רעידת אדמה: האם השסעים בישראל הם סימן להתפוררות החברה או דווקא הוכחה לחסינותה?

התודעה הקולקטיבית בישראל מקפידה למקם את עצמה מדי יום, ובזהירות רבה, על ספקטרום שמצידו האחד נמצאת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ומצדו השני - החשש ממלחמת אחים. ישנם ימים שישראל טופחת לעצמה על השכם כי מותר פה להפגין, למחות ולהתנגד פוליטית, ואף משתמשת בזה לצורכי הסברה. ואז, אחת לכמה זמן וביתר שאת, לקראת תשעה באב, עוברת ישראל להלך רוח של הלקאה עצמית,  והוויכוחים בין החלקים השונים בחברה אינם עוד ביטויים של דמוקרטיה תוססת, אלא סימנים מדאיגים לקרעים פנימיים שנחשדים כשנאת חינם.

החשש ממלחמת אחים משמש לא פעם כלי להשגת מטרות קצת פחות נעלות: למשל, השתקת ביקורת או תיוג כוחות אופוזיציוניים כמי שמפרים את הלכידות הנחוצה להתמודדות עם האויבים מבחוץ. בתוך ערימת השימושים הציניים האלה דומה שלא נשאר מקום לדיון אמיתי וענייני בשאלה הבאה: האם הוויכוחים הקשים בתוך ישראל הם סימן להתפוררות החברה או דווקא הוכחה לחסינותה?  

רצועת סרטי תעודה שיוקרנו בבית אבי חי במהלך תשעה באב (יום ראשון, 22 ביולי, מ-12 בצהריים) עוסקים בשאלה הזאת בצורות שונות. "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" של דפני ליף, שמתאר את המחאה החברתית ואת השנים שאחריה מנקודת מבטה של מי שיזמה את המאהל בשדירות רוטשילד; "זכות הצעקה- פרקים במחאה ישראלית" של אורי רוזנווקס, סדרה בת שלושה חלקים שסוקרת את תולדות המחאות ב-70 שנות קיומה של המדינה; ו"יהודים, פעם שלישית" של רינו צרור, שבודק אם יהודים יודעים להיות ריבונים של עצמם לאור העובדה שהפעמיים הקודמות שבהם היתה ריבונות יהודית בארץ ישראל היו אפיזודות קצרות למדי.

הנתונים שהביאו את צרור לשאול את השאלה הזאת הם די נחרצים: משך הריבונות היהודית הראשונה בארץ ישראל (בית ראשון) היה 75 שנה, ומשך הריבונות השנייה היה 66 שנה בלבד, ובשני המקרים הריבונות נגמרה בפתאומיות יחסית, ודווקא אחרי תקופת שיא של שגשוג. בפעם הראשונה זה קרה בגלל חוסר שוויון, ובשנייה - מסיבות דומות של מתיחות בין האליטה לפשוטי העם סביב כלכלה ושאלות תיאולוגיות ופוליטיות.

צרור מונה ארבעה סימנים לכך שייתכן שגם הריבונות השלישית, קרי מדינת ישראל, נמצאת לקראת סיום: רצח רבין, הפגנת אוקטובר 2000, ההתנתקות והמחאה החברתית. "אני מציג את המקרים האלה כתמרורי אזהרה בגלל הסיבות שבגינן האזרחים יצאו למחות; לא בגלל עצם היציאה למחאה", הוא מסביר, "אלו אזהרות כי מדובר בקרעים שאינם נפתרים. אם הממשלה היתה נגיד קשובה באמת למוחים מרוטשילד, או אם ישראל היתה מבצעת את ההתנתקות בצורה מכילה יותר ולא מפקירה את המפונים אחרי שפונו, זה היה יכול לאחות את הקרע, אבל אלה קרעים של חוסר אכפתיות שבהם לקבוצה אחת בעם פשוט לא אכפת מהקבוצה השנייה. תסתכל היום על השריפות בעוטף עזה ועל העובדה שמבחינת סולידריות, התושבים האלה זועקים את זעקתם לבדם ואינם מקבלים סיוע חברתי אמיתי".

האי-הסכמות הקשות בחברה הישראלית הם בעיניך סימן לחוסן חברתי ודמוקרטי או סיבה לדאגה?

"השאלה היא איפה נמצאת האי-הסכמה ועד כמה האי-הסכמה היא כלי קורע. גם בימי בית שני מה שקרע את החברה היתה מלחמת דעות, סיטואציה דומה להיום שבה כל צד יוצא לג'יהאד על דעתו ואין באמת דיאלוג. היום בישראל אנחנו לא מצליחים להתחבר למצב של חברה אחת ברמה האמיתית. אנחנו מוצלחים מאוד בכלכלה ומצליחים לקיים את עצמנו ולהגן על עצמנו מצוין, וגם בימי בית שני זה היה ככה. להזכירך, פומפיוס לא כפה את עצמו על היהודים בתום תקופת בית שני, אלא החברה היהודית עצמה היא זו שעלתה אליו לרגל וביקשה שייקח מידיה את הריבונות על עצמה. היתה אז שנאה מטורפת בין היהודים; אנשים רצחו זה את זה בכמויות. האם השנאה היום מגיעה לרמות האלה? קשה להשוות, אבל השנאה היום בהחלט מדאיגה לאללה. כל עימות קטנטן מדליק פה אש, וכשיגיעו סיטואציות אמיתיות של עימותים, אנחנו נראה שכולם בחברה שלנו נכנסים אלה באלה, ראש בראש".  

"השבטים הישראלים חיים לרוב בנפרד זה מזה, וישנה שנאה גדולה ביניהם", מסכים רוזנווקס, "הבעיה אינה העובדה שמדי פעם אחד מהשבטים האלה יוצא לרחוב למחות, אלא שאין הידברות בין-שבטית. כל עוד אנחנו מקוטבים וכל אחד חי בגטו שלו ולא פוגש שונים, אז המפגשים שלנו תמיד טעונים ורוויי שנאה. לאנשים משבטים שונים בישראל אין על מה לדבר מלבד הנושא הפוליטי, ולכן תמיד נוצרת התנגשות. יש ואקום בכל הקשור ליחסים בין השבטים, ומחאות וויכוחים נהפכים לנקודת המפגש היחידה.

"עבדתי לפני כמה שנים על סדרת דוקו בלוד, ודווקא שם ראיתי יהודים וערבים מנהלים שיחות על דברים שאינם רק פוליטיקה. גם בחיפה אתה יכול לשמוע ערבים ויהודים מדברים על דברים כמו גובה הארנונה או הבור המעצבן בכביש בשכונה".

החזון של רובי ריבלין

שבע השנים שעברו מהמחאה החברתית מאפשרות לליף, מי שיזמה אותה, להביט על אירועי קיץ 2011 באופן רפלקסיבי. "המחאה היתה כמו מפץ גדול שחשף הרבה דברים שהיו חבויים באנשים ובחברה כולה, למשל, כל נושא פוליטיקת הזהויות", היא טוענת, "הרבה אנשים מדברים על זה שבשבע השנים שחלפו מאז, ישנה עלייה בשנאה ובאלימות בין קבוצות בחברה הישראלית, לא פעם בעידוד ההנהגה שאוהבת לעשות 'הפרד ומשול'. העניין הוא שה'הפרד ומשול' הזה אפיין את השלטון בישראל עוד לפני המחאה, אז מן הסתם ברגע שהמחאה פרצה ואנשים יצאו מהאדישות שלהם, השימוש של השלטון בכלי הזה היה חייב להחריף, וככה קיבלנו את התחושה שהחברה הישראלית היום מפוצלת יותר מבעבר".

מאז 2011 צצו בישראל שלל מחאות נוספות - נגד מתווה הגז, נגד השחיתות, נגד פינוי עמונה, למען הנכים, נגד יחס המשטרה ליוצאי אתיופיה ועוד. את חושבת שזה מעיד על כך שהחיים בישראל נעשו גרועים יותר, או שפשוט נפתחה לנו הצ'קרה של המחאות?

"אני חושבת שכדאי להחליף את הביטוי 'מחאה' בביטוי 'תנועה לשינוי'. כשאנשים רוצים להשפיע על המציאות ולשפר אותה, זה דבר בונה וחיובי, ואילו המילה 'מחאה' נשמעת כמו משהו שרק מתנגד ולא כמשהו שמחפש לשנות ולבנות. ברור שיש מידה של חוסר שביעות רצון מהקיים בכל תנועה לשינוי, אבל מחאה היא בסופו של דבר דרישה של הציבור לשוחח ולקיים דיאלוג עם השלטון, ולצערי, השלטון בארץ לא רואה את זה ככה ומתייחס לכל מחאה כאיום ישיר עליו. ריבוי המחאות מאז קיץ 2011 הוא דבר מדהים, כי טוב שאנחנו כאזרחים מנסים להשפיע על החיים שלנו. מפני שהמחאה החברתית דיברה על צדק חברתי במובן הרחב, טבעי שנולדו מחאות ספציפיות יותר".

ליף אפוא עדיין אופטימית לגבי יכולתו של השלטון לקיים דיאלוג עם ציבור מוחה ובנוגע ליכולתם של השבטים הישראלים השונים למצוא את המשותף ביניהם. מי שמציע מבט אחר על השבטיות הישראלית הוא דווקא נשיא המדינה, רובי ריבלין, שמופיע בסרטו של צרור.

 בסרט מתועד מפגש של ריבלין וצרור שבו הנשיא (שהתריע לגבי העוינות בין השבטים השונים בישראל כבר לפני שלוש שנים) זורק לאוויר מודל אלטרנטיבי לריבונות היהודית הקיימת בדמות מדינת ישראל. הוא מדבר על ריבונות מופרדת לכל השבטים שמרכיבים את החברה הישראלית ועל ויתור על ההתעקשות לקיים ריבונות אחת לכל היהודים. צרור מוסיף לדבריו: "כשהעם היהודי חי בריבונות שבטית, כלומר, באופן משוחרר יותר ובלי אחדות מלאה, במבנה של פדרציה, הוא שרד 400 שנה. ורק כשהתחברנו, התפרקנו. אני לא יודע לדבר על מבנה שלטוני מדויק, אבל צריך לזכור שגם אם ישראל עוברת למודל פדרציה כזה, עדיין צריך מכנה משותף כלשהו בין השבטים. אני מרגיש שהמכנה המשותף הזה מתכרסם. הוא לא נעלם, אבל הוא גם לא במצב טוב".  

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי