תשמעו סיפור: פודקאסט חדש לילדים

לפני 15 שנה היו הפודקאסטים בבחינת אזוטריקה; מדיה חתרנית, גרילה מלחששת שמתפשטת בעיקר בסביבה של משוגעים לדבר: אנשי מדיה וטכנולוגיה שמייצרים פודקאסטים לעצמם. עיקר החדשנות של המדיה הוא אופן ההפצה שלה: אין מגבלות של זמן ומקום והאביזרים הם קלי משקל. "אין שומרי סף, ורף הכניסה נמוך, נמוך מאוד. כל מה שצריך הוא אינטרנט ומיקרופון", אומר דידי חנוך, מאזין מנוסה, עיתונאי טכנולוגיה בדימוס, מו"ל הוצאת אופוס. "התכונה הזאת היא זו שמאפשרת למדיה הזאת להיות פתוחה להמון דברים, להמון סוגים של תכנים. אין כמעט סוג של תוכן שאי-אפשר לשפוך לפודקאסט. לא מעט דברים שהיו ברדיו ונעלמו, חזרו בפודקאסטים בענק".

חנוך הוא חלוץ, מי שאחראי לכמה מהטורים הראשונים שסיקרו בעברית את המדיה החדשה. מדריכי משתמש פרי עטו של חנוך הופיעו כאן כבר ב-2009, כשגם בארצות הברית נתוני ההאזנה היו עדיין נמוכים. היום כמה מהפודקאסטים מגיעים לעשרה מיליון הורדות בארצות הברית לבדה. "בגלל היותי חנון מאז ועד היום, תמיד היה לי חברים לחלוק איתם את חוויית הפודקאסטים שלי, אבל הצמיחה אדירה. ללא ספק יש יותר מאזינים, יש יותר עם מי לשתף ויש יותר תכנים. כולם היום עושים פודקאסטים. כאן אנחנו מכירים את הפודקאסטים של גל"צ, "הארץ", והתאגיד; בחו"ל אלה ESPN ו-MARVEL של דיסני".

 מספר הפודקאסטים והנגישות הרחבה של המדיה (כמעט בכל פלטפורמה היא זמינה – באייפון, באנדרואיד, בספוטיפיי ובאמזון. בכל אלה יש פודקאסטים ידידותיים למשתמש) הם ראיות לוויראליות המפוארת של המדיה הזאת. וכעת הצטרפו גם הפודקאסטים לילדים. הילדים היו הקהל האחרון של הסוגה. "הופעתם של פודקאסטים לילדים היא בהחלט עדות למעבר למיינסטרים, או ליתר דיוק, לכך שהמיינסטרים נכנס לפודקאסטים, כי השוליים עדיין שם", אומר חנוך.

הורות היא התמודדות, והורות היום כוללת התמודדות עם שאלות חדשות על זמן מסך, על השפעות הצפייה על התפתחות הילד, על הכישורים שלו ועל היכולות הקוגנטיביות שלו. בשנת 2011 עשתה אוניברסיטת אמסטרדם מחקר על 2,000 נבדקים בני שבע עד 13. הם בחנו תגובות של הנבדקים לתכנים ויזואליים לעומת תגובות לסיפורי רדיו. הילדים הגיבו יותר ביצירתיות לסיפורי הרדיו. תוך כדי ההאזנה ואחריה, ביקשו הילדים לצייר, שאלו שאלות מורכבות יותר לגבי הסיפורים והתובנות שלהם מהם היו עמוקות יותר מאלה שעוררו בהם הסרטונים. נראה שהצורך במילוי פערים הוא המקור לגירוי הפוטנציאל היצירתי אצל הילדים, והוא קשור בהיעדר הדימוי הוויזואלי.

