היית חייב לבחור דווקא בנו?

                                                                   בבית (צייר: אנטולי קפלן)

שלוש אמהות יהודיות יושבות על ספסל ומתווכחות למי מהן יש את הבן הכי אוהב.

"אתן יודעות, הבן שלי כל כך אוהב אותי שהוא שולח לי פרחים בכל שבת", אומרת האחת.

"לזה את קוראת אהבה?", אומרת השנייה. "הבן שלי מתקשר אלי כל יום!".

"זה עוד כלום", אומרת השלישית. "הבן שלי הולך לפסיכולוג חמש פעמים בשבוע, ובכל הפגישות הוא מדבר רק עלי!".

על הספה של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, עברו בזה אחר זה לא מעט יהודים שכמאמר הבדיחה קיטרו בלהט על האמהות שלהם. אבל הוא שם לב לכך שיש עוד דבר שהם אוהבים לא פחות: לצחוק על עצמם.

בספרו "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" הפטיר פרויד, כמעט כלאחר יד, שספק אם ישנו עוד עם ששם את עצמו ללעג בכזו עוצמה וחדווה. ההערה האגבית הזו טומנת בחובה מסורת ענפה ולא שגרתית של הומור פרוע, מבית מדרשו של עם שצוחק ללא הרף על עצמו, על שליחיו ועל אלוהיו. מהו ההסבר לכך שיהודים ששים כל כך לצחוק על עצמם? כיצד הנטייה הזאת קשורה למצב הפוליטי העגום שעימו התמודדו בני העם הנבחר במרוצת הדורות? ואילו מאפיינים קומיים ייחודיים הולידו תלאותיהם של היהודים?

השאלות הללו נהפכו למושא המחקר של פרופ' רות וייס, פרופסור (אמריטה) לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד, שהחליטה להתייחס להומור היהודי ברצינות הראויה בספרה ״No Joke: Making Jewish Humor״. בשיחה עימה בעקבות התערוכה ״אנטולי קפלן: ציור מכושף״, שמפיחה חיים בסיפוריו של אמן ההומור היהודי שלום עליכם, הסבירה וייס מהו המטען הרגשי, הדתי וההיסטורי שעומד בבסיס הומור יהודי משובח והדגימה זאת באמצעות שתיים מהיצירות הבולטות של גדול הסופרים היידיים.

כדי להבין מהו המטען הזה, מציעה וייס לחזור לבראשית; אל רגע ההולדת של הצחוק היהודי. מדובר כמובן בביקורם של המלאכים באוהלם של שרה ואברהם, כשבפיהם בשורה: לשניים ייוולד בן, אף ששרה כבר עמוק בתוך גיל המעבר. כיצד יכולה שרה להתמודד עם הפער שבין העובדות הביולוגיות והמציאות הממשית ובין ההבטחה האלוהית? באמצעות הומור, כמובן. ״וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן״ (בראשית יח: ב).

וייס טוענת שפער דומה עומד גם בבסיס ההומור של טוביה החולב, גיבורו האלמותי של שלום עליכם שמבקש לגשר בין אמונתו האיתנה ובין מציאות חייו העגומה לפרקים. היא מדגימה כיצד טוביה מתפלל תפילת שמונה עשרה ומוסיף לה כמה הערות משלו, שנועדו להצביע על הפער הזה, כדוגמת ״...רפאנו ונירפא – אתה שלח לנו את התרופה, פצע כבר יש לנו משלנו...״. וייס טוענת שזהו לב העניין: ההומור היהודי מבקש לאחות בין ההבטחה האלוהית ובין ההתגשמות שלה במציאות; בין אמונה גדולה ובין סקפטיות גדולה; בין התפיסה שאנחנו ״העם הנבחר״ ובין התחושה ששום עם שפוי לא היה בוחר לעבור את התלאות שעברנו. או כפי שאִמרה יידית ותיקה מציעה: ״אתה בחרתנו מכל העמים – למה היית חייב לבחור דווקא בנו״?

להיזהר ממנת יתר

גם ״החייט המכושף״, אחת מיצירותיו האפלות ביותר של שלום עליכם, נפתחת בפער שבין השמימי לארצי,   כבר למן השורה הראשונה, שמציגה את גיבור הסיפור: ״אִיש היה בכתריאֵליבקה וּשמוֹ שמעוֹן־אֵליהוּ...״. וייס מצביעה על כך שהמילים הללו מהדהדות את הפתיחה של יצירה אפלה לא-פחות – ספר איוב, שנפתח בשורה ״אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ...״ (איוב א:א). לדבריה, ״החייט המכושף זו טרגדיה עם כובד המשקל של סיפור איוב, אבל היא מסופרת כאילו זו בדיחה. יש לנו מצד אחד את הקשר לתנ״ך - היצירה המכוננת והגדולה מהחיים הזאת - ומצד אחר יש לנו החייט מהעיירה הקטנה בעל השם היידי המומצא״. וייס מוסיפה כי ב״חייט המכושף״, וביצירה של שלום עליכם בכלל, הסופר ״מעביר אותנו כל הזמן בין הגבוה לנמוך; בין העברית ליידיש; בין התנ״ך לפולקלור; בין הדמויות המקראיות ובין מה שנהיה מהן כשמסתכלים על העולם האמיתי״.

