"לתת מקום לאחר להתקיים": על תחיית הגותו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו)

המאה ה-20 ידעה שורה של הוגים יהודים שהתמודדו, כל אחד בדרכו, עם הקיום היהודי בעידן המודרני: הראי"ה קוק, הרב י"ד סולוביצ'יק, ישעיהו ליבוביץ, מרדכי קפלן, אברהם יהושע השל. בקצה השורה המכובדת הזאת – שהשמות שהוזכרו הם רק חלק קטן ממנה – נמצא הוגה נוסף, אולי האחרון שבהם, שמת ב-1996: הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). בשנים האחרונות הגותו של מי שהיה אחד מהוגיה החשובים של יהדות צרפת במחצית השנייה של המאה ה-20, תופסת מקום נרחב יותר ויותר בעולם הרוח בישראל – באקדמיה, בעולם הישיבות ובבתי המדרש.

 

קריאה נוספת: גם אברהם יהושע השל שימש השראה לישראלים צעירים

 

תורתו של מניטו, שמחלחלת בשנים האחרונות לאיטה בעיקר אל הציונות הדתית, אך גם מחווץ לה, מציגה התמודדות מקורית ומעניינת עם החיים היהודיים בעידן המודרני – כזו שמבדילה את עצמה הן מהרב קוק, שמניטו ראה את עצמו כתלמידו, והן מדמויות כמו עמנואל לוינס, שהיה בן שיחו וידידו של מניטו. מה יש בה, בהגות הזאת, שמסקרנת קוראים ולומדים? מה החידוש שלה בתחום מחשבתי שנדמה שהכול כבר נאמר בו? ומדוע היא התקשתה לחדור אל בתי המדרש הישראליים?

 

לנתץ את דיכוטומיית הדתי-חילוני

 

הביוגרפיה של מניטו, שנולד באלג'יריה ב-1922, היא אחד המפתחות להבין את משנתו. "מניטו הוא בן העדה הספרדית האלג'יראית", אומר ד"ר יוסף שרביט מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בר אילן, "הוא גדל על רקע של זהות שלמה שיש בה גם פילוסופיה וגם קבלה וגם לימודים כלליים. יהודי אלג'יריה נעשו לצרפתים ב-1870, ומבחינה סוציולוגית, הם יצרו סינתזה טבעית מאוד בין מזרח למערב, בין קודש לחול, בין מסורת למודרנה. לא היה אצלם אנטגוניזם כלפי אף לא אחד מהקטבים האלה.

 

"הודות לסביבת הגידול הזאת, מניטו מסוגל להורות ולהנחות ולייעץ לבני הדור כיצד לאחות את הקרעים הללו; כיצד לא לחיות בדפוס של 'או או', אלא בדפוס של 'גם וגם'. למניטו היה חוש הומור משובח, וכששאלו אותו פעם אם עדיף להיות יהודי חילוני בישראל או יהודי דתי בחוץ לארץ, הוא השיב: 'אי-אפשר להיות נורמלי?'. הוא לא הבין את הדיכוטומיה הזאת, את ה'או או', במיוחד אצל בני יהדות אשכנז. מניטו ביקש כל ימי חייו ליישב את השניות של המודרנה, את הזהות השסועה, ולהציג מצג של שלמות והרמוניה בקונפליקטים של העת החדשה".

 

"מניטו יוצר שילוב מרתק בין הידע המוסלמי, הספרדי, האינטלקטואלי, ובין תרבות המערב והאקדמיה האירופית", אומר ישראל פיבקו, עורך כתביו של מניטו בעברית, "הוא לא רואה את עצמו כחלק מן השיח הקלאסי של עולם הישיבות, של ההתכנסות בארבע האמות של העולם הדתי. כשהוא מגיע לצרפת, הוא קודם כול שולט בנצרות, באסלאם, במיתוסים. הוא לומד בסורבון. השיח שלו הוא לא רק שיח עם העם היהודי, אלא גם עם אומות העולם. למעשה, תורתו כולה עוסקת לא רק בצד היהודי פנימה, אלא בתכלית של העם היהודי כלפי אומות העולם.

 

"זה חידוש גדול מאוד. הוא בכלל לא נמצא במגרש הזה של ההגדרות: דתי או לא דתי. הוא לעולם לא יגיד שהמטרה שלו היא להחזיר אנשים בתשובה. זה לא מעסיק אותו. מה שחשוב בעיניו הוא לפתח תפיסה חדשה של עבריות. מניטו טוען שהעם היהודי בגלות מגלם אבטיפוס של זהות יהודית, ואילו הציונות והקמת למדינת ישראל מבטאות חזרה לזהות עברית, שאותה צריך לפתח".

 

ואולם החידושים של מניטו עסקו לא רק בעם היהודי ובשיבתו לציון, אלא גם בשאלות אוניברסליות של מוסר ואתיקה. בשנות ה-50 היה מניטו חלק מהאסכולה הפריזאית – קבוצת פילוסופים יהודים-צרפתים שכללה אישים כעמנואל לוינס ואנדרה נהר. "הפילוסופים הללו", אומר פיבקו, "שאלו שאלה עמוקה מאוד: איך אפשר להיות מוסרי אחרי השואה? שאלת המוסר היא שאלה אוניברסלית; לא שאלה יהודית. הם יצרו שיח ששאל את שאלות היסוד הללו.

 

 

 

 

"מניטו קורא את פרשת קין והבל בספר בראשית, ודרכה מפתח את המשוואה הבאה: לטענתו, אם כל אדם נברא בצלם אלוהים, הרי שמאחורי האדם האחר מסתתר האל שלו. אם כל אדם נברא בצלם, פירוש הדבר שרצון האל מתגלה דרך צלם אלוהים העומד מולי. זה החידוש של מניטו, והוא קורא תיגר על התפיסה המוסרית המקובלת בצרפת באותה תקופה. מניטו כתב כיצד בבריאת העולם אלוהים צמצם את עצמו כדי לתת מקום לאחר להתקיים, וזהו מוסר – לתת מקום לאחר להתקיים. אני לא מכיר הגדרה מוסרית מדויקת יותר מן המשפט הזה שמניטו יצר".

 

פילוסופיה יהודית מהי?

 

ספי גלדצהלר, ר"מ במכינה הקדם צבאית חמדת, הוא יו"ר עמותת מניטו – הדור החדש, שמבקשת להנגיש את משנתו לקורא הישראלי העכשווי. מניטו, אומר גלדצהלר, עושה שימוש מקורי בתיאוריות אנתרופולוגיות בנות זמנו כדי להבין את העולם היהודי.

 

"מניטו הציע משקפיים חדשים להתבונן דרכם על התקופה", אומר גלדצהלר, "אלה המשקפיים האנתרופולוגיות. האנתרופולוגיה, בניגוד לסוציולוגיה, מעבירה את מרכז הכובד אל האדם, לדיאלוג שבינו ובין האל. מניטו זיהה את זה וסימן כל מיני ארכיטיפים: עשו וישמעאל, למשל, הם ארכיטיפים של הנצרות והאסלאם, בהתאמה. הוא הולך עם זה עד הסוף, מנתח את דמותו של עשו לפרטים ומראה איך נוצרה זהות, איך עשו הוא ארכיטיפ: עשו המקראי מתיימר להיות יעקב – ישראל – כמו שהנוצרים מתיימרים להיות ישראל; ישמעאל רב עם יצחק על הירושה מאברהם, כשם שהאסלאם נאבק עם היהדות על ארץ ישראל. הוא לקח דמויות מהתנ"ך וזיהה אותן כארכיטיפים של זהויות, מתוך ניסיון להבין מהן האינטואיציות שעומדות בבסיס הזהות".

 

משנתו של מניטו, טוען ד"ר אבינועם רוזנק מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, מייצגת אלטרנטיבה למחשבת ישראל שהתפתחה בגרמניה ששמה חוכמת ישראל. "חוכמת ישראל של גרמניה עשתה הרבה כדי להכחיד את האפשרות של יצירת מחשבת ישראל", הוא אומר, "אצל מניטו, לעומת זאת, מחשבת ישראל איננה כלי ביקורתי שאמור לפרק את התרבות היהודית, אלא כלי מעצים שאמור להרחיב את גבולות הבית, להראות את העושר, את העומק, ובעיקר את הפער בין התרבות המערבית ובין התרבות היהודית, שהיא הבית שלנו.

 

"זה דבר שאינו נמצא במדעי היהדות של גרמניה, שם הבית הוא המערב, והיהדות היא מין בעיה שצריך לפתור ולהלביש אותה בבגדים הנכונים. אצל מניטו, היהדות היא אופציה תרבותית הרבה יותר פורייה, אמיתית, משום שהיא מתייחסת ליהדות לא בכלים חיצוניים, אלא מתוך ניסיון להבין מהי פילוסופיה יהודית, מה יש בטקסטים היהודיים שיש בו באמת חידוש בתרבות המערבית. זו פילוסופיה יהודית שרוצה לטעון טענה לעומתית למערב, מתוך שיחה איתו".

 

רוזנק שואב השראה גם ממודל ההוראה של מניטו. "הוא היה אדם שדיבר יותר משהוא כתב", אומר רוזנק,

"ההתרחשות בתוך הכיתה, עם התלמידים, היתה המסגרת, המצע, הכלי הפילוסופי שלו, וכך הוא גם הבין את התרבות היהודית. בניגוד לפילוסופיה המערבית, שיש בה אנליזות, הגדרות, מבנה מפואר שאיננו דינמי אלא סטטי, הפילוסופיה היהודית לא יכולה להיות מוגדרת ומומשגת. חלק בלתי-נפרד ממנה הוא חוויית ההתרחשות. מניטו ראה את המשימה של הפילוסופיה היהודית ככניסה אל הטקסטים היהודיים וכניסיון להוציא מהם משהו שאי-אפשר להוציא באופן אנליטי".

 

איפה הוא ואיפה הרב קוק

 

בסוף שנות ה-60, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, עלה מניטו לישראל והתיישב בירושלים. עוד קודם לכן ביקר בישראל ונחשף לדמותו הכריזמטית של הרב צבי יהודה קוק. "מניטו למעשה קיבל את תורת הרב קוק", אומר ספי גלדצהלר, "עד שהוא פגש את תורת הרב קוק, הוא פירש את איסור שלושת השבועות – המקור המסורתי של החרדיות האנטי-ציונית – בדומה לאדמו"ר מסאטמר. כשהוא נפגש עם הרב צבי יהודה קוק, הכול השתנה. הוא סיפר שהרב קוק 'הוריד לו את התורה מהשמים לארץ', ויחסו לארץ ישראל ולציונות השתנה. הוא אימץ למעשה את השקפותיו של הרב קוק בנושאים הללו".

 

 

הרב קוק, 1924

 

ישראל פיבקו, לעומת זאת, סבור שמניטו התנגד לתורת הרב קוק, שמשנתו ממקמת אותו 180 מעלות ממנו. "מניטו אכן ראה את עצמו כתלמיד של הרב צבי יהודה", הוא אומר, "אבל הוא לא ממשיך את תורת הרב קוק, אלא מתנגד לה. הרב קוק פעל לפני השואה, והוא חשב, בעקבות הגל, שהעולם מטבעו שואף לטוב. אבל איך אפשר אחרי השואה להמשיך ולחשוב שהעולם הוא טוב מטבעו? אך ההבדלים ביניהם עמוקים יותר.

 

"מניטו יצר שתי מערכות שמבססות את היהדות וקרא להן תורת האב ותורת הרב. תורת האב היא הזהות שעוברת דרך ההיסטוריה והמשפחה, ואילו תורת הרב היא הזהות שעוברת דרך ההלכה. המסורת היהודית מלמדת אותנו שקודם כול צריך את תורת האב, את ההעברה מאב לבן, ואחר כך מגיעה תורת הרב, ההלכה. אם אתה הופך את הסדר ומתחיל עם ההלכה לפני המסורת, אתה מגיע לנצרות. לכן מניטו הגדיר את החרדים כתחילת הנצרות. ברגע שאתה מגדיר את הזהות היהודית אך ורק דרך הדת, אתה חוטא ליהדות. אני לא חושב שהרב קוק היה מוכן להרחיק לכת עד כדי כך".

 

בישראל המשיך מניטו לעמוד בקשר עם יהודי צרפת, והוא נחשב לאחד ממנהיגיהם הרוחניים. לציונות הדתית, שהיתה לכאורה ביתו הטבעי, לא הצליחה הגותו לחדור באותן שנים. "המשנה של מניטו הצליחה להשפיע מאוד על הציבור היהודי צרפתי, אבל לא על הציבור הישראלי", מסכם ספי גלדצהלר, "הציבור הישראלי לא ידע כל כך להכיל אותו, ובפרט ישיבת מרכז הרב. זו היתה המציאות באותן שנים. היום זה משתנה".

 

פיבקו מביע עמדה קיצונית אפילו יותר ותולה את ההתעלמות ממניטו בבתי המדרש של הציונות הדתית בעבר בזהותו המזרחית. "ממתי נותנים בציונות הדתית למזרחים להיכנס?", הוא שואל במרירות, "תסתכל על ישיבת מרכז הרב בשנות ה-80 – היה שם רב ספרדי? לא זאת בלבד שמניטו היה ספרדי; הוא גם לא הגיע ממרכז אירופה. ולבסוף, ישנו עניין ההגות: הוא עושה מהפכה הגותית רצינית מאוד, והציבור הדתי לא היה בשל לזה. רק באחרונה הוא נלמד יותר ויותר, ודווקא הנוער הוא זה שמתמרד ולומד אותו. כמה אפשר להמשיך ללמוד את כתבי הרב קוק, שנכתבו לפני מאה שנה? כמה אפשר לדבר על אידיאות, כשאנחנו יודעים שהמציאות מורכבת יותר?".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8