פלורליזם לא-דמוקרטי

"מה שכל הזמן חזר ועלה בקרב המרואיינים שלנו הייתה התחושה של ההורים שהם בחיפוש מתמיד אחרי תוכן איכותי. היום, במיוחד בקרב אוכלוסייה ממעמד בינוני-גבוה, אבל לא רק, התפיסה היא שמסכים בכלל וטלפונים ניידים בפרט, טומנים בחובם סכנה. מי שרוצה לפתח ולהעשיר את הילד שלו נמצא במרדף אחרי תכנים, וזה הופך לעוד סוג של עבודה", אומר נעם קולמן, מייסד CONTEXT, חברה לעיצוב חוויית לקוח, שהיה לה חלק משמעותי בעיצוב פודקאסט הילדים "אגדות אמיתיות". "לפני ההקמה של 'אגדות' עשינו מחקר יישומי שבו ניסינו להבין משהו לגבי פודקאסטים לילדים והאופן שבו ילדים פוגשים תוכן תרבותי", הוא אומר. "שאלת המחקר שהנחתה אותנו הייתה איזו פוזיציה תופס הפודקאסט בחיים של הצרכנים שלו: הילדים וההורים".

תום בייקין-אוחיון צילום: יעל בר כהן

וזו פוזיציה שונה מזו שתופס סרט קולנוע או הופעה בקניון?

"בנקודת הזמן שהתחלנו לראיין הורים וילדים לא היו המון פודקאסטים לילדים בעולם בכלל, ובישראל בפרט. כל סוג של פעולה שהורים וילדים יגדירו כצריכה של תוכן תרבותי - הליכה למוזיאונים, צפייה ביוטיוב, הצגה בתיאטרון - שייכת לאותה קטגוריה גדולה ועוסקת באותה שאלה יסודית של הדינמיקה ההורית-ילדית, של מי בוחן ובוחר את התוכן. האם אלה הילדים שיש או שאין להם מכשיר נייד משלהם? בקרב הנבדקים שלנו מצאנו מה שאנחנו קראנו לו 'פלורליזם לא-דמוקרטי'".

הגדרה שכמה פוליטיקאים ישמחו לאמץ. איך מתנהג פלורליזם לא-דמוקרטי?

"במחקר שלנו ההורים ראו את הילדים כסובייקטים, כבעלי עולם פנימי. הם רצו לתת לילד זכות לבחור. מצד אחר, גם הורים שרואים את הילד כסובייקט תופסים אותו כסובייקט בהתפתחות, ואת עצמם הם תופסים כמי שאחראים להיטיב עם ההתפתחות הזאת ועם הכיוונים החיוביים שלה. יכולת הניווט קיימת, אבל היא מוגבלת. לכן ההורים חושפים את הילד לאפשרויות שהם מלקטים, ומתוך האפשרויות שמראש הם מוצאים כטובות, הילד בוחר. המנדט הוא של ההורה, אבל לילד יש זכות וטו".

מה הפרמטרים שהורים מחפשים?

"זה כמובן משתנה מהורה להורה, אבל יש פרמטרים שונים לבחינת התכנים שהם מרכזיים: עד כמה התוכן ייחודי ולא גנרי, עד כמה הוא מפעיל, עד כמה הוא גורם לילד לחשוב, להתפתח. הפודקאסט מאפשר להורים ולילדים לעשות פעילויות בד בבד עם הצריכה התרבותית. הוא לא קושר אותם לאובייקט פיזי, כמו הטבלט או הטלוויזיה. הוא מאפשר להם חוויה אינטימית, שונה מצפייה, שבה ההתרחשות היא מחוץ לקשר העין של הילד וההורה. הוא גם מתיישב בול על זמנים מתים, כמו איסופים אל בית הספר וממנו. כשמדובר בפודקאסטים, השאלה היא לא רק איך בוחרים פודקאסט, אלה מהן הציפיות: מה מצפים ההורים ומה מצפים הילדים? הילדים כן מבחינים בין מה שהם מקבלים מתוכן אחד למה שהם מקבלים באחר. הם מבחינים בין מה שמבדר אותם ובין מה שגורם להם לחשוב על עצמם, על החיים שלהם".  

"מצד אחד, קהל הילדים הוא הקהל הכי נהדר, שהכי כיף ומהנה להפיק למענו תכנים. ילדים הם לא ציניים. הם פתוחים, הם רוצים ללמוד ולחוות והם לא מתייחסים להסברים כאל מטלה, מוסיפה לירן ליפשיץ, מפיקת תוכן בבית אבי חי. "מצד אחר, זה הקהל הכי מאתגר. ילדים הם לא חיילים; לא משנה כמה ההרצאה תהיה מעניינת, הם לא יושבים ומסתכלים עליה. השאלה שנשאלת כשמפיקים תוכן לילדים היא תמיד מהי החוויה של הילד. גם בתיאטרון, גם במפגש – הילדים לא באים כדי לשבת. כשאנחנו חושבות בצוות על פודקאסטים, השאלה שאנחנו שאולות היא איפה הילד נמצא: איפה הוא יושב, איך הוא יושב, איך התוכן פוגש אותו?".

ולאיזו הבנה הגעתם?

"ימי הקורונה האיצו את ההיכרות של הילדים עם המסכים. בלית-ברירה, מתוך הכרח המציאות, ילדים נהפכו למומחי מחשבים. אם הם יודעים לפתוח לבד זום וילקוט דיגיטלי, הם גם יודעים לפתוח לבד יוטיוב ולהתמצא בו. ילד שהיה רגיל לחצי שעה זמן מסך קפץ בבת-אחת לשש שעות מסך. מבחינת תכנים תרבותיים לילדים, יש כאן כמעט מלכוד, כי להורים אין הרבה אפשרויות תרבותיות: אין מוזיאון ואין תיאטרון, ולא נשארו אלא המסכים. במציאות הזאת פודקאסטים הם פתרון טוב. ילדים יכולים לפלח להורים טלפון נייד תוך כדי ביקור אצל סבא וסבתא או בנסיעה, ואם הפודקאסט הוא גם מקורי ועשיר, אז יש תוכן שאפשר לדבר עליו, לפתח עליו שיחה משותפת".

ליפשיץ ויטבת פייראייזן-וייל, ראש תחום תוכן ילדים ופרויקטים מיוחדים של בית אבי חי, חברו יחד לתום בייקין-אוחיון, מחבר הספר "אגדות אמיתיות" וראש הצוות המנהל והמגיש של הפודקאסט הנושא אותו שם. "מי ידע בכלל שילדים רוצים לשמוע על אלפרד נובל? מי ידע שאפשר לקחת תוכן שאף אחד לא חשב שצריך לספר לילדים ולהפוך אותו לדבר מרתק שילדים רק מבקשים ממנו עוד? המחשבה האחת שלנו הייתה המחסור בדמויות יהודיות. תום תפס את זה בשתי הידיים. שום דבר לא הבהיל אותו".

"כבר שבע שנים שאנחנו מעלים בכל שבוע אגדה לדף הפייסבוק שלנו. בשנה הראשונה הגענו לכמה מאות לייקים, ואחרי העונה הראשונה עמדנו על 1,000 לייקים. עכשיו כל פוסט מקבל כ-5,000 לייקים", מספר בייקין אוחיון. הפרויקט שלו, 'אגדות אמיתיות', יצא כספר בכרך ראשון (שני ייצא בקרוב) לפני שנהפך לפודקאסט. החיבור לבית אבי חי נעשה אחרי שתי עונות עצמאיות. "לפני שבוע קיבלנו תגובה לפוסט: 'זה סיפור אמיתי? איך יכול להיות שאפילו קצה זנבו של סיפור כזה לא הגיע לידיעת הציבור?'. השאלה הזאת היא הניסוח המושלם למה שאנחנו רוצים להיות ב'אגדות'". בייקין-אוחיון, שמגדיר את עצמו כ"נער הפוסטר של הפרעות קשב וריכוז, פוטנציאל לא-ממומש וכל הקלישאות המשומשות של תלמיד לא-טוב", נהיה לדמות בעלת נוכחות בעולמות הידע לילדים.

מהפך.

"כשהבנתי שאני רוצה להיות סופר, היה ברור שאני צריך להשלים פערים. בגיל 19 התחלתי לקרוא, ובמשך עשור קראתי המון וגליתי המון סיפורים נפלאים, שהצליחו להיעלם במהלך 12 שנות הלימוד ושני התארים שלי. ואלה שלא נעלמו, התייבשו על ידי מספרים, נתונים. את הסיפורים האלה, על אמונה, על אמנות, על מדע, על מדינה ועל מדינאים, רציתי שכל ילד – ובייחוד הבנות שלי - יכיר. הפתרון שלי היה להתחבר לצורה הקלאסית של האגדה. במבנה של אגדות יש משהו שפועל עלינו כמעט גנטית. ילדים ומבוגרים - כולנו זוכרים סיפורים הרבה יותר טוב ממה שאנחנו זוכרים נקודות לשינון ולסיכום או מאמר".

לאונרד כהן

חלק מהדמויות, כמו אמי נתר, הן גילוי מזהיר. אבל איך מספרים על דמויות כמו הרמב"ם, שסיפרו על חייו פעמים אין-ספור, ועוד לילדים?

"זו בטח אחת הדמויות שהיה הכי מפחיד לגשת אליהן, אבל מצד אחר, אני חושב שתמיד היה לי ברור שאגש. המון פרטים בסיפור הזה חשובים ומכוננים, ובסוף הפיצוח של 'אגדות' היה שחייו של הרמב"ם הם סיפור מסע. מספרד למרוקו, לישראל ואז למצרים; מסע גיאוגרפי שמגולל מסע פנימי. אבל הנה, למשל האגדה על לאונרד כהן לא יכלה לזוז בין מקומות כי הוא כל הזמן נדד. כאן הסיפור מתגלה דווקא בפעולה ההופכית של התמקדות באירוע אחד. חזרתי להופעה מכוננת משנת 1973 בירושלים, שבמהלכה הוא יורד מהבמה ומבטיח להחזיר את הכסף לקהל. אבל הסיפור לא נגמר שם. בסוף הוא עולה חזרה על הבמה ומסיים את ההופעה. זה סיפור על צומת בחיים שלו שבו הוא כמעט משנה כיוון ובסוף עולה חזרה על הדרך. דרך ההופעה מסופרים פרקים מהעבר ומהעתיד".

אלה שתי דמויות מוכרות למדי, לאונרד כהן, הרמב"ם.

"כמו שחשוב לנו לספר גם על הרמב"ם, שכולם מכירים, חשוב לנו לא פחות להזכיר דמויות נשכחות, כמו כריסטינה משוודיה ושלומציון המלכה. הסיפור על שלומציון, למשל, הציב אתגר הפוך. יש מעט מאוד מסמכים מקוריים שנשמרו. להוציא כמה שורות במשנה וכמה שורות של יוספוס פלביוס, כמעט אין עליה פרטים. אילו פרטים כן נמצאים בידינו? על הבעלים השונים שלה. כשהתחלתי לכתוב עליה, כתבתי מתוך המידע הקיים, אבל הרגשתי שאני עושה עוול לדמות. אני מספר על אישה שהייתה עוצמתית כל כך, מלכה, אבל כל מה שאני מספר הוא על הגברים שנקשרו בה - ההפך ממה שהסיפור צריך להיות. בסוף נשענתי על השלד, אבל נדרשתי ליצירתיות שלי כסופר. פניתי לדמיון. תקראי לזה ניחוש מושכל".

יש כבר שתי עונות, ועכשיו תעלה העונה השלישית. מה הפרק הכי פופולרי שלכם עד היום?

"בפער ענק, זה הפרק על קיקרו. רוב האגדות עומדות על כ-10,000 השמעות. האגדה על קיקרו - על 24,000".

מפתיע.

"מפתיע עד שמבינים שזו אגדה על לוחמה בשחיתות, סיפורו של איש אחד נגד שחיתות שלטונית. זו אגדה שמתחילה בסיאוב ונחתמת בשאלה פתוחה על מה היא האחריות של כל אחד מאיתנו לְחיים במקום בלי שחיתות".

מאת: איה אילה