"החייט", מתוך הסדרה "החייט המכושף" של קפלן

 העלילה של "החייט המכושף" לקוחה מהפולקלור היהודי, קורפוס ״סיפורי חלם״, אך תחת ידיו של שלום עליכם, הקומדיה המשעשעת מקבלת תפנית טרגית והרת גורל: שמעון־אלי, יהודי פשוט המתפרנס מעבודות חייטות בסיסיות, נשלח על ידי אשתו לעיירה הסמוכה לקנות עז בשביל כלכלת המשפחה. ואולם, בדרכו הוא נופל בפח של הפונדקאי, שמחליף את העז שלו בתיש, ולהפך, שוב ושוב. בכל פעם שזה קורה, נטרפת דעתו של שמעון־אלי עוד קצת, עד שהוא ואנשי העיירה משתכנעים ששדים וגלגולי נשמות קיללו את העז, והחייט, שמאבד כל אחיזה במציאות, נזקק לטיפול רפואי מפוקפק, שמוביל לבסוף למותו.

לפי וייס, הטרגיות בסיפור נובעת מסירובו של החייט המכושף להכיר במציאות, שהרי אילו טרח לבחון את איברי הרבייה של ה״עז״ שהביא לביתו, היה מבין מייד שזהו בעצם תיש ועולה על מעשה הקונדס של הפונדקאי. אך שמעון־אלי, ששולף בחדווה ציטוטים אין-ספור מהמקרא באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע, מתקשה לזנוח לרגע את עולם המילים והפרשנויות ולהיישיר מבט אל עובדות הטבע הפשוטות. במילים אחרות, הדבר דומה לכך ששרה הייתה מקבלת בלי כל ספק את ההבטחה האלוהית שתהרה בגיל המעבר ומתעלמת לחלוטין מעובדות הטבע שעומדות בסתירה אליה.  

חרף הגורל העגום של החייט, שלום עליכם בוחר לסיים את הסיפור בנימה מבודחת: "[...] אתם כבר מכירים את מחבר הסיפור הזה שהוא בטבעו רחוק ממרה שחורה״, כותב הסופר, וחותם בעצה: "הצחוק בריא. הרופאים ממליצים לצחוק". אך למעשה, וייס סבורה שמתחת לנימה המבודחת מסתתרת ביקורת נוקבת. ״נהוג לומר שהומור יהודי הוא בריא, אבל שלום עליכם מבין שהוא בריא עד לנקודה מסוימת; לא כתחליף להתמודדות עם המציאות. אם אתה משתמש בהומור בסיטואציות שבהן צריך לפתור את הבעיה, זה יכול להיות הרסני״. וייס מסבירה כי ״החייט המכושף״ הוא סיפור שבו ״ההומור יצא משליטה. הומור מאפשר ניתוק מסוים מהמציאות, ואם לוקחים את הניתוק הזה רחוק מדי, הניתוק נהפך לטירוף. במקרים כאלה, ההומור כבר לא יכול לשמש תרופה, וממילא כבר אי-אפשר לצחוק״.

אם כן, בעוד שבמיטבו, הומור יהודי מצליח לשקף את המתח שבין השמימי לארצי, הרי שבמקרה של ״החייט המכושף״ המתח הזה מופר, והקומדיה נעשית יותר ויותר טרגית ככל ששמעון־אלי מוסיף להתנתק מהמציאות. במילים אחרות, ההומור יכול במקרים רבים להיות תרופה לייסורים, אך יש להיזהר ממנת יתר. וייס מתייחסת לגיבור מפורסם אחר של שלום עליכם, שלעומת הגיבור המיוסר של ״החייט המכושף״, דווקא מצליח לשמור על בוחן מציאות תקין, חרף כל התלאות שמתרגשות עליו: טוביה החולב.

״טוביה החולב ושמעון־אלי הם קונטרסט מושלם זה של זה. שמעון־אלי הוא דמות שאנחנו צוחקים עליה, ואילו טוביה הוא דמות מורכבת יותר, שאנחנו צוחקים איתה״, מסבירה וייס. טוביה החולב, הגיבור המוכר ביותר של שלום עליכם, הוא מלאכת מחשבת של יותר מ-20 שנה. הרומן שבמרכזו עומד טוביה פורסם בהמשכים מעל במות שונות, והוא מלא במונולוגים שבהם טוביה שופך את ליבו באוזני סוסו, אלוהיו ואיש סודו שלום עליכם, בפרט בכל מה שקשור לגורל בנותיו האהובות: איך כל אחת בתורה הולכת בעקבות ליבה ונישאת לחייט עני, למהפכן, לגוי נוצרי, לרודף שמלות וכן הלאה. בניגוד לסוף הטרגי של שמעון־אלי, אמונתו של טוביה נותרת איתנה חרף כל צרותיו, ואף שבסיום הרומן הוא ומשפחתו מגורשים מכפרם, הוא מכריז: "...ותמסור דרישת שלום לכל היהודים שלנו, ותגיד להם שם שלא ידאגו: אלוהים הזקן שלנו חי!…".

