צלם בעקבות גורלו: ג'ואל קנטור נולד לתעד

לג'ואל קנטור היו כל הסיבות בעולם לא להיעשות צלם: הוא נולד למשפחת אנשי עסקים במונטיראול שייעדה לו עתיד אחר בתכלית; בגיל 12 הוא איבד את ידו הימנית בתאונת סקי מים; וקודמת לכל הסיבות האלה היא עובדת היותו נווד. "למדתי באוניברסיטה כי הרגשתי שזה מה שמצופה ממני. זה היה הרצון של החֶברה הקרובה אליי", הוא נזכר, "יש איזה צורך קנדי-יהודי להיות 'מישהו חשוב', להצטיין, להיות עשיר. אבל בגיל 19 עליתי לבדי על מטוס לאירופה, בעקבות איזה בן דוד שלי שעשה את זה קודם לכן, ופשוט הסתובבתי ברגל. הייתי עם צ'ימידן ענקי, אפילו על תרמיל נורמלי לא שמעתי, ישנתי בפארקים, ובמשך ארבעה חודשים וחצי הוצאתי אולי 500 דולר. היה אז הספר 'אירופה בחמישה דולרים ליום', אז ידעתי שיש הוסטלים שלוקחים שני דולרים ללילה, אבל היי, לישון בפארק זה חינם".

 

כשהגיע ליוון נזכר בתמונה שהודפסה מאחורי ספר שיריו של לאונרד כהן שבה נראה הזמר היהודי באי הידרה. "ישנתי על חוף הים במשך שלושה לילות, אבל לא היה לי האומץ ללכת אליו הביתה", הוא נזכר בחיוך, "ואז עליתי על המעבורת לפיראוס, והוא פשוט היה שם. דיברתי איתו איזה שעה; הוא היה פתוח מאוד. איזו שפה, איזה דימויים. הייתי מנחש שהוא היה בסוג של איזה טריפ. גם הוא ממונטריאול במקור. הוא דיבר איתי על העננים, על האיים, על יהודים. הוא לא אהב את ישראל. ניסיתי לקלוט כל מילה, ובסוף אמרתי לו, 'אני לא יכול לדבר איתך יותר'. אני חושב שזה היה התקף החרדה הראשון בחיים שלי. הרגשתי שאני מתפוצץ מהעוצמות. בפיראוס הוא נתן לי טרמפ לאתונה, ושם נפרדנו".

 

 

למרות הסתייגותו של הכהן הגדול, פיתולי הדרך הובילו את קנטור להשתקע בקיבוץ כפר מנחם שבארץ הקודש. ב-11 בנובמבר תיפתח בבית אבי חי התערוכה "שומר לילה" שאצר עמיחי חסון ושבמרכזה הקיבוץ כפי שנקלט בעדשה של קנטור. "אני חושב שהרצון להתבטא היה בי תמיד", הוא מעיד, "מגיל אפס למדתי בבית ספר כמו ילד טוב. הכול מסביב היה מילים-מילים-מילים, אבל מילים לא התאימו לי. ואז גיליתי את הצילום והבנתי - את הדברים שאני רואה אני יכול גם לתפוס במצלמה. הרצון לשוטט התחבר עם הרצון לתפוס מצבים, ומאז לא הפסקתי לצלם".

 

לצאת אל השטח

 

קנטור נולד לפני 70 שנה למשפחה של קנדים שלא היו "ציונים גדולים", כהגדרתו. כשהיה בן עשר, נפטרה אימו. "זה היה סוג של טראומה, אבל לא הייתי מודע לה", הוא משתף, "רק בדיעבד גיליתי שהאובדן השפיע עליי. פגשתי פעם מישהי שלמדה איתי ושיתפתי אותה בזיכרון שלא ממש דיברו איתנו על השואה בבית הספר. היא אמרה – 'מה פתאום? דיברו איתנו על זה המון'. ככה הבנתי שהייתי באיזשהו מקום אחר בשנים ההן, לפחות מבחינה תודעתית".

 

 

 

השנים הכי יפות. ג'ואל קנטור (את כל התמונות בכתבה צילם ג'ואל קנטור)

 

לאחר מותה של אימו, נישא אביו של קנטור בשנית. "האם החורגת שלי אמרה, 'אם אתה נוסע לישראל, אני משלמת את הכרטיס", הוא מספר, "היא הייתה ציונית. כנראה עניין אותה שאגיע לארץ, וזה היה הדרייב שלי. לא הייתה לי תוכנית בכלל. נחַתּי באמצע הלילה. את כל היהודים שהיו על המטוס קיבלו בני משפחה, ואני נשארתי עם כל היתר. הלכתי עם כל הגויים וישנתי על חוף הים בתל אביב. בכיס היה לי פתק שעליו היה רשום 'קיבוץ כפר מנחם'. עליתי על אוטובוס, ושם פגשתי משפחה מאוד-מאוד חמה וטובה. הבית שלהם היה פתוח, והם אירחו הרבה מאוד מתנדבים. התחברתי אליהם".

 

לימים התחתן קנטור עם בת קיבוץ. ביחד הם הביאו שני ילדים לעולם ולאחר מכן נפרדו. לאחר סיבוב נוסף בקנדה, ב-1976 חזר לישראל, הפעם לתמיד. "בקיבוץ יכולתי לעשות עבודה פיזית, עבודה נקייה, שאינה קשורה לבנקים, לטלפונים", הוא מסביר, "למדתי משפטים כאילו שאני הולך להיות גבר-גבר, אבל זה לא כל כך התאים לי. הייתי צריך להיות צלם מההתחלה. בשנת 79' פגשתי צלם ושאלתי אותו, 'אפשר להסתדר עם מצלמה כשיש לך יד אחת?'. ראיתי את כל הגלגלים הקטנים והמספרים מאחורי המצלמה, וחשבתי שלעולם לא אוכל ללמוד לכוון את זה. ואז הוא אמר, 'כן, יש עכשיו מצלמות קטנות. אתה יכול בקלות להשתמש בהן ביד אחת'. בסוף למדתי להשתמש גם בגדולות", הוא מחייך, "די מהר היה לי ברור שאני אוהב את הצילום הדוקומנטרי, שמאפשר לי לשוטט ולהנציח רגעים. אחרי תקופה קצרה מאוד, ביקשתי מהקיבוץ ללמוד צילום בירושלים, במכללת הדסה".

 

 

 

 

תוך כדי לימודיו, התרחשו שני אירועים דרמטיים במדינת ישראל: חבל ימית פונה מיושביו היהודים בעקבות הסכם השלום עם מצרים ומלחמת לבנון הראשונה פרצה. "אמרתי לעצמי, רגע, התחום שלי הוא צילום דוקומנטרי; אני לא יכול להישאר בבית הספר! ויצאתי לצלם בימית ובלבנון".

 

אני מזהה פה דפוס. בתי ספר לא מתאימים לך. אתה איש של שטח.

"תשמע, אם אתה רוצה להגיד משהו על העולם, אתה לא יכול לשבת בכיתה כשקורים דברים חשובים. כשפרצה מלחמת לבנון, שמעתי שמישהו בקיבוץ עובד בלשכת העיתונות הממשלתית. שאלתי אם הם צריכים איזה צלם, ואמרו לי 'הצלם שלנו בירח דבש. אתה מוכן לנסוע ללבנון?'. ודאי שהסכמתי. לקחתי מהם שתי מצלמות והצטרפתי לחבר שעבד ב-CBS News. כשכל המכוניות נעצרו בגבול, ראינו איזה טנק שחוצה את המחסום. הוולוו של CBS News טס אחריו, ונכנסנו ללבנון".

 

קשריו בקיבוץ סייעו לו לאחר מכן להיכנס כצלם לאזורים נוספים שנותרו הרחק מעינו של הישראלי הממוצע, כמו רצועת עזה ודאונטאון תל אביב. התיעודים מאזורי הספָר הללו נהפכו בחלוף השנים לתערוכה הראשונה של קנטור במוזיאון ישראל. "אחד מחברי הקיבוץ היה מג"ד, והילדים שלי היו בבית הילדים עם הבן שלו. יום אחד הוא אמר לי 'בוא, תצטרף אליי לפטרול בעזה'", הוא משחזר, "בתל אביב הצטרפתי לפשיטה של יחידת בילוש משטרתית שהמפקד שלה בא מכפר מנחם. התברר לי שהם בעצם בריונים. הם היו תופסים ערבי ועושים לו מה שהם רוצים. עוצרים חשוד, מפשיטים אותו ומרביצים לו במקום מכות רצח. באותה תקופה עבדו אלפי ערבים בתל אביב, ובלילות הם פשוט נעלמו משם. פחדו".

 

אבל בימיו בכפר מנחם הרוויח קנטור יותר מאשר תיק צילומים שמנמן וגישה לאזורי הספָר של המדינה. את גילה, אשתו הנוכחית, הכיר כשהייתה חיילת נח"ל בקיבוץ וטיפלה בבנו בבית הילדים. "בערך ארבע שנים אחרי שנפגשנו, החלטנו להיות ביחד, ויש לנו גם שני ילדים משותפים", מספר הצלם, "אחרי הלימודים בהדסה חזרתי לקיבוץ, הייתי חצרן וגידלתי את הילדים. קיבלתי כרטיס אגד חינם ושני ימי אמנות בשבוע, מה שאפשר לי לצאת מהמשק ולצלם המון. אני זוכר שכחצרן הייתה לי עגלה עם קלשון, מטאטא וכף, ומישהו ממחלקת הנוף בקיבוץ ניסה לקחת לעצמו את העגלה שלי. מרכז המשק, שבעצם אִפשר לי לצאת ללימודים, אמר לו – 'כל עוד הקיבוץ נקי, אני מאפשר לו לצלם כמה שהוא רוצה'. לפעמים הייתי קם לפנות בוקר, מנקה את הקיבוץ ומצלם לכל אורך היום".

 

התערוכה "שומר לילה" מציגה בעיקר את תוצרי הימים הקיבוציים ההם, בשחור-לבן אופייני. סגנון הצילום של קנטור מופשט ואמנותי, אך באותה נשימה הוא חד, צלול ותיעודי. ייצוג פוטוגני של הרומנטיקה החקלאית-חלוצית, "רומן רוסי" פינת "תרנגול כפרות". יפי הבלורית והתואר מוצגים שם בעמל יומם, שוטפים את גופם החסון בשדה כותנה שמשי. בחורה יפה מדברת במכשיר קשר, בחור מזוקן מכוון בשבילה תדרים, פינג'אן מרתיח קפה לידה על עגלת אספקה. בצילום נוסף מתועד בחור היושב מחוץ לחדרו בקיבוץ, על ברכיו מונח מה שנראה במבט ראשון גיטרה. התבוננות נוספת תגלה שהוא מנקה רובה. מולו על הרצפה יושבים שני ילדיו הקטנים של קנטור הצלם, מביטים בו מנגן בנשק.

 

את התערוכה הזאת ניתן למקם על מפת האמנות הקיבוצית בנקודה השמורה לנקודת המבט הרומנטית (אם כי חפה מגלוריפיקציה) - זו שכמעט אינה קיימת יותר ושאפשר לשייכה לגלים הראשונים של אמנות ההתיישבות העובדת. יצירות כאלו היו נפוצות בעיקר משנות ה-30 ועד תחילת שנות ה-70, שבמהלכן העלו על נס את דמות הפלח הארצישראלי ואת עבודת כפיו. בד בבד עם פתיחת גלריית "הקיבוץ" בתל אביב ועם התמוססות האידיאל הקיבוצי, החלו לצוץ בשדות האמנות עבודות שהצביעו על השבר הערכי ולהשמיע את קולו המושתק של האינדיבידואל.

 

 

 

התהליך הזה הגיע לשיאו עם עליית התערוכה "לינה משותפת" במוזיאון תל אביב לאמנות, בשנת 2005, באוצרותה של טלי תמיר. החלל, שעוצב כמעין בית ילדים קיבוצי, יצר אווירה נטולת אינטימיות, קרירה, שהזכירה מפעל או בית חרושת. גם העבודות ברובן חשפו מוטיבים של סגפנות, נזירות ובדידות והציפו את הכמיהה ללכידות וקבוצה אל מול המחירים שהיא גבתה מהפרט. תערוכה נוספת, ששמה "זמן קיבוץ – חדר האוכל כמשל", הציגה בחדר האוכל הנטוש של קיבוץ יפעת את עבודותיהם של 40 אמנים ישראלים. חדר האוכל, לבו של הקיבוץ ההיסטורי, רחוק כיום ממעמדו המיתולוגי כמרכז חברתי וקהילתי. הצבתו במרכז התערוכה, שעלתה ב-2009, אפשרה לבחון את התרוקנותו מאדם כמשל להתפרקות מושג ה"יחד", שאליו שאפה התנועה הקיבוצית.

 

אין לך איזה חשבון נפש על ילדות מורכבת בקיבוץ כמו ללא מעט אמנים יוצאי קיבוץ, המוטיווציות שלך שונות.

"מה שהוביל אותי היה הרצון להשיג צילומים מוצלחים. חיפשתי לתפוס רגעים עם קומפוזיציה מעניינת, ופחות התעסקתי ברצון לעשות אילוסטרציה לקיבוץ. כשאתה עובד ככה, אתה לא יודע אם אתה מראה משהו כי הצילום הוא טוב או כי הוא מייצג את המציאות".

 

התוצאה היא תערוכה שמעבירה חוויה רומנטית מאוד. הקיבוץ באמת היה לך פשוט ופסטורלי כל כך כמו שזה נראה בתמונות?

"שום מציאות היא לא רק פסטורלית ורומנטית, אלא אם כן אתה מאוהב ואבוד. מי שיתעמק יוכל למצוא גם בתערוכה הזאת רמזים לא-תמימים", הוא אומר ומצביע למשל על תמונה שבה ניצב מישהו בעמדה מגוננת לפני נערה, וזו מביטה בבחור שרירי, אלים למראה. "גם בחיי הקיבוץ יש צדדים קשים. אם למישהו יש רכב, עלול להיות מי שיראה את זה בעין לא-יפה. הרצון להסתכל על אחרים - אתה יכול לגדול איתו או לרכוש אותו כשאתה חי בקיבוץ. אני הגעתי מקנדה, ממקום שהיה לי רכב וכסף. לא עניינו אותי בכלל כל הצדדים האלה. לא נכנסתי למשחקי אגו. הקיבוץ היה לי נוח ומתאים מאוד. הדרמות שלי היו שרצו לקחת לי את העגלה והייתי צריך להילחם. רציתי לעשות את העבודה שלי, לגדל את הילדים ולצלם".

 

רוב יצירות האמנות שעוסקות בקיבוץ בשנים האחרונות דווקא מציגות את הצדדים הקשים שלו. אולי הבנים שלך היו פחות מבסוטים לישון בלינה משותפת במשך כל הילדות שלהם.

"האמת היא שאם תשאל אותם, הם יספרו לך שהם מאוד נהנו מהסביבה הזאת. יכולתי למשל להסתובב בשלוש בבוקר ולפגוש את הילד שלי, אחרי שברח מבית הילדים עם כמה חברות. איזה יופי שהם יכולים ככה, בגיל עשר, לצאת החוצה בתחתונים באמצע הלילה ולא לחשוש מכלום".

 

כפר מנחם נשאר אותו מקום שהגעת אליו כנער מוקסם?

"לא, הוא השתנה. זה היה קיבוץ של השומר הצעיר, הכי שמאלי שיכול להיות, והיום יש הפרטה של הבתים, משכורות והרחבה. אני לא חלק מהמקום יותר. עזבתי כבר בשנת 1986. אין לי מושג למה".

 

ובכל זאת?

"הגב שלי נשבר באיזשהו שלב. לא יכולתי להמשיך בעבודה הפיזית, ולא היה לי מקום עבודה אחר. בלי להיכנס לפוליטיקות, יש אנשים שאומרים שהתנכלו לי אחרי התערוכה במוזיאון ישראל. בשלב מסוים הגיע מרכז משק חדש, צעיר ואכזרי, והבנתי שהוא מקנא בי בגלל התערוכה הזאת. בענפים מסוימים לא רצו לשלב אותי".

 

 

 

 

אז בסוף הבעייתיות הקיבוצית כן הגיעה אליך.

"נראה שכן", קנטור מחייך בהשלמה, "כבר לא יכולתי למצוא שם את המקום שלי. ועדיין, אפילו שהיו שם כמה אנשים פחות טובים, אלה השנים הכי יפות בחיים שלי. גם אחרי שנפרדתי מאשתי הראשונה, גם בתור רווק, הקיבוץ הוא מקום שאפשר לשרוד בו. יש לך חֶברה; אתה לא צריך ללכת לבר ולא לאינטרנט. אם הייתי נשאר בקנדה, לא היה לי את החופש לצלם כמו שהיה לי שם, את האפשרות לשוטט ולא לעשות כלום. היום הדברים נראים אחרת: אתה צריך משכורת, הכנסה. היה אלמנט של קהילה שכבר לא קיים היום, ובכל זאת, זה היה רגע בזמן שממש היה לי טוב בו".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8