אני יושב בבית קפה, אוזניות אלחוטיות לראשי, ומקליד בלפטופ את הריאיון הטלפוני שאני עושה עם אדם שנמצא בעבֶר האחר של האוקיינוס. בשולחנות שמסביבי יושבים שבעה אנשים, כל אחד בגפו, וכולם אוחזים בטלפון. חלקם, כמוני, מחוברים למחשב. יוצא הדופן היחיד הוא בחור צעיר, אולי בן 20, שיושב ליד חלון בית הקפה. השולחן שלו ריק, והוא בוהה בעץ שמחוץ לחלון, חושב. כל אחד מאיתנו, תודעתו נתונה במכונתו, קשור אליה בחוטים נראים או שקופים. כולנו מחוברים. כולנו אונליין. כולנו, חוץ מהבחור עם העץ.
ההפרדה בין האדם, יציר הטבע, ובין המכונה, יציר האדם, הולכת ונדמית מלאכותית וקשה יותר בעולם שאנו חיים בו. "מאין DATA", כנס ראשון מסוגו שיתקיים בשבוע הבא בבית אבי חי, ינסה לברר את שאלת האדם בפתחו של העולם הדיגיטלי החדש ולהתמודד עם האתגרים האתיים, החברתיים והתרבותיים הקשורים בפיתוחים טכנולוגיים עכשוויים ועתידיים. מה מבדיל בין צלם האלוהים שבאדם לצלם האדם שבמכונה; מה הופך אותנו לאנושיים?
כדי להתחיל להבין את השאלות העצומות האלה, הקיומיות, פניתי לשלושה משתתפים בכנס שיציגו שלוש נקודות מבט שונות על הקשר שבין האדם לטכנולוגיה ויסבירו אותן במילים שאפילו אני אבין.
הרצאתו של ד"ר רועי צזנה תפתח את הכנס, אפילו שהוא לא באמת הולך להשתתף בו. כלומר, גופו הביולוגי לא הולך להשתתף בו, אבל הוא בהחלט הולך להשתתף בו. צזנה יגיע בגופו הרובוטי. בין שלל עיסוקיו, צזנה הינו מייסד-שותף של חברה המפיצה ומתחזקת רובוטי טלפרזנס משוכללים ברחבי העולם. כך הוא מרצה, מלמד ומנהל מיזמים בחמש יבשות דרך אוואטרים רובוטיים המשמשים לו גופים חלופיים.
"אני מטייל ומרצה בעולם, ועוזרים לי בזה רובוט או שניים או שלושה", הוא אומר. "ככה אני יכול להרצות ולהשתתף בפגישות ובישיבות בו-זמנית. אני יכול להעביר בערב אחד שלוש הרצאות בשלושה מקומות שונים בעולם. אני לא מגביל את עצמי לגוף אחד, ואני לא רואה סיבה לכך. אני לא חושב שהייתי רוצה לבלות את כל חיי כרובוט, נאמר זאת בעדינות, אבל זה מאפשר לי לעשות דברים שאחרים יכולים רק לחלום עליהם. אני גר כבר שלוש שנים בארצות הברית, ואני עדיין שומר על נוכחות חזקה בארץ בזכות זה שכמעט בכל שבוע אני מרצה ומופיע שם כרובוט".
מה אתה חוקר ומהם הנושאים שאתה מרצה עליהם?
"יש לי תואר ראשון בביוטכנולוגיה ותואר שני ושלישי בננו-טכנולוגיה, עם התמחות בהנדסת רקמות. אבל כשסיימתי את התואר, עברתי לעשות סוג של פוסט-דוקטורט בחקר עתידים ועתידנות באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית ליד אוניברסיטת תל אביב, ומאז אני מספק ייעוץ ומחקר בתחומים שנוגעים לעתיד. אני חוקר את תחומי העתיד השונים – עתיד הביטחון, עתיד הכלכלה, עתיד החברה, עתיד הרפואה. גם כתבתי שני ספרים שכל אחד מהם מתמקד במגמות הטכנולוגיות היום ומנסה לעמוד על המשמעויות שלהן בתחומים שונים ועל האופן שבו הן ימשיכו להתפתח".
מהי בעצם עתידנות? איך מנבאים את העתיד?
"אפשר לחלק את הנושא הזה לשני תחומים. הראשון הוא חיזוי העתיד: האם מחר ירד גשם, האם בעוד חודש תיפול הבורסה וכן הלאה. בתחומים מסוימים יש אחוז גבוה מאוד של הצלחה, כמו בתחום חיזוי מזג האוויר, ובתחומים אחרים יש אחוז נמוך יותר של הצלחה – כמו הבורסה. ובכל זאת, זה הולך ומשתכלל, ומתפתחות מערכות ממוחשבות שיכולות לנתח כמויות עצומות של מידע ולחלץ ממנו תובנות כדי להגיע לחיזויים מדויקים יותר. באופן כללי, אפשר לומר שחיזוי העתיד מצליח לנבא מקסימום שנה קדימה, בתחומים מסוימים, וגם אז, זה בלי להתחשב בהתפתחויות בלתי-צפויות לחלוטין, כגון פיתוח טכנולוגי חדש או גילוי חדש, שיכולים לטרוף את הקלפים לחלוטין.
"וכאן נכנס התחום השני – חקר עתידים, Future Studies - שבו אנחנו מנסים להבין מה יכול להיות; לא מה יהיה. אנחנו מייצרים כל מיני תרחישים: עוקבים אחרי כוחות מניעים בהווה ומנסים להבין מה יקרה אם הכוח הזה ישתלט, מה יקרה אם הטכנולוגיה הזאת תתפתח באופן כזה, איך הכוחות האלה יגיבו זה לזה. וברגע שאנחנו יכולים לתאר מה יכול לקרות, אנחנו מנסים להבין מהן ההשפעות של זה על האנושות, על החברה, על היערות, על הכלכלה וכן הלאה. אז זה הרבה פחות היכולת האנליטית והרבה יותר הדמיון, המוכנות לזנוח את מה שהיה בעבר ואת מה שקורה בהווה ולהגיד מה יקרה אם כל זה ישתנה. עתידנים הם לא אלה שיגידו שבעוד ככה וככה שנים יהיו מכוניות; הם אלה שיודעים להגיד שיהיו פקקי תנועה ויהיו תאונות דרכים".
נשמע כמו סופרי מדע בדיוני.
"סופרי מדע-בדיוני הם אכן סוג של עתידנים, ואנחנו שוכרים את השירותים שלהם כדי שיכתבו סיפורים על התרחישים שאנחנו מתארים. אבל עתידן חוקר את זה באופן סיסטמטי. הוא חוקר את מרחב האפשרויות. הוא לא שואל מה אם – ואז יושב לכתוב. הוא שואל מה אם זה ומה אם זה ועוד עשר שאלות כאלה, ובאופן מתודי וסיסטמטי, מנסה לענות עליהן".
מה מעסיק היום עתידנים? תן לי איזה מידע פנימי מהעתיד.
"הדבר שכולם מוטרדים ממנו כרגע הוא הבינה המלאכותית - מה תהיה ההשפעה שלה על הכלכלה, על החברה, על מדינות, ואיך אפשר לקפוץ קדימה ולהוביל בתחום הזה. כל חודש צצות תוכניות לאומיות. מדינות מתחילות להיערך לבינה מלאכותית ומנסות להבין איך להתמודד עם הדבר הזה. זו טכנולוגיה שהחשיבות שלה היא בסדר גודל של מנוע הקיטור, הדינמו ומנוע הבערה הפנימית, שאלה הן שלוש הטכנולוגיות ששינו לחלוטין את המאה שבה הומצאו".
מה בבינה מלאכותית מעניין כל כך את החוקרים?
