פיזיקלי, היא גם הפכה את האני השותק ליישות בעל עוצמה אדירה. עכשיו הוא לוחץ יותר ובועט יותר. כמו במקרה הנורא של אינדיג, לפעמים הוא עולה על גדותיו גם דרך הטכנולוגיה".

וייל אומר שהטכנולוגיה של השנים האחרונות הביאה איתה "מבול של תקשורת חדשה שאנחנו אפילו לא יודעים מה משמעותה". לא תמיד יש לה משמעות אפלה. "יום אחד אני מקבל טלפון מניגריה", הוא נזכר בחיוך, "יש לי חברה בע"מ, והבחור הניגרי על הקו ניסה לשכנע אותי להשקיע בנדל"ן בניגריה. אמרתי לו שאני לא מעוניין, ואז הוא אמר: 'אם אדבר איתך פחות מדקה, המעסיקים שלי יורידו לי מהשכר'. יום קודם לכן נפטר חברי, שדרן הרדיו דני קרפל. אמרתי לבחור הניגרי: 'בוא אני אספר לך על דני קרפל'. הצלחתי לסקרן אותו, כי תיבלתי את הסיפור בבדיחות, ונפרדנו אחרי יותר מדקה".

עוזי וייל (קרדיט: טלי שני)

וייל צוחק. "זה היה רגע אנושי מקסים שנכפה בידי הטכנולוגיה. זאת דוגמה מרחיבת לב, אבל ברוב המקרים, במקום שהמוחות שלנו יתקשרו רגשית - האצבעות מתקתקות והמוח מסתגר לתוך בועה דיגיטלית. היא מוחקת את הזהות שלנו. אנחנו פיקסלים על המסך. ואז יש לנו שתי אפשריות: או שאנחנו צועקים חזק יותר, או שאנחנו משתבללים. ההסתגרות היא ייחודית לעידן הטכנולוגי הזה. אנשים מגנים על עצמם באמצעות האייפון. אנחנו אפילו לא חייבים לשלוח מסרונים בזמן שמדברים איתנו. מספיק שאנחנו מחזיקים באייפון. גם זה אקט של הגנה.

"ההסתגרות קורית כי האנושות לא הדביקה את הפער מבחינה רגשית. הרשתות החברתיות הן בעיניי מכשיר להפרעת קשב. מה זה עושה למוח? ומה זה עושה לזהות שלך, שכל הזמן אתה צריך לאשש אותה מחדש?".

מה זה עושה?

"בעבר היתה הזהות מוצקה יותר. היום אתה צריך לשכלל אותה כל הזמן כדי להגן עליה. הפנימיות שלך, הרגשות שלך, העצמי שלך, - הם הופכים להיות נתונים לשיפוט. אז העצמי מסתגר, והוא שולח את הסוסים הפראיים שלו, לחזית. הזהות משתכללת, אבל היא גם נשחקת".

התקשורת הווירטואלית מכחידה את הטקט

בבליקי אומר שהטכנולוגיה של הרשתות הפכה אותנו לחולדות מכורות לסוכר. "הנה תמונת מצב של העידן הזה: אבא יושב בגינה, מנדנד את הילדה בעגלה ובוהה באייפון", הוא אומר, "למה הוא בוהה? הוא מחכה שייעשו לו לייקים. אני, כמו כולם, רוצה לחיות חיים נורא גדולים. כל הזדמנות שתעלה, גם אם היא כוזבת וריקה כמו לייק, אני ארוץ אליה כאילו היתה קוביית סוכר. זאת אמנם נטייה אנושית אל-זמנית, אבל הטכנולוגיה שיעבדה אותה לחלוטין".

אבל לבדידות יש גם צד אחר, אומר וייל. "דברים שהיו בפנים מתרחקים, אבל דברים רחוקים מאוד מתקרבים פתאום". באחד האירועים שיזם הוא הזמין את עידן בריר, דוקטורנט שחוקר את ההיסטוריה והתרבות היזידית. בריר סיפר לווייל איך סייע בהצלתה של צעירה יזידית מבלי לעזוב את כיסאו בבית הקפה בתל אביב. 

לא רק לבדידות יש צדדים, גם לרוע. בבליקי מספר שכשחברי להקת פונץ' עבדו על האלבום הרביעי שלהם, הם החליטו לפתוח קבוצה מקוונת ולהעלות בה מיקסים לשירים. "בתוך חודש הלהקה כמעט התפרקה", הוא אומר, "כל כך הרבה רוע היה בדיאלוג המקוון בינינו. התחילו לצאת דברים שלא העלנו על דעתנו להגיד זה לזה בפנים. אבל אז היינו נפגשים פנים אל פנים, ושום דבר מהרוע הזה לא היה שם. התקשורת הווירטואלית מכחידה את הטקט. ירד הטקט, ובמקומו בא אדם שמדבר עם עצמו".

"סגרנו את הקבוצה. התאזנו מיד באותו הרגע", אומר בבליקי, "כשמסתכלים על הרוע שנוזל ברשתות החברתיות, צריך להבין אותו כרוע שאינו קיים. אנחנו כמו חמאסניק שכותב פוסט ארסי על הציונים. 'החמאסניק' כותב בסך הכול את התסכול של עצמו. הוא אפילו לא רואה את עצמו. הוא רואה אך ורק את התסכול הטהור של עצמו. כשהוא יעמוד מולי, הוא לא יוכל לשנוא אותי".

הצטרפו לדף הבית של בית אבי חי