על הדבש

לזכרם של סמ"ר אהוד גורדון וסמ"ר חגי גורדון

אהוד וחגי נולדו ב-1950 בשדמות דבורה שבגליל התחתון, בנים למרים ולבנימין, אחים לעמוס ולעדה. בשנת1955  עברה המשפחה לכפר מרדכי. הם היו תאומים לא-זהים במראה, וגם באופיים היו שונים מאוד.

חגי היה איש עשייה, ומגיל צעיר התפתחה בו אהבה לגידול דבורים. אביו קנה לו משק בכפר, סמוך למשק ההורים, והוא התמסר לענף המכוורת, שם בילה את זמנו מבוקר עד לילה. אהוד לעומתו נחשב ל"איש ספר": שקט, רציני ולא-מתבלט; איש של צדק וערכים. הוא הצטיין בתיקון מכוניות ובהרכבת מכשירים מסובכים, ואף התמצא בתורת הכוורנות ולא חדל מלחשוב על רעיונות לייעול העבודה בכוורת.

חגי גויס לצה"ל במאי 1968 לחיל השריון. חצי שנה אחר כך גויס תאומו אהוד. עם שחרורם, פנה כל אחד אל אהבתו: חגי חזר למשק, אל עבודת המכוורת, ואהוד הצטרף למפעל אלתא, שם, בין השאר, היה שותף לפיתוח מתקדם של מכשיר קשר.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נקרא עמוס, אחיהם הבכור, ליחידת השריון שלו ברמת הגולן. האחות עדה הייתה חיילת בשירות חובה בחיל האוויר והתאומים השריונאים, חגי ואהוד, גויסו למילואים ולחמו שניהם בחזית הדרום.

ב-9 באוקטובר 1973, עמדה היחידה של אהוד נגד כוח מצרי גדול במתחם חמדיה. הטנק שלו נשאר אחרון בשטח והעלה באש טנקים של המצרים שניסו להעפיל אל הרכס. אחד הטנקים של המצרים הצליח לפגוע בטנק הצה"לי. ארבעת לוחמיו, ובהם אהוד, נפלו. על אומץ ליבו בקרב הוענק לאהוד "עיטור המופת". 

אהוד (מימין) וחגי גורדון ז"ל

ב-21 באוקטובר 1973 לחם חגי בקרבות שריון באזור החווה הסינית. בסופו של יום זה, לאחר שהצליח להעביר לנקודת איסוף הנפגעים את מפקדו הפצוע, נודע לחגי כי תאומו נפגע. כאשר נודע בגדוד שאהוד נפל, הועבר חגי לפלוגת המפקדה שבעורף.

ב-22 באוקטובר 1973, כחמש דקות לפני שהפסקת האש הראשונה הייתה צריכה להיכנס לתוקפה בשעה שבע בערב, החלו המצרים להפגיז קשות את הגשרים. טיל ששוגר לעבר הגשרים פגע באנשי פלוגת המפקדה. עשרה מהם נפלו, ובהם גם חגי. הם היו בני 23 בנופלם.

חגי כתב להוריו מכתב שהגיע ליעדו לאחר מותו. במכתבו כתב להם: "אל תדאגו, הכול יהיה בסדר. אני חי ונמצא בין בודדים בגדוד שנותרו"....

דבר היוצרת מריאנה רסקין: 

כשקראתי את סיפורם של האחים גורדון, דמיינתי סרט ישן בעל ניחוח נוסטלגי. הסרט מתאר סיפור קטן מהילדות שלהם, ומראה איך מילדות ועד בגרות היו חייהם שזורים בחיי הדבורים. ניסיתי להראות את הקסם של הדבורים, להכניס את הצופה לעולמן ולעולם הכוורנות שהם כל כך אהבו והיו חלק משמעותי בחייהם.

מבחינה סגנונית, ניסיתי להישאר במינימליזם מסוים, לתת הרבה אוויר, ובעיקר לשים הרבה דגש על הדמויות המרכזיות בסיפור- חגי, אהוד והדבורים - ולהראות את הקשר המיוחד ביניהם.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי