חוויות מהגטו הקנדי: האם זו תהיה ההתנצלות הבאה של טרודו?

בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 גדלה האוכלוסייה היהודית בקנדה מ-16,401 איש בשנת 1901 ל-125,197 איש בשנת 1921, שהיו 1.42 אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה. חלק ניכר מהגידול הזה נבע מהגעתם של אלפים רבים של מהגרים מרוסיה וממזרח אירופה, שלא התקבלו בזרועות פתוחות ממש.

 

בין שהתגוררו במונטריאול, שהאוכלוסייה היהודית בה מנתה 45,803 איש ב-1921; באוטווה הבירה, שבה היא מנתה 3,041 איש; או במקומות אחרים, כמו ססקטון, ססקצ'ואן, שבה התגוררו 599 יהודים, או בברנדון, מניטובה, שבה חיו 222 יהודים – הם סווגו כולם באופן אוטומטי כ"עבריים". כך הם כונו בעולם הלא-יהודי, שלא העריך, או לא הבין, את ההבחנות הדתיות והאידיאולוגיות בתוך הקהילה היהודית, או את המחלוקות העתיקות שהתקיימו בה.

 

קנדה היתה ונשארה לבנה, אנגלו-סקסית ופרוטסטנטית בעיקרה. בשנים 1912 ו-1913 המדינה קלטה 776,626 מהגרים, שמתוכם 39 אחוז היו בריטים. עד שנת 1921, אנגלים, סקוטים ואירים (רבים מהם קתולים), היו כ-53 אחוז מכלל האוכלוסייה. אם נוסיף לכך את הצרפתים, את הגרמנים ואת הסקנדינבים, נקבל קנדה שהיתה צפון-אירופית ברובה. ועל אף זאת, היהודים, האיטלקים, האוקראינים ומזרח-אירופאים אחרים משכו את מרבית תשומת הלב – השלילית ברובה.

 

היהודים כתולעים

 

מספרם ההולך וגדל של היהודים בטורונטו, לדוגמה, הטריד את הרוב הפרוטסטנטי הלבן. בשנת 1921 מנתה אוכלוסיית היהודים בעיר 34,770 איש - רק 6.6 אחוזים מכלל תושביה. אבל היו אלה 30 אלף איש יותר מאשר שני עשורים קודם לכן. הם היו קבוצה בולטת מאוד שחיה חיים נבדלים באזור משלה. העיתון "טורונטו גלוב" התריע מפני "פלישה יהודית לבתי הספר הציבוריים". ה"טורונטו טלגרם" הביע חששות כבדים מפתיחת בית הכנסת החדש והמרשים "בית יעקב" ברחוב הנרי בשנת 1922.

 

שנתיים לאחר מכן, התייחס ה"טלגרם" לאותו הנושא באופן ארסי אפילו יותר. "זרם של יהודים מציב תולעת ליד הגרעין של כל עיר מכובדת שבה הם מצליחים לתפוס חזקה", נכתב במאמר מערכת, "לאנשים האלה אין מסורת לאומית. ... הם לא קורצו מהחומר שממנו ניתן לעצב עם בעל רוח לאומית... לא תמצאו אותם בין חלוצי המחרשה והגרזן, אלא בערים, שם רמת החיים הנמוכה שלהם מוזילה הכול ביחס אליהם".

 

 

טורנטו בשנות ה-30 (צילום: וויליאם ג'יימס, מתוך ויקיפדיה)

 

 

במוחם של פוליטיקאים, אנשי בריאות הציבור, מנהיגי כנסיות, מורים, עיתונאים ואנשי הקהילה העסקית, היהודים - מדרום וממזרח אירופה - כמו המהגרים האסייתים החדשים, היו חלק מ"גזעים" שנויים במחלוקת שהתלבשו בלבוש מוזר, אכלו מזון עתיר שום ותבלינים ביזנטיים אחרים ודיברו בשפות מוזרות. הדעה הרווחת הייתה שהמהגרים הללו תרמו להגברת העוני והצפיפות בשכונות העירוניות המוזנחות, שבהן פרחו השכרות, הפשע והזנות.

 

הייתה אמת כלשהי בהאשמות הללו. סביב שדרות סנט לורנס שבמונטריאול, שכונת הוורד בדאון טאון של טורונטו, ובצפון וויניפג חיו מהגרים יהודים רבים בעוני מחפיר בבנייני דירות מוזנחים (שנשכרו לעיתים קרובות מבעלי דירה יהודים). המחלות השתוללו בהם. בשנת 1906 קבוצת נשים מה-Winnipeg Ministerial Association (בתרגום חופשי: "עמותת הכמרים של וויניפג") ביקרה בבית יהודי בצפון העיר ודיווחה על תנאי החיים הנוראיים שגילתה שם.

