ערמות של קופסאות קודאק צהובות בלויות עומדות בשלווה, מונחות אחת על גבי השנייה, בפינה של משרדי בירושלים. המגדל השקט של הזיכרונות מכיל אלפי תצלומי שחור-לבן, תשלילים ישנים, מכתבים שנכתבו בכתב יד על נייר הולך ומצהיב, וכל מיני הערות רשומות במחברות ישנות. חלק מהתצלומים חולקים נושאים משותפים, אחרים הצטברו ללא כל סדר הגיוני.
ליתר דיוק, האוסף האישי של שרה אייל, שמאוחסן באותן עשרות קופסאות ישנות, מכיל 2,500 תצלומים מפותחים. איכות הדימויים המבריקים בתמונות מעידה על העובדה שפותחו בחדר חושך ביתי. נוסף על כך, ישנם 3,672 תשלילים, ומכתבים ופתקים דהויים בכתב יד תחובים בין לבין. כשהגיעו לידינו, ביליתי שעות בבחינת האוסף, מגלה עשרות שנים של רגעים שנלכדו, מוקפאים בשחור־לבן. אני עוצם עיניים וחושב על הצלמת, שרה אייל, סוכנת המוסד שעבודתה בשירותי הביון הישראליים טרם הותרה לפרסום.
נתקלנו בשרה לראשונה בכתבה של עופר אדרת בעיתון "הארץ". הסיפור תפס אותנו. שרה נולדה במזרח סלובקיה (אז האימפריה האוסטרו־הונגרית) בשנת 1915. היא התחתנה, לאחר שידוך, בגיל 18. נראה היה שמעבר המגורים שלה, בעקבות נישואיה, הציל אותה מהתופת שהלך וגדל סביבה. אימה, אחותה, גיסה וכל ילדיהם נספו בשואה. אבל הנישואין לא האריכו ימים אחרי ששרה ובעלה הגיעו למקלט של פלשתינה. נראה שתהליך הגירושין היה קשה, ושרה לא נישאה בשנית.
במקום זאת, נוסף על גידול בתה, שרה למדה רישום וצילום. הצטיינותה בתחום האחרון הובילה לכך שמשכה את תשומת ליבם של שירותי הביטחון הצעירים של מדינת ישראל, בשנות ה-50 המוקדמות, והיא הצטרפה לשורותיהם. במסגרת עבודתה החשאית התגוררה בפריז וערכה נסיעות רבות. אף שמעולם לא דיברה על המשימות שהוטלו עליה, ואנחנו לא יודעים כמה הצליחה במשימותיה, מתברר שהייתה חשובה מספיק כיוון שהאריכו את החוזה שלה מעבר לגיל הפרישה.
בני משפחתה מספרים על בדידותה של שרה, שרוב חייה גרה לבד בתל אביב והתבוננה על העולם מאחורי עדשת המצלמה. בין התצלומים של שרה התגלה אחד שבו היא מופיעה עם המצלמה שלה, כשהיא מסתכלת לתוך העינית בעין ימין בריכוז רב. ביד אחת היא אוחזת בקצה המשקפיים, ובידה השנייה היא מערסלת את עדשת התקריב, בניסיון מאומץ להגיע למיקוד המדויק.
יש תצלום נוסף של שרה, שבו רואים אותה לכל גובהה, בתספורת מוקפדת ובמשקפי שמש, בכפפות עור וב"נעלי גולדה": רצועת מצלמה ארוכה כרוכה סביב צווארה מעל מעיל גשם קל, וצלליתה עוקבת אחריה לאורך מעבר אבנים ירושלמי. היא נראית כמו סבתא מושלמת. חיוכה אינו מסתיר את מקצועה או את הקשיים שאותם בוודאי חוותה.
ואכן, שרה אייל לוותה במצלמה לאורך כל חייה, ששימשה לה גם סוד, אך גם קול וכלי ביטוי לעולמה הפנימי. העולם שהותירה לנו שרה אייל, באמצעות אלפי תצלומים בלתי-מסווגים שגילה נכדהּ לפני כמה שנים, מציג לנו את סיפור חייה שרצתה לספר.
בשונה מהתצלומים המגויסים, הרשמיים, שלרוב מתארים את השנים הראשונות של המדינה הצעירה, הדימויים של שרה מציגים לפנינו את חיי היום־יום, עם פניה ותמונותיה של ישראל, באופן ייחודי ואישי.
שרה, שהלכה לעולמה בשנת 2004 בגיל 89, העירה באלבום הפרטי שלה: "באוסף צילומים זה ניסיתי ללכוד התרחשויות המשקפות מציאות ישראלית. פנים אחרות של ישראל המתארות צעיר וזקן, עשיר ועני ברגעים של שמחה ועצב, הומור ורוגז, עבודה ופנאי, החיים האינטנסיביים מתוארים על ידי הכוח והמרץ מהמורשת ההיסטורית ומנסיבות העבר וההווה, כמו כן אדמת מולדת הכוללת את עיר הקודש, גבעות סלעיות, עמקים פוריים ומדבר צחיח. אך מעל לכול, הכוח הנובע מהאמונה העמוקה והאין־סופית שאלוהים לא יאכזב ולא יזנח אותם".
מדוע החליט בית אבי חי לערוך את התערוכה הראשונה של האוסף האישי של שרה אייל? בדיוק בשל יכולתה לספר את סיפורן של השנים הראשונות של מדינת ישראל, באופן שמקרב אותנו לדימויי האנשים, הרחוב והנופים שנלכדו בעדשה החדה, הרגישה והמוכשרת שלה.
ברצוני להודות מקרב לב לנכדתה של שרה אייל, דפנה רוזן־זינגר, על כך שאפשרה לבית אבי חי לחלוק את האוצר הזה עם הציבור בפעם הראשונה. דוב אברמסון ונאווה גיאת מסטודיו דוב אברמסון ממשיכים להרשים אותנו בעבודתם על תצוגת התערוכה ועיצובה. ולבסוף, תודתי נתונה גם לעמיתי עמיחי חסון, אוצר התערוכה, שהפך את התערוכה למציאות ביצירתיות, בחן, בידע ובמרץ רבים.
אני מקווה שתתרגשו, כמונו, מהתערוכה בבית אבי חי שמציגה מבחר עבודות מאוספה האישי של שרה אייל.