עיר האבות האחרת: באר שבע כבית לנוודים מבראשית ועד היום

יונתן קונדה

27.11.17

מאז ימי אברהם אבינו, משמשת באר שבע אבן שואבת לנביאים, לנוודים ולאנשי רוח. לאור סיפורי באר שבע שבמקרא שוחח יונתן קונדה עם כמה מהיוצרים החיים ועובדים בעיר כיום, המשרטטים דיוקן של עיר אבות שבה ההיסטוריה אינה מאפילה על ההווה

במסורת היהודית האסוציאציה הראשונה לכינוי "עיר האבות" היא בדרך כלל חברון. ואולם, בימים אלה, בשבועות שבהם אנחנו צוללים לעומק ספר בראשית, יש לנו הזדמנות להיזכר בעיר האבות האחרת, העיר שבחרו אבותינו ואמותינו שוב ושוב לחיות בה, לחלום ולנדוד בה: באר שבע.

באר שבע במקרא היא צומת לסיפורי המסע, הבריחה, האהבה וההתגלות הגדולים, בצד הדרמות המשפחתיות והאישיות הקטנות. מבראשית היא נושאת בחובה סתירה עמוקה ונפלאה: באר שבע הינה "בית לנוודים", משכן למשוטטי רוח ומדבר. אמנים ויוצרים, גם אם הם חיים כל ימיהם במקום אחד, הם נוודי רוח שכאלה, מחפשים בלי הרף מרחבים לרעיית עדרי המילים, הצלילים והדימויים, ובאר שבע מספקת מרחבים כאלה. בשנים האחרונות העיר מוכיחה שהיא קרקע פורייה ליצירה תרבותית ואומנותית ענפה הנמדדת קודם כול באופן שבו היא מצמיחה מקרבה אמנים פורצי דרך. מהשיחה עם חמישה יוצרות ויוצרים שלהם העיר היא אבן פינה לחיי יצירה, אפשר להתחיל להבין מה בבאר שבע מצליח לגנוז – מתחת למעטה המאובק והסגרירי של החול ויריעות הבטון והמלט – השראה רבה כל כך.

"וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר-שָׁבַע": השראה, התגלות והזיות חוֹם

באר שבע המקראית היא רקע להתגלויות רבות: מהתגלות המלאך להגר ולישמעאל, דרך חלומו של יעקב ועד אליהו הנביא. "מקומה של באר שבע בקצה הגבול שמבדיל בין מדבר ויישוב הוא שמצמיח מתוכה נביאים שבורי לב הנעים בין עוצמת המדבר ואכזריותו השרירותית לתקוות המים הנקווים בקצה העין הרואה כל אלו ויודעת שיום אחד כל זה לא יהיה עוד". כך מתמצת את שיחתו רבת השנים עם נביאים-נוודים מדבריים דוד פרץ – מוזיקאי, משורר וחוקר תרבות שגדל בבאר שבע, בלוזיסט מושבע ותלמיד ישיבה לשעבר, סנדק ופורץ דרך בסצנת היצירה והמוזיקה המקומית.

מתעניינים ביצירה? תקראו על יצירה דתל"שית

חנוך טיאר, מוזיקאי וזמר באר שבעי ומורה לתנ"ך בעיר, מתייחס לאפשרות קיומו של ניצוץ השראה נבואי בעיר: "על פי המקרא, הנבואה אינה תלויה במקום גיאוגרפי, אלא היא מצב תודעתי מסוים, שבו האדם הסופי נהפך משכן לרוח האינסוף. לפי חז"ל, משמתו הנביאים האחרונים, נסתלקה הנבואה מישראל, כך שלכאורה לא אמורים להסתובב בינינו נביאים. מצד שני, הפסוק מספר הושע 'אֱוִ֣יל הַנָּבִ֗יא מְשֻׁגָּע֙ אִ֣ישׁ הָר֔וּחַ' מלמד שהכינוי 'איש רוח' מקביל לתואר 'נביא'. ובכן, חלילה לי מלחלוק על חז"ל, אך להרגשתי, זכיתי לפגוש ולהכיר כמה אנשי רוח אמיתיים בחיי. לשמחתי, כמה מהם חיים ממש כאן לידי בבאר שבע".

