כשמוסלמים הצילו יהודים מנוצרים

ב-2013 נהיה הרופא המצרי-ברלינאי מוחמד חילמי, שמת ב-1982, לחסיד אומות העולם הערבי הראשון והיחיד עד כה. יד ושם הכין תעודת כבוד רשמית לחילמי, שבמשך ארבע שנים הסתיר את ידידתו היהודיה אנה בורוס בבקתה בברלין, אך קרובי משפחתו סירבו לקבלה מהארגון הישראלי. התעודה ישבה במגירה במשך ארבע שנים. רק באוקטובר האחרון, בעקבות צילומי סרט על חילמי ובתיווך הבימאית טליה פינקל, הסכים קרוב משפחתו להגיע מקהיר לברלין ולקבלה - בטקס שנערך במשרד החוץ הגרמני, ולא בשגרירות ישראל בגרמניה.

לפני שקופצים ומאשימים את משפחת חילמי באנטישמיות, ראוי להתייחס להודעתה מ-2013 על סירובה לקבל את תעודת חסיד אומות העולם. "אנו מצטערים על כך", נמסר מהמשפחה, "ומקווים שיבוא יום שהרגש האנושי יגבר על הפוליטי". אין מדויק יותר מהמשפט הקצר הזה כדי לתאר את תחושתם המורכבת של מיליוני ערבים בעולם בנוגע לשואה.

קריאה נוספת: הצדדים הסבוכים של התואר "חסיד אומות עולם"

יום השואה הבינלאומי, שחל בחודש שעבר, הוא הזדמנות להתייחס לעובדה כי חילמי הוא הערבי היחיד שקיבל את תואר חסיד אומות העולם מיד ושם, אם כי לא המוסלמי היחיד. עד כה הכיר הארגון ב-26 אלף חסידי אומות עולם מ-44 מדינות ולאומים. כמה עשרות מהם הם מוסלמים מאלבניה, מהקווקז ומהבלקן. יוזמות אחרות מנסות לתעד את הסיוע שהגישו ערבים ליהודים במלחמת העולם השנייה, אך הן מעטות. אירועים של אומץ והסתכנות של ערבים בזמן השואה, או סתם מחוות קטנות של טוב לב, דלילות עוד יותר בתודעה הישראלית והיהודית.

"לא לנצל את מצוקות היהודים"

הספר של רוברט סטלוף, "בין צלב הקרס לסהרה, יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה", שתורגם ויצא בהוצאת דביר ב-2010, איגד אינספור עדויות על ניסיונות הצלה בידי אנשי ממסד, מנהיגי קהילות, אזרחים ושומרי מחנות ערבים. הוא מספר על שייח טייב אל-עוקבי, מנהיג מפלגת האצלאח (הרפורמה) האלג׳ירית, את הדברים הבאים: "אל־עוקבי הראה את עוז לבו בתחילת 1942. כאשר גונבו לאוזנו שמועות שמנהיגי קבוצה צרפתית פרו־פשיסטית, לגיון הלוחמים הצרפתי, מסיתים חיילים ערבים לעשות פוגרום ביהודי אלג׳יריה, עשה אל־עוקבי כמיטב יכולתו למנוע את הדבר, ואפילו פרסם פתווה שאסרה על מוסלמים לתקוף יהודים".

אל-עוקבי לא היה היחיד. "מדוכני המטיפים במסגדים של אלג'יריה הורו אימאמים מקומיים... לא לנצל את מצוקת היהודים להשגת רווח כספי", כותב סטלוף ומוסיף שאקט כזה, "בזמן שהרבה מתיישבים צרפתים התעשרו על חשבון היהודים", היה "מעשה אצילי במיוחד".

העדויות המרגשות ביותר הן על שומרים אלמונים שגויסו בצד שומרים אירופיים לשמור במחנות הכפייה במרחב הצפון-אפריקאי. סטלוף מביא למשל את עדותו של יהודה חכמון, שנכלא במחנה מעצר איטלקי בג׳אדו, מדרום לטריפולי. "במקום השומם הזה סבלו האסירים מהתעללות קשה אבל פחדו עוד יותר ממחלות", הוא כותב, "562 מבין 2,600 יהודים לובים שנדחסו בג׳אדו מתו בתוך פחות משנה, רובם מטיפוס". ועם זאת, חכמון אומר כי "היחסים בינינו (בין השומרים הערבים לאסירים היהודים; ג"ג) היו טובים. כשהם ראו יהודי, הם לא דיברו אתו, הם לא עינו אותו, הם לא הציקו לו. הצרות באו רק מהמפקד האיטלקי במחנה".

עד אחר שהיה אסיר במחנה עין אל-אוראק, סיפר לסטלוף כי "פעם אחת, כשהטמפרטורה היתה 80 מעלות צלזיוס (כך במקור) והם לא קיבלו מים כל היום, האסירים סירבו להמשיך לעבוד והלכו אל הלוטננט מפקד המחנה לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אבל שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים".

כשסיכם את ספרו, כתב סטלוף: "רוב הערבים שאת סיפוריהם סיפרתי – שומרי המחנות, אסירים-עמיתים ומטיפי המסגדים - היו בני בלי שם. רק דרך הזיכרון של אותם יהודים שנהנו מטוב לבם יש לאל ידינו לספר על פועלם. ערבים אלה לא זכו מעולם להכרה פומבית על שפתחו את לבם ליהודים הנרדפים. אבל לא כולם אלמונים. תודות לעדויות, לארכיונים, לספרי זיכרונות ולפעמים ליד המקרה נתגלגלה לידינו הזכות לדעת את שמותיהם של כמה ערבים שעזרו להציל יהודים ממצוקה, מחבלה ואולי ממוות".

בואו נדבר על אסונות

בחזרה למשפחתו של חסיד אומות העולם הערבי הראשון, מוחמד חילמי. בהצהרתה מ-2013 עוד נאמר כי יד ושם הוא "מוסד פוליטי, שמייצג את ישראל, ואין לו זכות לייצג את כל היהודים באשר הם". הפיצול בין יהדות לישראל נעשה שוב, כשהמשפחה הסבירה כי "מדינת ישראל קמה רק ב-1948, ובזמן מעשה ההצלה של חלמי לא היתה קיימת, אז אין לה זכות היום לייצג את הקורבנות היהודים מתקופת השואה".

הספר "הערבים והשואה", שיצא באחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, דן בספרו ב"רגש האנושי" לעומת הרגש "הפוליטי" ובפיצול שעושה העולם הערבי בין יהדות לציונות ביחסו לשואה ובכלל. מחבר הספר ז'ילבר אשקר, לבנוני המלמד כיום באוניברסיטת לונדון ומי ששיתף בעבר פעולה עם הבלשן נעם חומסקי, מחלק את ספרו לשני חלקים. הראשון מתייחס לתקופת השואה וסוקר את עמדתם של הזרמים המתמערבים, המרקסיסטיים, האסלאמיים, הפונדמנטליסטיים והלאומיים בנוגע אליה. החלק השני מתייחס לתקופה שאחרי הנכבה הפלסטינית, ובכלל זה, לעמדותיהם של נאצר, אש"ף וארגוני ההתנגדות האסלאמית בנוגע לשואה.

"הערבים והשואה" הוא סקירה היסטורית יסודית, לא-מסולפת ומאירת עיניים על עמדותיהם של מנהיגים, ממשלים, כלי תקשורת וארגוני התנגדות ערביים ופלסטיניים בנוגע לשואה, וכמאמר הקלישאה, זה ספר שצריך להימצא בכל בית בישראל. אבל, יש גם אבל.

אשקר יוצא מגדרו להזים את הטענה, המופרכת, שכורכת אנטישמיות במערב לאיבה ולהתנגדות לישראל במזרח התיכון. פה נמצאת גם נקודת התורפה של הספר. אשקר יוצא מגדרו לכיוון אחד, ונשאר אטום בכיוון אחר. למשל, הוא איננו נלאה מלנסות לצמצם את "גבולות" האנטישמיות של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, אבל אינו מתייחס ולו במילה למגמות רלוונטיות פי כמה היום, כמו מופעים ערביים אנטישמיים ברשתות החברתיות ובייצוג החזותי של יהודים.

אשקר גם יוצא מגדרו להראות שהעולם הערבי אינו עשוי מקשה אחת. לעומת זאת, העולם הציוני שהוא מתאר הוא עולם מונוליטי, בלי זרמים, הבדלים וסדקים. בכלל, כמו רבים בעולם ובישראל היום, הוא עושה את ההפרדה הכה נוחה בין יהדות לציונות. ההוקעה שלו את מכחישי השואה והאנטישמים אינה הוקעה אמיצה, כי להוקיע מכחישי שואה זה קל, והיום מקבלים על כך הרבה נקודות. מורכב הרבה יותר להתמודד עם מרכיבים בציונות שאינם קשורים רק ל"מיתוסים מקראיים גזעניים" ולתוקפנות. למשל, המאוויים הציוניים לריבונות, או העובדה שהציונים האמינו – לא פחות משהתבריינו על אחרים, זרעו הרס ונהגו במניפולטיביות - שיוכלו להציע ליהודים בית מהסוג שבית הכנסת המזרח-אירופי לא הצליח להיות.

ספק אם תתממש אי-פעם תקוותה של משפחת חילמי הקהירית ו"יבוא יום שהרגש האנושי יגבר על הפוליטי". כך או אחרת, בדרך לשם צריך לדבר על אסונות.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי