יונה סופרסטאר: קריאות על הנביא שניסה לברוח

"יש משהו גדול מהחיים בספר יונה", אומר הרב מישאל ציון, מנהל תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית שחקר את הפינג פונג בין ערים לחטאים בקולנוע ובספר יונה, "זה סיפור אגדה שמוציא אותנו מהפרובינציאליות הארצישראלית והיפואית לתוך דג גדול, עיר גדולה ותשובה גדולה. הכול מונומנטלי מאוד. יונה הוא גיבור שרוצה לברוח מהגדול-מהחיים הזה ומבקש חיים צנועים, חיים של אמת - רק הוא והקיקיון שלו. כשהייתי ילד וקראתי את ספר יונה, בדיוק יצא הסרט 'באטמן', שכיכבו בו מייקל קיטון וג'ק ניקולסון. דמיינתי את ננוה כמו העיר גותהאם מהסרט: מרכז עירוני שוקק חיים, אפל מאוד, מסוכן ומפחיד. דווקא המרחב הזה יכול להפוך את עצמו למרחב של תשובה, וזו ההזמנה של יונה".

הרב מישאל ציון וחוקרים נוספים ישתתפו בסדרה בת שלושת המפגשים "תשובה מלב ים", שתעסוק מזוויות שונות במסע האגדי שבו מורד יונה בשליחות שהוטלה עליו, מיטלטל – נפשית ופיזית – בין סערות ונאמנויות, נתקל במפלצות שלא יביישו סיפור של טולקין ונקרא, בסופו של דבר, חזרה הביתה.

"מי שקורא את ספר יונה מרגיש מיד שהוא נכנס לתוך עולם סימבולי עשיר מאוד", מציינת חוקרת המקרא ד"ר אורית אבנרי, "לגיבור שלנו קוראים יונה, והיונים המקראיות הן סמל לחזרה הביתה. נח משלח את היונה מהתיבה כי הוא יודע שהיא תחזור, וכשאינה חוזרת, הוא מבין שהיא מצאה את דרכה אל הבית. לקרוא לגיבור הבורח שלנו בשם יונה, שמו של בעל החיים שתמיד חוזר הביתה, זה ממש משחק ספרותי. צריך לחשוב אם הוא אירוני או שאולי המשמעות של זה היא שהגיבור הזה, שמסעותיו רבים, תמיד יחזור הביתה".

השאלה הראשונה שזועקת מהטקסט המקראי נוגעת לבחירה הנועזת והספק-נאיבית של יונה לברוח מהשליחות שקיבל. מה בעצם מביא את יונה לסרב פקודה לבורא עולם ולברוח? "אחת התשובות היא שיונה חשש שאם הגויים יחזרו בתשובה, אלוהים יחשוב על ישראל דברים רעים במיוחד", מספר ד"ר יושי פרג'ון, מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן. "אבל מי שקורא את הספר יכול לראות שאין בו מתח בין ישראל לגויים, ויונה אפילו לא קורא לעצמו ישראלי אלא עברי. כל הדיונים על למה יונה בורח מתעלמים מהעובדה שיונה מסביר למה הוא בורח, אלא שהוא מסביר את זה בפרק ד', וכולם רוצים לדעת את התשובה כבר בתחילת הספר. אני מנסה לטעון שהפואנטה של הספר היא שאסור לדעת את התשובה בהתחלה. קצת כמו בסיפור בלשי, משהו יתקלקל אם תגלה את התשובה מוקדם מדי".

עיר החטאים

כל מי שנבחן בבגרות על הסיפור המדובר מכיר את השתלשלות העניינים הלא-מפתיעה שלו, שבמהלכה התוכנית האלוהית מתקתקת במלואה ויונה מגיע לננוה כמו גדול. אלא שד"ר פרג'ון מצביע על רמזים שהובילו לשם עוד קודם לכן. "האנשים שגרו בננוה דיברו אכדית, ובשפה הזאת ננוה פירושו בית הדג", הוא מפרש, "נון זה דג, כמו המילים שפמנון או תמנון, שחדרו לעברית דרך הארמית, ונווה זה בית. בכתב היתדות ציירו את שם העיר ננוה באמצעות יתד של בית שבתוכה יתד של דג. יונה מנסה לברוח מננוה, אבל מוצא את עצמו בבטן של דג, מעין ננוה פרטית משלו. גם הלוויתן מכונה 'הדג הגדול', בדומה לננוה שיש לה רק תואר אחד – 'העיר הגדולה'."