בצד האמונה האיתנה שלו, טוביה החולב מסכין להתמודד בדרכים יצירתיות גם עם אתגרי המציאות. ״טוביה מוכיח לאורך הרומן שהוא יכול להיות אבא חזק לבנות שלו. שאלת הגבריות במשפחות היהודיות הייתה שאלה רצינית מאוד בעת הזאת. שמעון־אלי, לעומתו, לא יכול להגן על המשפחה שלו״, מסבירה וייס. ״טוביה גם הרבה יותר בשליטה. אפשר לראות את זה באופן שבו הוא משתמש בציטוטים. למשל, כשהחתן של בתו מתבייש במשלח היד של טוביה, הוא משיב לו במשפט ארמי, שמשמעו: אי-אפשר לעשות שטריימל מזנב של חזיר. זה ציטוט מתוחכם כל כך, כי משמעותו היא כביכול, אתה מנסה להפוך אותי למשהו שאני לא, אבל מה שהוא באמת אומר זה, אתה כזה בור, שכל הכסף והיומרה שלך לא יהפכו אותך לסנוב שאתה מנסה להיות. זו דוגמה לכך שטוביה שולט לגמרי בהומור מתוחכם מאוד ואגרסיבי״. אם כן, ניכר כי דמותו של טוביה טומנת בחובה איזון בין חיבור למציאות ושליטה עליה ובין אמונה איתנה שאינה חפה מסקפטיות - שילוב שמתבטא בתורו גם בהומור מושחז, בין שהוא מופנה לטוביה עצמו, בין שלחתן המתנשא שלו ובין שלאלוהיו.

טוביה משוחח עם שלום עליכם, מתוך הסדרה "טוביה החולב" של אנטולי קפלן

הקונטרסט בין שתי הדמויות הללו מתבטא גם בדרכים השונות שבהן האמן אנטולי קפלן בחר לייצג אותן. קפלן, שנהפך לפרשן החזותי הבולט של שלום עליכם, הקדיש לשתי היצירות הללו סדרות הדפסי אבן מקיפות שממשיכות את עבודת הדמיון של הסופר ומעניקות לדמויות הללו גוף, פנים ונופים. לשמעון־אלי בחר קפלן להעניק ארשת קודרת ולמקם את דמותו בהקשר שממחיש את הפן האפל של העלילה. ״טוביה היא דמות שאנחנו מזדהים איתה, אוהבים אותה וסובלים איתה, אך קשה יותר להזדהות עם החייט. הוא אומלל, הוא מדוכא, הוא תמיד נאבק. ביצירות של קפלן אפשר לראות את האומללות בעיניים שלו, ואת הזעם בעיני אשתו״, אומר ד״ר דיוויד רוזנסון, מנכ״ל בית אבי חי, שאצר יחד עם עמיחי חסון את התערוכה הרטרוספקטיבית לקפלן. רוזנסון מוסיף כי ההקשר הקודר של הסיפור מתבטא גם במסגרות שצייר קפלן סביב הדמויות, ובהן שיבץ דימויים שהופיעו לרוב על מצבות בבתי קברות יהודיים.

לעומת ההקשר הקודר שמעניק קפלן לדמויות מ״החייט המכושף״, רוב הדמויות של ״טוביה החולב״ ממוקמות בנופים פתוחים, בהירים ומוארים, אף שדווקא את הסדרה הזאת בחר קפלן להדפיס בשחור-לבן. ״ב'החייט המכושף', אפילו שהסדרה הודפסה בצבע, אפשר לראות את הקדְרות דרך הצבעים, ואילו ב'טוביה החולב', אנחנו רואים את הצבע דרך השחור-לבן. זאת הייתה הגאונות של קפלן״, מוסיף רוזנסון. ניכר כי טוביה עורר בקפלן הזדהות כה גדולה, עד שבחר להתערבב בעצמו בתוך העיירה מלאת החיות והקסם שיצר שלום עליכם: פעם כשמיקם את עצמו בנעליו של טוביה שעה שהוא משוחח עם הסופר, ופעם כשהכניס לסיפור דמות חדשה שביטאה כמיהה אישית שלו. ״בסדרה מופיעה היצירה ״הנכד של טוביה״,  אך בכל פרקי הרומן לא מצוין כל נכד. מאין הוא מגיע?״, שואל רוזנסון. ״לקפלן הייתה בת אחת, ולא היו לו נכדים. הנכד הזה הוא זיכרון של עצמו שהוא מותיר לעתיד. הוא מבקש לומר: ׳זכור אותי, אני עדיין כאן׳״.