יוטיוב

סאפיה מורג'ן, מהיישוב הבדואי שגב שלום, היא יוצרת, אומנית מלאכות יד ומעצבת. באחרונה היא השיקה את סדרת העבודות Mashbac, המשלבת בין שיטות רקמה מסורתיות של נשים בדואיות לעיצוב מודרני. את ההשראה שלה היא מוצאת במרקמי העיר, בנוף ובשינויים שהיא היתה עדה להם מהימים שבהם ליוותה כילדה "כל חמישי בבוקר" את אביה לבסטה בשוק הבדואי בבאר שבע, שמאז נסגר: "אני אוהבת מאוד את המרחב, את המקום הנקי, את הצבעים שמשתלטים על המרחב, שלא ממש השתנו עם השנים. והרקמה היא ניסיון למלא כל פרט וקטע קטן במשמעות. בשנים האחרונות התחלתי לחשוב איך לבטא את עצמי באומנות הזאת, ולא רק להדביק או להעתיק את מה שנשים התרגלו לעשות: לתת משמעות לכל פריט וחוט על הבד שאני רוקמת".

יפעת ישראל, שחקנית וזמרת המסיימת בימים אלה את העבודה על אלבום בכורה גדוש נופים, מילים ומנגינות דרומיות, טוענת שמבחינתה "יש משהו בנגב, במדבר הכה נקי ושקט – שכל תנועה, תפילה, או כוונה בו היא פרח. דווקא מתוך שברון לב מגיעה דבקות, דווקא מתוך בדידות מגיעה נבואה". וטיאר מצטרף: "בתור אדם שסובל מאלרגיות, הלוואי שבמקום כל האבק שיש בה, באר שבע היתה באמת עיר של חול... ובכל זאת, באר-שבע מייצגת עבורי את האפשרות למצוא את הקודש, דווקא בחול".

יוטיוב

"עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה": התחדשות ויוזמה

הסיפורים המקראיים על באר שבע אינם רק סיפורי נבואה, אלא גם סיפורי התחדשות אישית, משפחתית ואמונית. טיאר הגיע לעיר לפני עשור, ומאז היא לו משכן קבע ליצירה ענפה ולפרויקטים חינוכיים שהוא מוביל ולמשפחה שהקים בה. ההשראה שמצא בעיר התחילה, לדבריו, במפגש עם קהילות של "אנשים צבעוניים, יצירתיים ומוכשרים, שקיבלו בחירה מודעת מאוד שלא להגר ללב התעשייה במרכז הארץ, אלא להישאר וליצור דווקא בעיר שלהם. היה משהו מדבק בגישת ה'עשה זאת בעצמך' שלהם".

בעיני מרבית האוכלוסייה בישראל היום באר שבע עדיין נתפסת כמרוחקת, כשולית, כאחות חורגת לערי ישראל האחרות, כמקום שמי ש"נאלץ" לגדול בו חייב לעזוב כדי להצליח. אך יש מי שגדלו על העיר בתור מרכז: "כנער שגדל באופקים, באר שבע היתה עיר המטרופולין המרכזית שלי, פורטל להגשמת החלומות והשאיפות שלי כילד. חוויה של עיר גדולה בשביל ילד מאופקים הקטנה והחמימה", מספר רשף בנישתי, יזם תרבות, מפיק, די.ג'יי ומשורר דרומי פורה.

אבל המשיכה לבאר שבע אינה רק פועל יוצא של נסיבות ואילוצים גיאוגרפיים; נופהּ מותיר חותם גם בנימי הנפש, כפי שמתארת יפעת ישראל: "נולדתי בבאר שבע. זו האדמה שקיבלה את פניי, כך שכוח המשיכה שלי אליה הוא עמוק כבאר. היא העיר הגדולה של שירת ילדותי ובגרותי. אליה הגעתי, עברתי ונעלמתי שוב – כדי לצמוח".

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת \ גְדוּדִים שֶׁל דוּדֵי שֶׁמֶשׁ \ עֲצֵי מִכְנָף נָאֶה \ בָּתִּים לְלֹא מִבְנֶה

סְטוּדֶנְטִים מִתְחַלְּפִים \ הַמְּהַגְּרִים בַּקֶּבַע \ סוֹרוֹקה לֹא מְרַפֵּא \ כְּאֵב שֶׁלא מַרְפֶּה..

כָּאן צָרִיךְ לִחְיוֹת, וְכָאן כְּדַאי לָמוּת \ בָּעִיר לְלֹא סִבָּה, אַף הִיסְטוֹרְיָה לֹא נִכְתֶּבֶת

שָׁבַרְתּ לִי אֶת הַלֵּב, מָחָר אֲנִי עוֹזֵב

(מתוך 'דרך מצדה', דוד פרץ)

"וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע": לעזוב כדי לחזור

באר שבע נותנת לא רק סיבות להישאר, אלא גם לא מעט סיבות להיפלט, לברוח. "אני מתכננת לעזוב את הדרום", אומרת סאפיה, "אפילו שאני אוהבת את השקט – אני אוהבת יותר את הים", היא צוחקת, "אבל הסיבה העיקרית היא שכרגע למוצרים שלי אין שוק באזור הדרום, אלא יותר באזור המרכז".

"וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע... וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת": כך מתחיל מסעו האחרון של אליהו הנביא. לב שבור ונפש "המבקשת למות" הם לעתים נקודת מוצא עגומה אך הכרחית ליצירה. ומשהו בעיר, טוען דוד פרץ, נותן מזור לשברון הלב הזה: "באר שבע מאפשרת לי את הידיעה הברורה שהעבודה עוד לא הסתיימה, והתקווה שלי היא שלעולם לא תסתיים. המסע המתמיד אל הארץ המובטחת הוא הדבר הכי טוב שיוצר יכול לקוות לו כדי לא להתנוון בהגעה."

"יש עוד מקומות פצועים בארץ הזאת", ממשיך פרץ, "אבל היחס בין גודל הפצע והאין, לעומת כמות העיור הנאותה הדרושה כדי לחוש את היש ואת החיים המתקיימים כאן במלוא עוצמת חיוניותם הנשכחת. זהו יחס חול וזהב, המתקיים היטב בבאר שבע, מקום שמאפשר לרחובות להיות בדיוק ברוחב המתאים להליכה תלושה מהקצה".

לעתים העזיבה את באר שבע גונזת בחובה שיבה; אם לא מתוקף נסיבות החיים, אז מתוקף ההשראה. בנישתי, שעזב את העיר לכמה שנים לטובת "לב התעשייה" במרכז, חזר לבאר שבע לא רק עם כוחות מחודשים, אלא גם עם חזון: הוא ביסס בה משרד הפקות, אומנות ותרבות מצליח, וגם ייסד את פואטיפריה - קבוצת משוררות ומשוררים מאופקים, משדרות, מבאר שבע ומהסביבה שפועלת זה שבע שנים ושזכיתי להיות מעורב בעבודתה בשנתיים האחרונות. בין קידום יזמות בפריפריה לטיפול בילדיו, הוא מתקלט מוזיקה מזרח-תיכונית מדברית בועטת: "באר שבע היא בעיניי באמת בירת ההזדמנויות של ישראל. קנבס לבן ליצירה מקורית, המאפשרת מרחב תנועה. בעזרת הבנה של המכניקה העדינה של באר שבע, אפשר לחלום, להיות יצירתי. הכול קורה פה: יש סצנת אומנות מקורית שמתפתחת בקצב מסחרר, זירת הייטק שקורמת עור וגידים, חברות שרואות את הפוטנציאל של באר שבע ואת היזמים שחיים ופועלים בה, עירייה שנותנת מענה ויחס לכל יוזמה פורצת דרך ובעיקר, מרקם אנושי ש'זר לא יבין זאת'".