ואם בענייני לשון עסקינן, ד"ר אבנרי מצביעה על לא מעט קשרים סמנטיים בין סיפורנו ובין סיפור נח והמבול. "גם דור המבול וגם אנשי ננוה הואשמו במעשי חמס. המבול ארך 40 יום ו-40 לילה, ויונה הזהיר את אנשי ננוה מהפיכה שצפויה להגיע בתוך 40 יום", היא משווה, "בשני המקומות יש עירוב של הבהמות בסיפור. במבול מענישים את כל היקום על חטאי האדם, ובננוה גם הבהמה לובשת שק. וכמובן, בשני הסיפורים יש איזושהי סערה גדולה מאוד בים ומתחם סגור שמגן על הגיבורים. בספר בראשית זו התיבה שעוטפת את נח, את בני משפחתו ואת הדוגמיות מהעולם הישן, וביונה זה הדג שעוטף אותו מתוך הסער הגדול. התיבה היא סמל גדול מאוד לעידן החדש. הקוסמוס נברא בשנית מתוך איזה רחם עטוף במים. אלוהים בעצם נותן אפשרות שנייה לעולם להיוולד ולתקן את דרכיו. בספר יונה מקבל היחיד, הפרט, יונה עצמו, אפשרות להיוולד מחדש מתוך הבטן של הדג ולתקן את מה שהוא עשה ולא עשה". 

נדמה שדמות נוספת בספר – מרכזית לא פחות – היא העיר ננוה, שמקבלת גם היא הזדמנות לתיקון. "ננוה היא כמו ניו יורק סיטי, לונדון או טוקיו, העיר הכי גדולה בעולם העתיק", מציין הרב ציון, "ספר יונה מזמין אותנו לחשוב מה קורה כשמסתכלים על העיר עצמה בתור מרחב חוטא. בספר 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות', העיתונאית ג'יין ג'ייקובס מגדירה עירוניות כנוכחות מתמדת של זרים שאינה מוזרה. בכפר, כשיש אדם זר, כולם מיד מזהים אותו כזר ומתרחקים ממנו או מזמינים אותו. בעיר אתה יכול להיכנס למעלית או לרכבת תחתית, לעמוד בצפיפות גדולה מאוד עם זרים מוחלטים, וזה לא מוזר. ברגע שיש זרות קורים שני דברים: א', יש סכנה; ב', יש ארוס", מלמד ציון, "מצד אחד, אתה יכול לראות מישהו במצוקה ולא לעזור, כי יש די אנשים אחרים שיעזרו. מצד שני, אנחנו אוהבים את הזרות העירונית כי היא הזדמנות לפגוש משהו חדש, משהו מסוכן. הזרות היא גם הבשורה הגדולה של העיר, עם הביטחון, הארוס והתשוקה שהיא מזמנת, וגם החטא הכי גדול שלה: חוסר המוסריות וחוסר הברית שבין האנשים. צריך לזכור שיש בזרות העירונית גם משהו מכיל, לעומת חטאים של אינטימיות גדולה מדי, שאנחנו רואים לפעמים בכפרים". 

ואם ערים יודעות לחטוא באופן קולקטיבי, נדמה שיום כיפור – המועד שבו קוראים בספר יונה - הוא שיטה יעילה להשתיק את חטאיהן ליממה. "יום כיפור הוא יום אנטי-עירוני", מאיר הרב ציון, "אין מכוניות ויש שקט מוחלט ברחובות. במושב אתה לא בהכרח מרגיש את השוני, כי הכול נראה אותו הדבר. צריך ללכת לעיר, לנתיבי איילון, ושם להרגיש בעירוניות את האנטי-עירוניות. אני זוכר בתור ילד את החוויה של לחזור מבית הכנסת ביום כיפור ולראות את צומת הבנקים בירושלים, שכל השנה שועטת ופקוקה, מלאה באנשים עומדים ומדברים. אולי זה גם סוג של תשובה".

אתה לא אמיתי

העיר יכולה לייצג את המקומות הכאוטיים שבתוך כל אדם, וגם להיות המפתח לחידה הבלשית שפתחנו בה: ממה יונה מפחד, מדוע הוא בורח? "תשובה היא דבר פנימי מאוד; עושים אותה במדבר, בים, ביער. איך עושים תשובה בעיר?" מקשה ציון, "בתוך הבלגן, בתוך הפשע, בין תילי האכזבות וזרועות הטכנולוגיה? צריך להתחיל לדבר תשובה לא מתוך מצפה רמון והמקום שבו רואים את הכוכבים, אלא מתוך העיר. וזה מה שיונה אינו מאמין באפשרותו. אנשי ננוה עושים תשובה עם הבהמות שלהם, וזה קצת מוזר. אבל אם ניקח את זה ברמה החסידית, אפשר לומר שתשובה עושים לא רק מהחלק האלוהי שבאדם, אלא גם מהצד הבהמי שלו, כשמוצאים בו דברים אחרים. כך אנחנו מקרבים אל ליבנו עבודת תשובה אחרת, שיש בה את היכולת לחוס ולרחם; לאו דווקא לתקן את חטאי העבר, אלא לעבור ממוד של דין למוד של רחמים. כמו ששולי רנד שר בשיר החדש שלו, 'נכון שאני אוהב את הצדק, אבל למעלה מזאת, אני אוהב את הרחמים'".

בתחילת פרק ד' החותם את ספר יונה מרפרר הנביא אל י"ג המידות, אחת התפילות הידועות ביהדות, אבל משמיט ממנה מילה אחת קריטית. הוא מדלג על תיאורו של הקב"ה כאיש אמת ומסתפק בהגדרתו כאל "ארך-אפיים ורב חסד וניחם על הרעה". "כאן אנחנו מבינים לראשונה מה מפריע ליונה - הוא ידע מלכתחילה שאלוהים יסלח לאנשי ננוה על חטאיהם, וזה לא מוצא חן בעיניו", מנתח פרג'ון, "הוא אומר לאלוהים: תשמע, אתה רחום בטוח, חנון בטוח, אבל יש דבר אחד שאי-אפשר להגיד עליך – אינך אמיתי. אתה ניחם כל כך על הרעה, שאתה מוכן לוותר על האמת. לא סתם קוראים לו יונה בן אמיתי; הוא קנאי למידת האמת. כל עוד היתה לו תקווה שננוה תושמד, היה לו טעם לחיים. ברגע שהרע מכול קרה ואלוהים הוכיח שאינו אמיתי, יונה אומר שהוא מעדיף למות מאשר לחיות בעולם שאין בו אמת. ויש קשר בין אנשי אמת לאנשים אובדניים", מוסיף פרג'ון, "לאנשי אמת יש תפיסה לגבי איך העולם אמור להתנהל, וכשהמציאות אינה מתיישרת לפי האידיאלים, הם מאבדים את זה. ואם אלוהים בצד של השקרנים, למה יש כבר לקוות? התשובה של אלוהים ליונה עוקצנית מאוד", הוא ממשיך, "אחת הדרכים הכי טובות לפרק פתוס היא באמצעות ציניות. אלוהים משיב לו, 'ההיטב חרה לך'? יכול להיות שיש כאן עוד משחק מילים – המילה היטב יכולה להתפרש הן כמאוד והן כטוב. הוא שואל את יונה, מה מפריע לך כל כך? שאני עושה דברים טובים?". 

וכאן מגיע משל הקיקיון שבאמצעותו מנסה הקב"ה לעורר ביונה את החמלה שלא הצליח לגייס כלפי אנשי ננוה. "גם יונה בעצמו, עם כל האידיאולוגיות שלו, אינו יכול להתמודד בעולם הקיומי עם זה שאין חמלה", סבורה אבנרי, "הוא יושב וחם לו, איפה הקיקיון, 'אוי, אני הולך למות'. מה זה משנה? תילחם עד הסוף עם האידיאל שלך. לא, אתה מזיע, קשה לך, אתה נשבר, אתה מעדיף למות. אלוהים מראה ליונה שהוא חומל על כולם, כולל עליו. זאת אף על פי שיונה יוצא באופן בוטה נגד האל, רץ לתוך המקום הכאוטי הזה, אל הלווייתנים והתנינים - מפלצות המים שמוזכרות בתנ"ך ובספרים החיצוניים כאויבים הגדולים של האל".

ספר יונה מסתיים בשאלה רטורית מהדהדת. אלוהים מטיח ביונה: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו... ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים-עשר ריבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה"? "מה שאלוהים אומר הוא שיש דברים חשובים מאמת, וחמלה זה כנראה אחד מהם", מלמד פרג'ון, "ובזה הספר נגמר. יונה אינו מקבל את אפשרות התגובה, ואפשר רק לדמיין אם הוא השתכנע או לא. ולשאלה הרטורית הזאת יש בעיניי יותר עוצמה מכל סיום אחר, כי כל הקוראים עונים לעצמם אחריה – ודאי שתחוס".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי