קסם ואובדן: האם כדאי לכלול את "הארי פוטר" בקאנון ספרות השואה?

הספר "הארי פוטר ואבן החכמים" פורסם לראשונה בקיץ 1997 בידי הוצאת בלומסברי. ב-20 השנים שחלפו מאז, נהיה "הארי פוטר" לתופעה תרבותית חסרת תקדים. הוא סמן זהות, כוח מארגן שמסייע לגייס מיליוני דולרים למטרות חיוביות, אמצעי להתמודדות עם זמנים קשים וקלאסיקה אהובה. ויש עוד דבר: "הארי פוטר" עשוי להיות הספר שבו ייעזרו ילדינו כדי להבין את השואה. הרשו לי להסביר את הטענה המוזרה הזאת.

 

התחלתי לקרוא את "הארי פוטר" בחשאי. בחשאי, מפני שניסיתי לתחזק תדמית של "ילדה מגניבה" כפי שתפסתי את המושג הזה בכיתה ו'. ואולם, בתוך שלושה שבועות ושלושה ספרים, ויתרתי על העמדת הפנים ונהפכתי למעריצה במשרה מלאה. כשהגעתי לקולג', גוררת אחריי את ספרי "הארי פוטר", התחלתי להתעמק בחקר השואה. באותה העת לא ממש יכולתי להגיד למה אני נמשכת  כל כך לנושא הזה. מצאתי את עצמי לוקחת שיעור אחר שיעור בנושאים כמו "רצח עם השוואתי", "ספרות השואה וייצוגיה" ו"אירופה המודרנית", ובמהלך כולם, הסתמכתי עמוקות על הלקחים של הארי, הרמיוני ורון, בניסיוני להתמודד עם הבלבול, הזוועה והטראומה – כולם הגיעו בחבילה אחת עם נושא הלימוד שבחרתי.  

 

סדרת "הארי פוטר" אף עזרה לי לשאול שאלות שבלעדיה ספק אם הייתי שואלת. הייתי ילדה בת מזל: מעולם לא איבדתי אדם אהוב וחוויתי מעט מאוד בעיות גופניות. אבל כן איבדתי את סדריק ואת סיריוס ואת דמבלדור ואת פרד. הלכתי לצדו של הארי כשהוא נאבק עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית, וראיתי כמה קל היה לקורנליוס פאדג' להסיט את עיניו מן האמת. כשאני מסתכלת לאחור, ברור לי שהארי פוטר היה בשבילי באותה העת יותר מאשר אמצעי לנחמה או להתבוננות; הוא מה שהניע אותי ללמוד את השואה מלכתחילה.

 

קריאה נוספת: האם הנצחת השואה צועדת עם הזמן?

 

אלגוריה רבת עוצמה

 

אין זו משימה קלה לילדים לתפוס את הזוועות ואת הסבל שהתרחשו במהלך השואה, ובה בעת גם את נסי ההישרדות. כשהם שומעים סיפורים של ניצולים, איך הם יכולים לדמיין את המציאות האפלה מבלי לחוות טראומה בעצמם? האלמנטים הפנטסטיים בספרי "הארי פוטר" יכולים לספק לילדים מסגרת שבתוכה יוכלו להיפגש בצורה בטוחה עם האבסורדיות המעוותת שהם יורשיה, בין שישירות ובין שבעקיפין.

 

לדוגמה, בספר האחרון בסדרת "הארי פוטר", ישנו רגע שבו השלישייה המפורסמת צריכה להיכנס עמוק לתוך בטן הבנק לקוסמים, גרינגוטס. כשהם מגיעים למטה כדי לשדוד כספת במטרה להציל את העולם, הם רואים שעל הכספת שומר דרקון עיוור, מוכה וכבול. כדי לא להיתפס בידי שומרי הבנק, הם שוברים את השרשראות של הדרקון אשר רק רגעים ספורים קודם לכן ניסה להרוג אותם ורוכבים על גבו למקום מבטחים. ברגע שהם חופשיים, השלושה חייבים לקפוץ מגבו של הדרקון העיוור לאגם, מחשש שאם יבחין בכך שהשתמשו בו, הוא יתהפך עליהם ויתקיף אותם. זוהי אלגוריה רבת עוצמה שיכולה להכין ילדים להתמודדות עם האבסורדיות של קאפואים, של מאסר, של העינויים הנדרשים כדי להשפיל יצור חי ולהביאו לכלל מצב של כניעות מוחלטת ושל הסכנות האורבות לחופש.

 

 

איור מתוך "טאבלט". פגישה ראשונה עם הרוע

 

 

גם בתוך עולם הפנטזיה שהיא יצרה, סדרת ספרי הארי פוטר אינה נרתעת מלהציג את הסבל בפירוט, בצורה המספקת לנו חלון הצצה לנזק חומרי במלוא ממשיותו – כמו זה, להבדיל, שהמיטה השואה. כך, בספר האחרון, הארי וחבריו נתפסים לאחר שנרדפו בידי "אוכלי המוות" (כלומר, הנאצים). הם נלקחים למרתף ומופרדים. הרמיוני, שלשיטתם של "אוכלי המוות" היא בעלת "דם מלוכלך" (הערת המתרגמת: זאת משום שהרמיוני היא בשפת הספר "בוצדמית" – בת להורים "מוגלגים", כלומר, שאינם קוסמים), מעונה בעבור מידע בידי אישה בעלת "דם טהור". אנחנו שומעים את הצרחות של הרמיוני, ואנחנו שומעים את הצעקות של יקיריה, שנאלצים להקשיב בחוסר ישע לעינויים שהיא עוברת.

 

יש עשרות סצנות כאלו בסדרה, כמו הרגע שבו הארי צריך לחרוט "אני לא אספר שקרים" לתוך ידו שלו שוב ושוב בגלל מנהל מטורף. בעלי ברית מתים, אוזניים נכרתות וילדים נרצחים בידי מבוגרים הלועגים להם תוך כדי שהם הורגים אותם. השילוב בין הזוועות הפנטסטיות והספציפיות עוזר לילדים להבין את הטירוף שבדיכוי ואת המציאות של הטראומה.

 

הבנאליות של הרוע

 

אתגר נוסף העומד בפני ילדים בבואם ללמוד על השואה הוא הצורך להשלים עם הרוע האנושי. אין התגלמות אחת של הרוע ב"הארי פוטר", והטקסט העשיר הזה מספק מקום בטוח לשיחות קשות על מעשי האלימות בשואה, בין שמדובר באיינזצגרופן, באדולף אייכמן או באזרחים ששתקו בזמן ששכניהם נעלמו.  

 

וולדמורט הוא הייצוג הטהור ביותר של הרוע בסדרה; אפילו ילדים צעירים מאוד יכולים להבין את הרוע של וולדמורט. כאשר הוא מוצג בספר הראשון, אין לו אפילו צורה אנושית. הוא חצי-אובייקט. רכוש דמוני של איש קטן ופחדן. אבל לאורך הזמן, ספר אחר ספר, הרוע הולך ומוצג בדרכים מורכבות יותר ומרובות ניואנסים.   

 

לדוגמה, ה"הורקרוקס". כדי ליצור הורקרוקס (הערת המתרגמת: חפץ שכושף כדי שישמור בתוכו פיסה מהנשמה של הקוסם, במטרה להפוך אותו לבן אלמוות), וולדמורט חייב לרצוח, והרוע שהמעשה הזה גורר משנה את העולם לעד, ואיש אינו חסין מפניו. בספר השני, ג'יני וויזלי משתפת פעולה בהתקפות על תלמידים בשל הקשר הרגשי שלה עם אחד מההורקרוקסים האלה. ובספר השביעי רון וויזלי נוטש את חבריו ואת שליחותם בעקבות הקנאה והכעס שהוא חש בגלל ענידת הורקרוקס אחר. שתי הדמויות הללו, שגדלו בבית חם עם ערכים חזקים ושמעולם לא נתקלו אישית בוולדמורט, עדיין פגיעים לנוכח השפעות הרוע שגרם וולדמורט, והן עלולות ללקות בשנאה ובפחד, במקום להפגין אהבה וסליחה.

 

באופן דומה, מותו של סדריק דיגורי הוא סמן מכריע בסדרה ומסייע לקוראים להבין את השכיחות של הרוע. בסוף הספר הרביעי, הארי וסדריק דיגורי מוצאים את עצמם עומדים בבית קברות אפל ובלתי מוכר לאחר שסיימו בהצלחה את המשימה האחרונה בטורניר הקוסמים המשולש. ואז, פתאום, כשהם עדיין הלומים מהסיטואציה, נשמע קול גבוה וקר שאומר: "הרוג את המיותר".

 

 

עד לנקודה זו, הפחד והרוע בחייו של הארי היו בעלי אופי אישי וישיר. ואולם, האלימות הארעית שגלומה בקללת הרצח היא התגלות עזה של הבנאליות של הרוע. הרוע עשוי להיות עצל או אדיש או שגרתי, ואיו זה ברור את מי יש להאשים במעשה. האם את וולדמורט, על שנתן את הפקודה חסרת הרגש? האם את האיש שביצע אותה? האם את אוכלי המוות, שלא אומרים דבר כשהם מגיעים ומגלים את הנער המת מוטל סמוך לרגליהם? או שמא את המשרת של וולדמורט, ברטימיוס קראוץ' הבן, שתכנן לפרטי פרטים את הרגעים שהובילו את סדריק למקום הזה? כולם אשמים.

 

הרוע איננו בהכרח צעקני או קל לזיהוי; לעתים קרובות יש לו כמה מקורות שונים, הוא מופיע בכמה צורות שונות, ויש לו השפעה בלתי הפיכה על העולם שאנו חיים בו. אבל בתוך הסיפור של הארי מתגלה גם התקווה שדווקא משום שהיכולת להפגין רוע מושרשת בנו כבני אנוש, כשאנחנו מצמיחים במקומה אהבה, זהו מעשה נפלא של התרסה. 

 

על פרשת דרכים

 

אנו נמצאים על צומת דרכים בהבניית ההיסטוריה של השואה. בזמן שניצולי השואה האחרונים הולכים לעולמם, אנחנו הולכים ומאבדים את הקשר הישיר שלנו לעדותם: הזוועות, הנסים, הפחד, המוות, סיפורי ההישרדות והרגעים של האנושיות המדהימה. חובה עלינו להמשיך לספר את סיפוריהם.

 

ואולם, אנו רוצים לוודא שאנחנו מעבירים הלאה לילדינו יותר מאשר טראומה ומנגנוני התמודדות ומספָּרים. הכללתו של "הארי פוטר" בקאנון ספרות השואה היא בחירה מתחשבת שיכולה לסייע למטרות מגוונות; לעזור לנו לחשוב על הניצולים שכבר אינם עמנו.

 

ספרי "הארי פוטר" מלאים ברוחות רפאים. בשלבים שונים במסעו מצטרפות להארי דמויות שהלכו לעולמן, והן מספקות לו הדרכה, נחמה ועוצמה. למעשה, יש שורה בסופה של סדרת הספרים שמתייחסת לארבע רוחות רפאים כאלו, ש"נוכחותן היתה לאומץ לבו". בואו נזמין את הדור הבא לכבד ולשאוב אומץ מרוחותינו באמצעות שליחתם למסע עם הארי פוטר, נער מוכה טראומה שעולה ונלחם ברוע בתנאים שלו. אולי, אם נאפשר להם, ספרי "הארי פוטר" יכולים ללמד אותנו איך לחיות עם רוחות הרפאים שלנו וללמוד מהן.

 

* סייעה בהכנת הכתבה: ונסה זולטן.

 

בריגיד גוגין עוסקת בחינוך יהודי בבוסטון ומלמדת בני נוער על ייצוג השואה. ונסה זולטן היא מנחה משותפת של הפודקאסט "הארי פוטר והטקסט המקודש" (Harry Potter and the Sacred Text) ועוזרת מחקר ב- Harvard Divinity School (בית הספר לתאולוגיה באוניברסיטת הרווארד). 

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8