יוטיוב

מִמֶּרְחָקֵי הַדָּרוֹם \ מְטוֹסֵי צוֹעֲרִים \ מְצַיְּרִים \ בִּשְׁבָלִים לְבָניִם

אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם \ בּחֲַלָלִים \ שֶׁלֹּא בִּקְּשׁוּ לְהִתְמַלֵּא מֵעוֹלָם

וּבַלַיְלָה \ אַתְּ בּוֹדֶקֶת בִּי \ ‘גְּרַאוּנְד קוֹנְטְרוֹל טוּ מֵיְג׳וֹר טוֹם׳

מְוַדֵּאת פַּעַם נוֹסֶפֶת \ שֶׁהַמְצִיאוּת עֲדַיִן מוֹחֶלֶת

בַּמָקוֹם שֶׁבּוֹ בָּחַרְנוּ לְשַׁיֵּט בַּחֲלָלִים הַפְּנוּיִּים"

(רשף בנישתי, מתוך "מסוקים")

ואולי דווקא הדחף לעזוב את באר שבע הופך אותה ללווייתן מדברי הבולע את הבורחים מנבואתם ופולט אותם חזרה אל לב סערות חייהם.

"וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע": משפחה, שורשים ויצירה

"הדרום, ובאר שבע במיוחד, תמיד יהיו בית לחזור אליו: למשפחה, לחברים, לקשרים פה", מסכמת סאפיה מורג'ן. ובנישתי מוסיף: "באר שבע היא עיר שמבחינתי מקדשת את המשפחתיות ואת הקהילתיות. אין בה ניכור, והדלתות בה פתוחות. היא מייצרת מבחינתי 'כפר אורבני', שבעיניי, הוא הדרך לגדל ילדים. היה חשוב לי תמיד למצוא איזון בין הניכור האורבני הטהור בקצה אחד ובין הקהילתיות מצד שני, למצוא תחום אפור שמאפשר, ולבחור מתוכו מה שנכון וטוב למשפחה, ולי בפרט".

ה"תחום האפור" הזה מיטיב לתאר חוט שני העובר בסיפורי היוצרים. לא "אפור" של בינוניות, התפשרות או ייאוש, אלא "אפור" שמסמן מרחב שאינו נענה לתכתיבי השחור-לבן המוכתבים בידי "השמש המקפחת מעל", כפי שמכנה זאת פרץ: כאן יכולה למצוא צל יצירה הזקוקה למרחב של מורכבות כדי להתקיים.

יוטיוב

תחת אבק העולה מעקבי ההיסטוריה הבאה והולכת, באר שבע נחבאת אל כליה בכל הקשור לתפקידה כ"עיר אבות". אם חברון היא ה"מאז ולתמיד", הרי שבאר שבע היא ה"עכשיו"; פארהּ בפשטות שאינה היסטורית ואינה משיחית, אלא מלאה בהווה, ב"עצם היום הזה". ובסוף יום, בהתפזר ענני האבק והכבוד של המאבקים והאידיאולוגיות הגדולות, נראה לרגע שדווקא כאן יכולים לחזור האבות והאימהות מבראשית לגודל אנושי, ולו לשבריר רגע – מספיק אולי כדי לזהות בנו ובהם, מתחת למעטה המיתולוגי, את האומץ העדין הזה שנדרש לחיות את היום יומי, ליצור מתוך החיים, כפי שהם.

"לֹא מַכִּירָה בָּךְ הָמוֹן, לֹא זוֹכֶרֶת פְּרָטִים \ אַךְ אֶת הָרֵיחַ זָכוֹר אֶזְכֹּר \ וְאֶת קוֹלוֹת הַשְּׁוָקִים

לֹא זוֹכֶרֶת שֵׁמוֹת רְחוֹבוֹתיך \ כִּי הָלוֹךְ הָלַכְתִּי בָּךְ שִׁכּוֹרה \ אֲדַדֶּה שׁוּב אֵלַיִךְ לִבִּי מְזַמֵּר שִׁיר יָשֵׁן

לֹא מַכִּירָה בָּךְ הָמוֹן, זוֹכֶרֶת בָּך בְּנֵי אָדָם \ רַגְלַי מְתוֹפְפוֹת אַדְמָתֵךְ צֶבַע דָּם \ לֹא זוֹכֶרֶת כָּל פְּרָט חרוטים בִּי צְבָעִים וּפנִים \ וְעֵינַי עֲצוּמוֹת מַבִּיטוֹת בָּךְ יָפה \ כְּאוֹרחַת גְּמַלִּים"

(יפעת ישראל)

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי