איש עם מוטו: מה גורו העזרה העצמית היפני למד מגמלאי פאלם ביץ' היהודים?

כשפגשתי לראשונה את הסופר היפני קן הונדה בביתו בדרום טוקיו, הופתעתי לגלות כמה דברים יש לנו במשותף: שנינו יכולים לזגזג מיפנית לאנגלית באותו משפט; שנינו מסכימים שאימהות יפניות דומות לאימהות יהודיות; שנינו איננו מעריצים גדולים של חלה ("זה לחם חסר טעם!", הוא אומר); ולשנינו היו חוויות יהודיות בשנות הקולג' ששינו את מהלך חיינו. שלי הייתה הנחיתה בארצות הברית כדי ללמוד בקולג' עם שותף יהודי לחדר. החוויה היהודית הראשונה של הונדה ידועה ביפן כרב המכר שלו "שיעורים לחיים של מיליונר יהודי" ("The Life Lessons of a Jewish Millionaire"), או כפי שהוא מכונה באנגלית, "הפילוסופיה של המיליונר לחיים מאושרים" (""). "מיליונר יהודי", שנמכר ביותר ממיליון עותקים, הוא ספר זיכרונות על תקופתו של הונדה כ"שגריר תרבות" יפן בקהילות היהודיות של ווסט פאלם ביץ', פלורידה.

מבנה הספר אופייני לז'אנר העזרה העצמית היפני: נער מקומי אבוד נוסע לארץ זרה, מוצא את עצמו וחוזר אדם גדול יותר, בעל כיוון ברור ומוטיבציה מוצקה. "מיליונר יהודי" נצמד לנוסחה הזאת כשהוא בוחן את המהפך שעבר הונדה מסטודנט יפני ביישן לאקטיביסט חדור מוטיבציה, דובר אנגלית שוטפת ונחוש למלא את ההבטחה שהוא מעניק לקהילה היהודית – "לתקן עולם שבור".

הליבה הרגשית של הסיפור היא מערכת היחסים של הונדה עם אביו המארח, ניצול שואה יהודי-אוסטרי ששמו "מר גלר". "מר גלר", מיליונר שבנה את עצמו בשתי ידיים, מטיל על הונדה שלל משימות אקסצנטריות: למכור 5,000 אטבי כביסה, למכור 1,000 נורות ולשרוד לילה על אי נטוש. במהלך ביצוע המשימות הללו, הונדה לומד מ"מר גלר" את הפילוסופיות שלו לגבי ניהול כספים, עסקים, תיקון עולם ויחסי אנוש.

אף על פי שאין כיום אוכלוסייה יהודית גדולה ביפן, זיכרונותיו של הונדה נהפכו לרב-מכר, ובעקבותיו הגיעה סדרת הרצאות, עיבוד למאנגה ושני ספרי המשך. הורים דרום-קוריאנים שלחו את ילדיהם לתלמוד בשביל "חינוך יהודי", ואילו הורים יפנים – כמו אימא שלי – שלחו לילדיהם עיבודי מאנגה לספרו של הונדה, בתקווה שגם הם יראו ב"הצלחה היהודית" את עתידם.

מארי קונדו של תחום ניהול הכספים

הגם שהתפרסם בזכות סדרת "המיליונר היהודי" שלו, הונדה כתב ותרגם לא פחות מ-115 ספרים בנושא ניהול כספים, עסקים ושיפור עצמי, והוא מלמד אנשים, צעירים ומבוגרים, כיצד "לזכות באינטליגנציה הרגשית שמאפשרת להיות ביחסים בריאים עם כסף". באתר האינטרנט שלו הוא מציין כי אחד מתוך כל 20 איש ברחבי המדינה הקשיב לפודקאסטים או להרצאות שלו. באחרונה הוא פרסם ספר חדש שנכתב כולו באנגלית – משהו שמעולם לא עשה קודם לכן – תוך מיתוג מחדש של עצמו כמארי קונדו של ניהול החשבונות המשפחתיים.  