 

"45 משפחות התגוררו במרחב קטן מאוד וחיו באופן שהיה לא פחות ממחפיר", כתבו הגברות, "מחלות מכל הסוגים היו שכיחות... זה היה בדיוק המקום שממנו עלולה לפרוץ מגפה ולהשתלט על העיר, והעובדה שזה טרם קרה היא רק בזכות השגחה עליונה". במונטריאול של 1908 לא היו די מקומות קבורה בבתי הקברות היהודיים למספר הגדול של האביונים היהודים שהזדקקו לקבורה בלא תשלום.

  

לא היו אמנם הרבה בעלי בתי בושת או סרסורים יהודים, אבל הברחת משקאות אלכוהוליים בקנה מידה קטן בהחלט הייתה דרך פופולרית להרוויח כמה גרושים. הרשימה הארוכה של מבריחים יהודים כללה בין השאר את אברהם בלו ממונטריאול. בשנת 1923, בלו בן ה-42, אביו של סול בן השמונה, שעתיד להפוך לאחד הסופרים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20, היה שקוע בחובות עד הצוואר. הוא כבר הספיק להיכשל כאופה, כאיש מכירות, כסוחר גרוטאות, כשדכן, כסוכן ביטוח ועוד. הברחת משקאות אלכוהוליים היתה אפוא מוצא אחרון מבחינתו. ואולם, היא התגלתה כבחירה גרועה במיוחד: הוא ושותפו הוכו ונשדדו בעת שנסעו על הגבול עם משאית מלאה בוויסקי.

 

היהודים נוהרים בספינות

 

בכל רחבי קנדה, קהילות יהודיות למדו עד מהרה שאיש אינו אחראי לרווחת חבריהן, פרט לקהילות עצמן. ואם אחריות כזאת אמנם נמצאה, היא נבעה בעיקרה מהפעילות הפילנתרופית של אלטרואיסטים, ובאופן מיוחד של שתי נשים יוצאות דופן - אידה (לואיס) סיגל וליליאן (בילסקי) פרימן, שתיהן ילידות 1885.

 

סיגל היתה מפיטסבורג במקור, אולם כילדה עברה לטורונטו עם אמה כדי להתאחד עם אבא שלה, שמצא עבודה בעיר. בדומה לאחיה הבכור, סמואל לואיס, היא היתה ציונית נלהבת, ובשנת 1906, בגיל 21, סייעה בארגון קבוצה שתפקידה היה לסייע למהגרות יהודיות צעירות בכלל, ולאימהות יהודיות צעירות בפרט. היא קידמה באופן פעיל חינוך לנערות וספורט לילדים יהודים והייתה אחת ממייסדות "הדסה" – קבוצת הנשים הציוניות הבולטת ביותר בקנדה.

 

קריאה נוספת: על המדינה היהודית שכמעט נבנתה בגבול ארה"ב-קנדה

 

ליליאן פרימן ובעלה ארצ'י היו גם הם ציונים נלהבים. ליליאן היתה בת 30 כשמלחמת העולם הראשונה פרצה בשנת 1914, והיא הובילה במהלכה פעולות צדקה שונות. היא תמכה בצלב האדום וגייסה כספים למען בתי יתומים ויוזמות עזרה לפליטים. באוטווה היא נודעה לימים בשם "גברת הפרג" (בשל קידום יוזמת "יום הפרג", לגיוס תרומות להנצחת חיילים שנפלו בקרב) ונעשתה נשיאת ארגון הדסה בקנדה. סיגל ופרימן הציבו את הרף שבעקבותיו הלכו רבים אחרים. בניסיון לענות על הצרכים הדחופים של המהגרים ממזרח אירופה, הוקמו ארגוני צדקה של נשים יהודיות כמעט בכל קהילה יהודית ברחבי קנדה.

  

ועם זאת, יהודים מבוססים התרעמו על הבדלנות של אחיהם המהגרים החדשים ועל הדימוי השלילי של הקהילה שזו יוצרת לדעתם. תרעומת מסוג זה ביטא עורך הדין ממונטריאול מקסוול גולדשטיין, שנהפך בשנת 1917 לנשיא הראשון של "הפדרציה היהודית". בריאיון משנת 1909 ל"ג'ואיש כרוניקל" בלונדון, הוא התלונן שהגורם לרבות מהבעיות בקהילה הוא "הנהירה העצומה של יהודים זרים לקנדה". מהגרים אלה, הוא הוסיף, "יוצרים גטאות בינם ובין עצמם ומייצרים דעות קדומות".

 

המלכוד המובנה שממנו סבלו היהודים חמק מגולדשטיין: הם הרי לא יכלו לנצח, לא משנה מה הם עשו. אם הם נשארו עניים בגטו, בזו להם והתייחסו אליהם כאל סרטן בחברה הקנדית. ומצד שני, ככל שנעשו היהודים למעורים יותר בחברה, כך גדלה העוינות כלפיהם בקרב הרוב הנוצרי. הוא האשים אותם בהידחפות לעמדות מפתח ובאיום על הסטטוס קוו.

 

רק מיעוט קטן מתוך הרוב הקנדי הוואספי גילה חמלה והבנה למצב המחפיר של המהגרים היהודים. השאר הגיבו בצורה קשה למיעוטים בלתי-רצויים – תוצאה של שנאת זרים שעדיין הייתה מושרשת עמוק בחלק נרחב מהחברה הקנדית, לפחות עד שנות ה-60. פרדריק בארלו קמברלנד, סופר וספורטאי מאונטריו, יליד בריטניה, ביטא את ההשקפה הרווחת כשהצהיר בשנת 1904: "אנחנו הנאמנים של הגזע הבריטי ... אנחנו מחזיקים את הארץ הזאת בנאמנות". לאומנים צרפתים-קנדים חלקו השקפה דומה: בשנת 1911 התלונן העיתונאי אוליבר אסלין על "היהודים המקשקשים האקזוטיים" במונטריאול, שלדעתו "השחיתו את האופי של העיר" (אסלין חזר בו לאחר מכן מיחסו זה ליהודים וגינה את האנטישמיות הצרפתית-קנדית).

 

בעידן שבו גאתה הפופולריות של תנועת האאוגניקה – שטיפחה תיאוריות על הקשר הקיים, כביכול, בין ביולוגיה למוסר – קנדה היתה כמדומה תחת מצור של "זרים" לא-רצויים שלעולם לא יוכלו להתערות ולאמץ את הערכים ואת הסטנדרטים ה"קנדיים". בספרו של הכומר ג'יי. אס. וודסוורת משנת 1909, "זרים בשערינו", האקטיביסט החברתי, הנוצרי הרחום, שלימים עתיד להצטרף למפלגת הלייבור, פירט את אמונתו כי מהגרים בריטים, סקנדינבים, גרמנים וצרפתים צפויים להפוך לקנדים טובים הרבה יותר מאשר ה"עבריים", הסלאבים וה"אוריינטלים" (סינים, יפנים והינדים). הסיכויים של "כושים" ו"אינדיאנים" להתערות בחברה הקנדית היו עגומים עוד אפילו יותר.

 

המורים בבתי הספר הציבוריים שעליהם הוטלה בסופו של דבר מלאכת ה"קנדיזציה" של ילדי המהגרים היו גם הם ספקנים. הם עודדו את תלמידיהם הזרים ללמוד אנגלית בכל דרך אפשרית – וחשוב מכך, העניקו לצעירים את הערכים המוסריים "הנכונים". הם לימדו אותם לכבד חוק וסדר ולאמץ ערכים כ"חסכנות, דייקנות והיגיינה". כפי שניסח זאת מורה בבית ספר ציבורי בטורונטו, הקנדים "מסודרים, נקיים וכנים, והזרים אינם". עיתון ה"וויניפג טלגרם" השמרני סיכם את החששות האלה בתמציתיות צוננת. "עדיף בהרבה לשמור את אדמתנו לילדים של קנדים", טענו עורכי העיתון במאי 1901, "מאשר למלא את הארץ בזוהמה של אירופה". רגשות אנטי-יהודיים כאלה ימשיכו להתקיים בקנדה במשך כמה עשורים.

* אלן לוין הוא היסטוריון המתגורר בוויניפג. הוא פרסם 14 ספרים, ובהם " Seeking the Fabled City: The Canadian Jewish Experience" ("בחיפוש אחר העיר מהאגדות: החוויה היהודית הקנדית").

תרגום: דפני קסל

Model.Data.ShopItem : 0 8