"הבינות המלאכותיות שאנחנו מדברים עליהן הן כאלה שיכולות ללמוד בכוחות עצמן. הן יכולות להגיע להישגים שלא חשבנו בעבר שהם אפשריים. הן יכולות ללמד את עצמן לשחק 'גו' טוב מכל מומחה אנושי שחי אי-פעם. הן יכולות ללמד את עצמן טכנולוגיות חדשות ולהציע אותן למהנדסים כדי לשפר מוצרים קיימים - טכנולוגיות שנראות לנו מטורפות לגמרי, אבל אז, אחרי בדיקה, מתברר שהן טובות ויעילות יותר מאלה שבני אדם תכננו. הן מסוגלות לפתח את הדורות הבאים של הבינה המלאכותית, ומתברר שבינות הבת האלה משוכללות יותר מכל הבינות שבני אדם תכננו בעצמם. זה קורה היום, וזה מדהים, ואנחנו על סף זינוק מטורף בתחום הזה".
 "סוג של עתידנים". אייזיק אסימוב ויקיפדיה |
תראה, זה באמת נשמע מדהים, אבל זה גם מפחיד מאוד. אי-אפשר שלא לחשוב על הרגע הזה שבו הבינות האלה יבינו שהן לא זקוקות לנו יותר, שהרובוטים ישתלטו, כמו שאומרים.
"זה נושא שאוהבים מאוד לדבר עליו, וזה מובן. התרחיש הזה שמכונות יוכלו לייצר את המכונות הבאות, שיהיו יעילות יותר מהן, ואלה ייצרו את המכונות הבאות, שיהיו אפילו עוד יותר מועילות ויהיה פיצוץ בינתי - מכונות שהן בעלות בינה על-אנושית - הוא תהליך שאנחנו נמצאים בו כבר עכשיו, חד-משמעית".
אתה לא ממש מעודד.
"תראה, השאלה היא איך אנחנו משמרים את השליטה בידיים שלנו. קודם כול -זה מה שאני תמיד אומר – אל תפחדו ממכונות; תפחדו מאנשים. כי מה שהבינה המלאכותית עושה היום זה בעצם מינוף של כוח. נניח שפוטין מחליט שהוא רוצה שכולם יחשבו בצורה מסוימת, אז הוא מריץ בינה מלאכותית שתיכנס לפורומים ותדבר בעדו ונגד אוקראינה, ויש לזה עוד המון דוגמאות, כמובן. אבל מה שבעייתי הוא לא הבינה המלאכותית, אלא האנשים שיש בידיהם הטכנולוגיה של הבינה המלאכותית. אבל מלבד זאת, לבינה מלאכותית אין אותם צרכים של בני אדם. אנחנו מגדירים לתוכה צרכים ורצונות. הרובוט שמנקה את החלון שלי – יש לו דחף לנקות את החלון. הוא לא מפיק מזה סיפוק; הוא מתוכנת לזה. וככל שהבינה המלאכותית תהיה משוכללת יותר, ככה אנחנו מצפים שהיא תמצא דרכים לממש את הדחפים שאנחנו מזינים לתוכה. וכשאנחנו מגדירים את ההגבלות, עלינו להגדיר מה היא לא יכולה לעשות. ככה, למשל, אם אתה נכנס למכונית אוטונומית (מכונית בלי נהג. אב"נ) ואומר לה "סעי הכי מהר שאת יכולה לנמל התעופה", ברור שאם לא תהיה הגבלה, היא תיסע במהירות של 250 קמ"ש ותדרוס כל ילד בדרך לשדה. אבל ככל שהיא מתקדמת יותר, ככה היא דווקא תדע לפעול טוב יותר בהתאם למה שאנחנו מגדירים לה".
אלקטורודות וחופש רצון
לא רק היחס שבין אדם לטכנולוגיה מעסיק את החוקרים, אלא גם הניסיון לענות על שאלות פילוסופיות לגבי מהות האדם דווקא בעזרת הטכנולוגיה. במושב "יהי רצון: חופש הרצון בעידן מדעי המוח", יעבירו ד"ר אריאל פורסטנברג ושלמה דנציגר לימוד מונחה שנע על הציר שבין מחקר מדעי המוח והקוגניציה למקורות פילוסופיים, בניסיון להבין מהו באמת רצון חופשי.
פורסטנברג התחיל את לימודיו בפיזיקה, ומשם המשיך לדוקטורט בפילוסופיה של המדע. בפוסט-דוקטורט הוא החל לעסוק בשאלות פילוסופיות הנוגעות למדעי המוח, ובייחוד בשאלות שעוסקות בהחלטות וברצון אנושי.
מה הקשר בין מחקר פילוסופי שעוסק כולו בשאלות על מהות החיים והאדם ובין עבודה במעבדה ותנודות במוח?
"בשנות ה-80 עשה בנג'מין ליבט מחקר ניסויי שניסה לעקוב אחרי ההחלטה המודעת של אדם לעשות פעולה. ומה שהוא גילה זה שהמוח מתחיל לעשות את הפעולה עוד לפני שהאדם מודע לכך שהוא רוצה לעשות אותה. וכשהוא פרסם את הדבר הזה, התחיל שיח ער שנסב על השאלה אם אנחנו באמת מחליטים בעצמנו ואם יש לנו רצון חופשי או שאנחנו בעצם מכונות והמוח שלנו מחליט במקומנו. והיו כל מיני פרסומים דרמטיים שהכריזו שהמדע הוכיח את שאלת הרצון החופשי שעמדה על הפרק אלפי שנים. אז אני בעצם נכנס בנקודה הזאת ומנסה להבין מנקודת המבט הפילוסופית שלי מה המדע מצליח או לא מצליח להוכיח בשאלות של רצון".
ואיך זה נראה בעצם?
"אני עושה ניסויים במה שנקרא EEG. אלה אלקטרודות שאני שם על הראש של נבדק שהתנדב לניסוי ומודד את הפעילות החשמלית במוח שלו תוך כדי שהוא עושה משימה כלשהי. במקרה הזה זו משימה של החלטה - בחר א' או ב'. אני יכול לראות למשל מה הוא הולך לבחור לפני שהוא באמת בוחר, ואני רואה דברים כמו למשל אם הוא שינה את דעתו בלי שהוא מודע לזה בכלל: הוא בכלל לא ידע שהוא רצה לענות משהו אחר. אז זה הבסיס. אני מנתח את הנתונים מהבדיקות האלה ומנסה להבין, למשל, מה גרם לאנשים לשנות את דעתם. זה סוג הניסויים שאני עושה".
בתור מי שבא מפילוסופיה, אתה מרגיש לפעמים שליחות להוכיח שבני אדם הם לא רק מכונות משוכללות ושבניגוד למה שהמדע אולי אומר – לאדם בכל זאת יש רצון חופשי?
"יש לי תחושה ואמונה שלאדם יש רצון חופשי. זה לא אומר שאני יודע להגדיר לך בדיוק מה זה, אבל אני מנסה לעבוד על זה. אני לא חושב שהמדע משקר, אלא שחלק מהעבודה הוא עבודה מושגית - לנסות להבין מה הוא כן אומר. זה ניסיון למקם את המושגים שלנו, להעמיד את המושגים שלנו לגבי המציאות על דיוקם, ובמקרה שלי – על רצון. ל'רצון חופשי' יכולים להיות כל מיני רבדים ומשמעויות, אז עד שלא יורדים לגמרי להבנה של מה זה, זה לא אומר הרבה. אז כן, אני מאמין בזה, ועכשיו אני צריך לראות מה זה אומר הדבר הזה דרך עבודה מושגית פילוסופית".
איך הקדמה הטכנולוגית והגישה לידע משפיעות על אופק הבחירה שלנו היום?
"ככל שנדע יותר, כך ילך ויקטן חלון הבחירה שלנו. תמיד תהיה לנו בורות מסוימת, אבל הבחירות שלנו הולכות ונעשות מומחיות יותר, בתוך חלון קטן יותר. אם בעבר, בגלל חוסר ודאות לגבי מזג האוויר, אדם היה צריך להחליט אם ללבוש א' או ב', הרי שהיום, מאחר שהחזאים די טובים, אפשר להוריד את זה מרשימת הבחירות שהיו לנו פעם. הבחירות הולכות ומצטמצמות בהרבה דברים שאנחנו מצליחים לחזות ולדעת".
זה מעניין. הייתי מהמר על כך שיש לנו היום יותר בחירה מאי-פעם.
"החלונות אומנם מצטמצמים, אבל הם מעלים את האיכות של הבחירה, כי הדברים שמצטמצמים הם לא מעניינים. אפשר להסתכל על זה בצורה אופטימית כי יש כל מיני החלטות מיותרות שאפשר לוותר עליהן, וככה הבחירות שלנו הולכות ונהיות ממוקדות יותר לעניינים מהותיים יותר שקשורים לאדם".
טרפו לנו את השעמום
את ההשפעה של הדיגיטציה והטכנולוגיה הדוהרת כל אחד מאיתנו מרגיש בכף ידו האוחזת בחברו הטוב ביותר של האדם – הסמארטפון. אינספור מחקרים קושרים בין הידרדרות ברמת הקשב האנושית ובין השימוש במראות השחורות והמבהיקות האלה, מה שמוביל חוקרים רבים לרדת לחקר השאלה איך אפשר לחיות חיים נורמליים ובריאים גם בעידן הטלפון החכם?
אחת מאותם חוקרים היא יעל מן שחר, חוקרת ויועצת ארגונית שמתמחה בשדה אקדמי שעדיין נחשב למחתרתי: הפסיכולוגיה של הטכנולוגיה. "אחרי שהבנתי מהן ההשלכות של הטכנולוגיה על המוח שלנו ועל הנפש שלנו, החלטתי להרצות - לא נגד טכנולוגיה, אלא בעד צריכה נכונה של טכנולוגיה. יש כמה דרכים שבהן אפשר לצרוך טכנולוגיה, והרוב לא צורכים אותה נכון".
למה הכוונה?
"זה כמו תזונה. קודם כול אנחנו שונים ביכולות שלנו, כמו שאנחנו שונים גנטית. אני למשל אוכלת המון ג'אנק וסוכר, ואני דקיקה ובריאה. אז מה זה אומר - שתזונה בריאה זה שטויות? לא. מה שזה אומר זה שיש לי יכולות גנטיות שונות מאלה של חלק מהאנשים. אותו הדבר לגבי הסמארטפון. על כל אחד הוא משפיע בצורה קצת שונה. יש אנשים שמסוגלים להסתובב איתו כל הזמן ביד בלי שזה יפריע להם בעבודה, אבל הם המיעוט.
"הסמארטפונים וגם הטבלטים והמחשבים הניידים משפיעים באופן מואץ מאוד על איך שהמוח מתפתח. אם תסתובב במשך שנה כשההתראות בנייד פועלות, אני מאמינה שבבדיקה יימצא שמערכת הקשב שלך ירדה בתפקוד שלה באופן עמוק מאוד ומהיר מאוד יחסית לסתם שינוי סביבתי. אבל גם ההפך הוא הנכון, וזה החלק האופטימי: אם תוריד עכשיו את רוב ההתראות שיש לך בנייד, אתה תראה שבתוך זמן קצר מאוד יחול שיפור פנומנלי בזיכרון שלך, בקשב שלך. אתה תראה את זה בתוך 21 יום".
ההתראות, כלומר הוואטסאפ, המסנג'ר, האינסטגרם, הפושים מאתרי החדשות?
"בדיוק. הצפצופים האלה קוטעים את זרימת המחשבה, את היכולת של האונה הקדמית לייצר פעילות. רוב ההברקות שלנו, רוב הרעיונות הגאוניים, לא מופיעים במצבים שבהם אנשים הפריעו לך וטפחו לך על הכתף. אלה מופיעים בזמן של שקט".
המוח האנושי מצליח לעשות כל כך הרבה דברים ולפתח המצאות באמת מעוררות השתאות. איך זה שאנחנו נוחים כל כך להשפעה - מסך נוצץ אחד מול העיניים, ואנחנו יוצאים לגמרי מאיזון?
"תראה, הבעיה היא 'כלכלת הקשב' שלנו. זה אחד המונחים הכי גדולים היום בעולם. מצאנו דרך להתעשר ממלח, מנפט, ממים, ובעשור האחרון בני אדם מצאו דרך להתעשר מקשב. נניח שאתה ואני נפתח אפליקציית משחק שתופסים בה ברווזים וניתן אותה חינם לאנשים. אנשים נכנסים ומתחילים לשחק בזה, וכל שנייה שהם שוהים באפליקציה הזאת, אנחנו מקבלים דאטה לגביהם: מהירות הלחיצות שלהם, אילו ברווזים הם אהבו יותר. היום אפשר לעשות מהכול דאטה. אתה נותן קשב, אני אוספת מידע, ואת המידע הזה אני מוכרת. וזה המשחק הכי מטורף שיש בחוץ. ולכן כל כך הרבה אנשים נמצאים במניפולציה של כלכלת הקשב. והם לא עושים בהכרח את מה שהם היו רוצים לעשות;הם בני ערובה. הם נראים לך חופשיים, אבל בעצם יש להם כיסוי עיניים וידיים קשורות. החברות הגדולות, כמו פייסבוק ואינסטגרם, עובדות עם מיטב חוקרי מדעי המוח, ואלה אומרים להם מהם הסודות, מה הם עקבי האכילס שלנו, ואז הן בונות את המוצר לפיהם".
 מה עם האונה הקדמית? (צילום: נתי שוחט פלאש90) |
מה שבעצם קצת נעלם מהחיים שלנו זה השעמום. בכל רגע פנוי, אפילו בשירותים, אפשר לשלוף את הטלפון ולהתבדר.
"באקדמיה מגדירים את זה כ'זמן שהייה'. בגדול, זה שהרבה מזמן השעמום שלנו נעלם מהעולם זה דבר שרוב החוקרים מברכים עליו. מה אני צריכה לעמוד ולהסתכל על דלתות של מעלית כשאני יכולה לענות למישהו. העובדה שמצאו דרכים לצמצם שעמום זה אחלה, אבל העובדה שכל זמן השעמום נטרף לחלוטין בחזירות זה כבר לא אחלה. מה שמניע את האונה הקדמית במוח, שמכילה את אזור היצירתיות, אלה הרגעים שאתה מחכה רגע. אם בחצי הדקה שקדמו לה המילים 'חכה רגע, אני הולכת להביא רגע משהו מהמשרד', תבהה בעץ או בחלון ולא תבדוק הודעות, המוח שלך יזרים דם לאונה המצחית ותראה איך יצוצו לך מחשבות ורעיונות.
"אני לא מדברת על מדיטציה - על ממש ללכת ולהניח את עצמך על איזו אבן; אני מדברת על רגעים קטנים כאלה, כשאתה מאזין לפודקסט והם מדברים על משהו משעמם, ואתה מריץ קדימה. אם תאפשר לעצמך לשהות שם בשעמום, תראה - יעלו כל מיני דברים משמעותיים".
לסיום, כמה טיפים מבית היוצר של יעל מן שחר, לשירותכם: כבו את ההתראות בטלפון. בשלושה-ארבעה הימים הראשונים אולי יופיעו תסמינים של קריז, תחושה שאי-אפשר יותר. צריך לעבור אותם, ואז זה נהיה קל יותר. פעמיים-שלוש ביום כדאי לזהות רגעים של זמן שהייה (של שעמום) ולנסות לאפשר אותם. אין זה אומר שמיד יצוצו לכם רעיונות פורצי דרך, אבל בתוך 21 יום, אחרי שהמוח ישתקם קצת, דברים יתחילו לעבוד. בהצלחה.