"כשהייתי בשנות ה-20 שלי, מעולם לא חשבתי שאני יכול להיות סופר ולהיות מישהו שיכול להשפיע על כל כך הרבה אנשים", סיפר לי הונדה כשנפגשתי איתו בטוקיו. הונדה סיפר שכתב את זיכרונותיו כמעט עשור לאחר ההתנסות היהודית הראשונה שלו בפלורידה. "כתיבת הסדרה הזאת הייתה הדרך שלי להעניק חזרה לקהילה היהודית, ששיחקה תפקיד גדול בהפיכתי לאדם טוב יותר וליזם מצליח כשהייתי בשנות ה-20 לחיי". כשהיה בן 29, פרש הונדה מהקריירה שלו כיועץ. "הבת שלי נולדה, והיה לי די כסף לפרוש, אז עשיתי את זה!", הוא אומר וצוחק קלות.

מערב פאלם ביץ'. צילום: Steven Martin, מתוך פליקר

הונדה מתגאה ביכולת שלו לעורר באנשים השראה לרדוף אחרי החלומות שלהם. ואולם, למרבה האירוניה, כפי שסיפר לי, היה זה דווקא חלום רע שדחף אותו להתחיל לכתוב. "אחרי שפרשתי, היה לי כסף והלכתי ונהייתי עצלן", נזכר הונדה בעודנו יושבים זה מול זה במשרדו. "הבטחתי לאבי-המארח היהודי, לפני שעזבתי, שאעזור להביא שלום לעולם הזה, אבל לא עמדתי בציפיות. התביישתי כל כך בעצמי. ולילה אחד חלמתי שבתי גדלה וצעקה עליי, 'אתה בחור מטונף וטיפש שלא עושה שום דבר!'. התעוררתי בהלם. הייתי חייב לעשות משהו בקשר לחיי".

לא הפסיק לחשוב על תקופתו בין יהודים

כשפגשתי את הונדה לראשונה, הופתעתי לשמוע אותו מדבר אנגלית בסגנון, בטון ובגישה של אמריקאי – לעתים אנרגטי, אבל רוב הזמן רגוע, משוחרר, מצחיק וחם. העוזרת שלו, שרה, אמרה לי שתפסתי את הונדה ביום טוב. הוא בדיוק חזר מריטריט בהרי יטצוגאטאק ועמד לטוס ללוס אנג'לס כדי לדבר בוועידת מנהיגות. הוא ממגנט באופן שבו קומיקאי ממגנט, והוא חדור תחושה עמוקה של שליחות לעזור ליפנים צעירים ללמוד כיצד להיות מאושרים בחברה שאוהבת "להכות במסמר שבולט החוצה".

כשהיה "שגריר תרבות" בבוסטון ובפלורידה, דיבר הונדה לעיתים קרובות על תשוקתו להביא שלום לעולם, וכשחיפש את המטרה הבאה שלו, הוא ניסה לדמיין כיצד שלום עולמי ייראה. "במהלך ארבע השנים שבהן פרשתי וגידלתי את הבת שלי, חשבתי הרבה על העולם שרציתי שהילדה שלי תחיה בו", הוא אומר, "הבנתי שאם כולם ילמדו עצמאות כלכלית, ילמדו לעשות את מה שהם אוהבים לעשות ולפתח את האינטליגנציה הרגשית שתאפשר להם לקיים מערכת יחסים בריאה עם כסף, העולם יהיה מקום שלֵו יותר".

בשנת 2001 התיישב לכתוב את סדרת המסות הראשונה שלו על אושר וניהול כספים, חוברת דקה שכותרתה "שמונה שלבים להשגת אושר ושגשוג". הוא שפך את כל המשאבים שלו לתוך הספר והחליט להפיץ אותו חינם. "הפילוסופיה של אבי-המארח היהודי הייתה שהעניין הוא לא רק להרוויח כסף בשביל עצמך", הוא אומר. "עליך להשתמש במזל הטוב שלך כדי לחלוק את המתנות שלך עם העולם". בהתחלה לא הייתה שום תוכנית שיווק, אז הונדה העניק את הספר שלו במתנה לכמה חברים, ועל גב הכריכה הייתה כתובה בקשתו מהקורא להמליץ עליו לחבריו. בהתחלה היה הביקוש לספריו נמוך, אבל עם הזמן, הוא מספר, הוא החל לשלוח ספרים בכמויות. הונדה מעריך כי הוא שלח יותר מ-100 אלף ספרים בשנה הראשונה.

עבודתו תפסה במהרה את עינו של מוציא לאור, וזה הציע להונדה חוזה. הוא הציע להונדה לכתוב ספר זיכרונות שבו יספר על הצלחתו ועל הלקחים שהוא למד בשנות ה-20 לחייו. בהתחלה הוא דחה את ההצעה וטען בתוקף שהוא "סיים עם הכתיבה". הוא אהב לקרוא, בעיקר ספרים של הטרנסצנדנטליסט האמריקאי הנרי דייוויד תורו.

ואולם, הונדה לא הפסיק לחשוב על תקופתו כ"שגריר שלום ותרבות יפנית" בקהילות היהודיות של מערב פאלם ביץ'. הוא החליט ללכת על זה ולכתוב. 

כשהיפנים הפסיקו לשנוא והתחילו להעריץ יהודים

לפני שהגיע לארצות הברית, הונדה לא ידע דבר על העם היהודי ועל התרבות היהודית, ולכן הוא זוכר היטב את החוויות הראשונות: השיחות שהיו לו עם ניצולי שואה, ארוחות השבת בחברת משפחתו המארחת. "זה היה ב-1988, ככה שהיו הרבה ניצולי שואה שחוו את הגרוע ביותר שבאנושות כשהיו צעירים מאוד", הוא אומר, "ורבים מהם, בריאיונות שלי איתם, עוררו בי השראה כי הם לימדו אותי הרבה כל כך על איך לחגוג את החיים, לסלוח ולהיות בעל תושייה ויכולת התאוששות, שזה משהו שלדעתי היפנים חולקים עם העם היהודי".

בזמן שהותו בפלורידה, בצירוף מקרים משונה, הבין הונדה כי רבים מהיהודים שריאיין, כולל "מר גלר", נותרו בחיים משום שהיו בין 6,000 מקבלי אשרות ההגירה היפניות שהונפקו בידי צ'יאונה סוגיהארה, הקונסול היפני לקובנה, ליטא. רבים מהיהודים נסעו דרך סיביר והגיעו לקובה, יפן – עיר הולדתו של הונדה – שם שהו במשך חודשיים, ממתינים לישועה.

קריאה נוספת: על היפנים שהבריחו במהלך השואה מאות יהודים לארצם, למרות הברית עם גרמניה

"כל כך הרבה אנשים באו להודות לי במהלך ההרצאות שלי כי אני מקובה", הוא נזכר, "הם אמרו לי שאני היפני הראשון שהם פוגשים מאז שעזבו את קובה והגיעו לארצות הברית. הם הכניסו אותי לבתיהם והיו מאוד נדיבים כלפיי. הם רצו להפגין את הכרת התודה שלהם לעם היפני".

הונדה המשיך לחזור בזיכרונותיו לקשר שלו עם "מר גלר", איש עסקים ומתווך מצליח שנמלט מהאנטישמיות האלימה באוסטריה. הוא נזכר שהיה זה "מר גלר" שהביא אותו לפלורידה, לאחר שקרא כתבה על הרצאותיו בבוסטון, והוא גם היה זה שהציג בפניו לראשונה את המושג "תיקון עולם". הונדה זוכר את הלקח האחרון ש"מר גלר" מסר לו: להבין כי "בדיוק כפי שהאוקיינוס חיבר בין היבשות באמצעות מים, כך בני האדם מחוברים באמצעות רגשות. לבני אדם יש את הכוח לגרום לאנשים להיות אומללים או מאושרים. המעשים שלנו מהדהדים מעבר לחיים הפרטיים שלנו".

שאלתי את הונדה מדוע הכותרות שונות ביפנית ובאנגלית – הכותרת היפנית מציינת במפורש את עובדת היות המיליונר יהודי, ואילו הכותרת האנגלית משמיטה אותה – והוא הסביר כי ההבדל נובע מהדימוי של היהודים ביפן בתחילת העשור הקודם. הונדה סיפר לי שלפני שכתב את ספרו, הוא היה מוטרד מהגידול באנטישמיות בחברה היפנית. "לפני שהספר שלי פורסם, הדימוי של היהודים ביפן לא היה מדהים. היו סטריאוטיפים שיהודים הם חמדנים, שהם שולטים בעולם וכל מיני דיבורים קונספירטיביים. ידעתי שמדובר בתפיסות שקריות".

אין זה סוד שבחברות מזרח-אסיאתיות רבות היהודים נתפסים כחזקים, כחמדנים וכדומיננטיים - תפיסה אנטישמית בבסיסה. ביפן הובילה תפיסה זו באופן מוזר לפילושמיות, שהביאה את אימי לקנות לי את עיבוד המאנגה לספרו של הונדה כדי שאוכל "ללמוד מהעם היהודי". דוגמה מפורסמת לנטייה זו התרחשה ב-2001, כאשר שר האוצר דאז, טארו אסו, אמר כי הוא רוצה להפוך את יפן למדינה שבה יוכלו לחיות "יהודים עשירים".

לרקוד בשוק מחנה יהודה

לקראת סוף הריאיון שלנו דיבר איתי הונדה על "אן" ("en") – מושג בודהיסטי שמצביע על קשר קרמתי. "en" הוא הרעיון שכל האנשים שאתה מדבר איתם לאורך חייך מחוברים אליך וימשיכו להשפיע עליך לכל אורך חייך. הונדה סיפר לי שהוא ממשיך להרגיש "en" טרנסצנדנטי עם האנשים שהוא פגש בפלורידה, ובפרט עם אביו-המארח. בסוף ספר הזיכרונות שלו, מגלה "מר גלר" להונדה במכתב שהוא כותב לו שהוא חש, במישור מסוים, קשר קרמתי אליו. "מר גלר כתב לי שהאדם שהודיע לו על נתיב הבריחה מסיביר ליפן היה יפני ששמו קן". הונדה אומר שאף ש"מר גלר" כבר הלך לעולמו, הוא ממשיך ללמוד מהשיעורים שהוא והקהילה היהודית העניקו לו.

"דבר אחד שלמדתי מהעם היהודי הוא עמידות והכוח לחזור לחיים. רבים מניצולי השואה שדיברתי איתם היו בעלי נשמות מצולקות לצמיתות, אבל למרות הייאוש, הם בחרו לחיות. אני חושב שבחיי היומיום שלנו, אנחנו בוחרים לעשות אותו הדבר. זה דבר רדיקלי לעשות, לבחור לחיות. בתקופות של משבר, אני חושב עליהם. אני חושב שגם זה סוג של 'en' – העם היהודי עזר לי בדרכים מסתוריות".

בסוף הריאיון צחק הונדה ואמר שהמפגש בינינו הוא חלק מהקשר הקרמתי שאנחנו חולקים עם הסיפור היהודי. בהתחלה צחקתי, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שמה שהוא אמר לי נכון.

כשהייתי בכיתה ז', החוויה היהודית הראשונה שלי הייתה ספר הזיכרונות של הונדה, והיא נותרה החוויה היחידה שלי בהקשר הסיפור היהודי, עד שהשותף שלי בקולג' הציג לפניי את הקהילה היהודית בקמפוס. מאז שעזבתי את יפן, ארוחות ערב שבת הפכו אצלי להפוגה שבועית משבוע הלימודים העמוס, קמפוס הלל (הערת המתרגמת: ארגון קמפוס לסטודנטים יהודיים) נהפך לבית השני שלי וישראל נהפכה לארץ שבה אני יכול לרקוד בשוק מחנה יהודה הירושלמי ולהתפעל מהתחדשות הזהות היהודית. כשנפרדנו ציין הונדה שהוא רואה בי גרסה צעירה שלו – עוד צעיר יפני שמוצא השראה בהיסטוריה היהודית ומשתנה בהשפעתה. איכשהו, באיזשהו אופן, הוא אמר, הקשר הקרמתי שלנו – ה"en" שלנו – עם הסיפור היהודי, הוא שהפגיש בינינו.

"יש לי חזון חיובי של העתיד", הוא אמר, "אני חושב שאנחנו הרבה יותר מהעצב ומהפחד שמפריד בינינו. אני עדיין מאמין בלתקן את העולם השבור הזה, ואם הסיפור היהודי לימד אותי משהו, זה שצריך להיות חזקים ולא לוותר על תקוותינו ועל חלומותינו". 

* אנתוני ברטו הוא סופר יפני-אמריקאי שמתגורר בלוס אנג'לס.

תרגום: דפני קסל

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי