קווים לדמותה

   צלה בינדר, איור ילדת השיר "שיעמום"

    (מתוך עיזבון צלה בינדר, מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית,  אוניברסיטת ת"א)

הכול התחיל בנייר הבטנה (הפורזץ) של "עיניים שמחות", ספר שירי הילדים של פניה ברגשטיין (הקיבוץ המאוחד, 1962) שאיירה צלה בינדר. הספר היה אצל האוצרת, העורכת והאמנית מורן שוב רובשוב מילדות, ולפני כעשר שנים, כשהתחילה להתעניין בפורזצים של ספרים ישנים, לחקור ולאסוף אותם, היא נזכרה בו ונחשפה שוב לאיורים של בינדר. לפני כשבע שנים ערכה תערוכה של איוריה, הנושאת את שם הספר.

כשהייתה צעירה, ניהלה הציירת והמאיירת המוכשרת רומן גלוי עם נתן אלתרמן בזמן שהיה נשוי לרחל מרכוס, שנמשך עד לסוף ימיו של המשורר. לקשר המשולש של אלתרמן, בינדר ורחל מרכוס הקדשנו פרק בפודקאסט "על החתום", שעסק במכתבים שנשלחו מהן אליו וממנו אליהן. בפרק דנו גם בסברה הכואבת שהקשר בין המאיירת למשורר הגדול עיכב אותה ופגע בהצלחה ובפרסום שלה כאמנית. זיוה שמיר מסכמת זאת כך: "היא, שיכולה הייתה לפרוח בצד המקצועי של חייה, בעצם נתנה אותם, הקריבה אותם על מזבח האהבה".

 איור של בינדר על כריכת הספר "אני דוברת שבע שפות וכולן עברית", מאת מורן שוב רובשוב

(הוצאת מקום לשירה, 2021)

ובכל זאת, ציוריה ואיוריה של בינדר לא חמקו מעיניה של שוב רובשוב: "אהבתי את האיורים שלה בילדותי. לפעמים ממש חשבתי שהמצוירים הם ילדים שאני מכירה (אחי, בת דודי), אבל רק בעקבות המחקר שעשיתי לקראת תערוכה שאצרתי לאיורי ספרי הילדים שלה (2016, מוזיאון הרצליה לאמנות), הבנתי מהו הדבר שמשך אותי אליהם והותיר אותם עמוק בליבי. בינדר לא רק איירה, אלא גם הביאה בחשבון היכן בדיוק יופיע האיור - ליד השירים ובין עמודי הספר - והדיוק הזה מקנה לאיורים כוח משיכה עצום".

מה היא ציירה?

"במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות באוניברסיטת תל אביב, בצד עיזבון כתבי היד של נתן אלתרמן, שמור גם עיזבונה האמנותי של צלה בינדר. כעשרה תיקי עבודות שכוללים רישומים, ציורים וקולאז'ים. הרישומים בדיו, בעט, בפחם ובצבעי מים כוללים רישומים יפים במיוחד של חיות ואנשים, וגם רישומים וציורים לאחדים מן הספרים שאיירה, ובהם איורים צבעוניים לספר "מיטב השיר לגן", שהוא לקט שירי משוררים שהוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1951. בספר הזה, שככל הידוע לי הוא ספר הילדים השני שאיירה (הראשון היה "שלה פלא" ללוין קיפניס, דביר, 1946), עדיין לא ניכר סגנונה המיוחד.

בתיקי העבודות נמצאים גם גיליונות קולאז'ים שנעשו ממקלטורות, שהן, בז'רגון של בתי הדפוס, הניירות שעליהם מריצים הדפסות ניסיון עד שמגיעים לצבעים הרצויים. כבת לכורך ספרים (למשפחתה הייתה כריכייה בגרודנו שבפולין, ולאחר מכן ברחוב רענן שבדרום תל אביב) וכמאיירת פעילה שביקרה בבתי הדפוס, אפשר לתאר את בינדר אוספת גיליונות מקלטורה, גוזרת אותן פיסות פיסות ומרכיבה מהם גיליונות צבעוניים בקולאז' משלה.

בינדר איירה גם ספרים למבוגרים (למשל, "נודדי לילה") ושערים (למשל "ביבר הזכוכית"), רשמה סצינות מן התיאטרון הישראלי ואיירה כרזות לתיאטרון. אבל מכולם עניין אותי להתעמק ולחקור את האופן המיוחד שבו איירה שירים וסיפורים בספרי ילדים, ובעיקר את ספרי המשוררות מרים ילן שטקליס ופניה ברגשטיין".

מה מייחד את הציורים שלה?

"כל תפיסת האיור לספרים של בינדר קשורה לאוריינטציה במרחב של הספר - בעמוד הספר הבודד ובכפולת העמודים: מה מצטרף אל העמוד מימין; מה אולי חומק החוצה משמאל; מה פונה אל פנים הספר לשִדְרה; מה פונה אל הטור השירי ומתייחס אליו; מתי איור יורד מתקרת העמוד; מתי יתקרב אל הרצפה. האיור של בינדר מביא בחשבון את כפולת עמודי הספר ומתייחס אליה לא פחות משהוא מאייר את הטקסט. צלה הופכת את כפולת הספר למרחב פעולה, למקום שמתרחשים בו דברים. והכול בקו שחור, פה ושם כתם שחור או אפור, לרוב בלי צבע נוסף.

ילדת השיר "יש לי סוד" (בספר "יש לי סוד" למרים ילן שטקליס. דביר, 1963), למשל, עוצמת את עיניה והוגה את סודה אל הצוהר הלבן הנמשך ממצחה מעלה לאורך טור הנייר החלק שהאיור כמו מסמן מימין לטור השירי. בינדר היא זו שעימדה את איוריה על העמודים; היא בנתה יחס וקומפוזיציה בין האיור לטקסט ואוריינטציה בתוך זירת הספר. הדף אינו רק מצע לציור שלה; הוא חלק מהציור, הוא שחקן, והכפולה היא הבמה.

ראו גם את רישום הילדה בשיר "לילה טוב לכסא" ("שיר הגדי" למרים ילן שטקליס. דביר, 1957). הילדה שבאיור מתכסה בעמוד הנייר: שני קווים מסמנים את השמיכה שהיא מתכסה בה. ואם הדף הוא השמיכה, הרי שהשיר המודפס עליו מכסה את הילדה. זו דרכה של צלה להיכנס אל תוך הספרים, להטמיע את עצמה בטקסטים שאיירה (רישום זה הופיע כעבור שש שנים על כריכת "יש לי סוד" - מהכריכות היפות בעיניי בספרות הילדים העברית). באמצעות קומפוזיציות על מרחב הדף, יוצרת בינדר מוזיקליות, שמתחברת באופן סמוי לטבע השירי של הספרים".

צלה בינדר, איור "לילה טוב לכסא", מתוך "שיר הגדי" למרים ילן-שטקליס. הוצאת דביר, 1957.

(צילום: מורן שוב רובשוב)

מה את לומדת עליה מהציורים שלה?

"מאיוריה למדתי על הלך הרוח שלה. אלה כמובן פרשנויות שלי, אבל כשחקרתי את העבודה של צלה וקראתי את המכתבים שלה לאלתרמן ולמדתי עליה, הרגשתי שהיטב אני מבינה את הלך רוחה ומזהה את התשוקה שלה באיורים  ובאופן שבו היא עורכת אותם על עמודי הספר. את הלך הרוח הזה אני מתארת באמצעות האיורים שלה".

למה דווקא איור?

"קו רושם מחשבה. זה כמובן מטאפורי, אבל מטאפורה זה עצם העניין כאן: הקו הרושם איור הוא אולי אותו קו הרושם מחשבה, רושם צליל, מילה, משפט. באמצעות קו, את יכולה לסמן למשל עדינות, ואת יכולה לסמן חומרה. באמצעות קו שמחבר בין דימויים (כף יד חופנת לחי, למשל) אפשר ליצור, כמו בלשון השירית, מגע, מטאפורה. ראו למשל ברישום ילדת השיר "שעמום" ("יש לי סוד"): כף היד של הילדה חופנת-נושקת את לחייה, מונחת עליהן. קו אחד מפגיש את הלחי והכף. זהו קו כומס מגע וגעגוע, זהו קו כומס תשוקה. אנחנו ממש יכולים לחוש את מגע כף היד על הלחי, ואז גם לזהות תחושה דומה בכף היד השנייה, האוחזת בבובה".

האם האיור הוא לא רק לוויין ליצירה של מישהו אחר?

"האיור הוא התמסרות לטקסט שכתב מישהו אחר, אבל הוא יצירה שכולה שלך, במיוחד כפי שצלה יצרה אותה - מלאה עמקות משלה. התמסרות - לאדם ולדבר שאתה מחשיב ואוהב - לטעמי, זה דבר כל כך חשוב ביצירה, ודבר שאנחנו כל כך מתאווים לו בחיים".

תוכלי לספר על ציור שאת אוהבת במיוחד?

מאיוריה כולם, חוזר ומלווה אותי הפורזץ של "עיניים שמחות", שהזכרתי בהתחלה. הפורזץ הזה מאייר היום את כריכת הספר שלי, 'אני דוברת שבע שפות וכולן עברית'. האיור מורכב משני צבעים בלבד - שחור וירוק - ציפורים שחורות מצייצות בתוך עץ ירוק עלעלים.

בינדר איירה גם ספרים של אלתרמן. מה היה שונה באיורים האלה?

"איוריה לספרי אלתרמן שונים באופן מובהק מאיוריה לספרי המשוררות שהזכרתי. באיוריה ל"ערדל הפלא" מאת אלתרמן (מחברות לספרות, 1962), העמודים, על שוליהם, דחוסים בקו שלה: מלאי אווזים, מלאי אפרוחים, מלאי ארנבים. אלתרמן אינו שלה, אך על כפולות העמודים של ספרם המשותף הם בדחיסות יחדיו.

באיוריה לספרי המשוררות מניחה בינדר לריק להיות מקום ובוראת ניגון שקט על הדף: לנדנדה יש מקום להתנדנד ולילדה - עליה; בספרים הללו היא נינוחה. יש לה מרווח נשימה לטוות חוטי געגוע ולקיים תנועה. האיור מוצא את מקומו ונעשה חלק מהעולם".

האם בעינייך הקשר עם אלתרמן הרס את ההצלחה ואת ההתפתחות שלה, או להפך?

"עצוב לי לחשוב על זה. אנחנו לא יכולים לדעת אילו חיים הייתה חיה לולא הכירה את אלתרמן והתאהבה בו. אנחנו כן יודעים שהחלה לאייר מגיל צעיר. צלה נולדה ב-1919, וכאשר עלתה לארץ בגיל 12, אחיה, הצייר אברהם בינדר, שגם הפעיל את כריכיית המשפחה, כבר היה מעורה בין הציירים בתל אביב, ובמשך השנים ליווה אותה בשדה הזה.

את אלתרמן היא הכירה ב-1939, בהיותה בת 20, כלומר, עוד לפני שהחלה את דרכה המקצועית, ואנחנו יודעים, לפי עדויות בלבד, שאנחנו מניחים כנכונות, שלא הרבתה לאייר אחרי מותו ב-1970 ועד מותה שלה, 17 שנים אחר כך. עם זאת, ב-1975 הוציאה את הספר "סיפורים וציורים", ספר לילדים המספר על ילדים שאפשר בפירוש לקרוא סיפורים מתוכו כמתארים את הקשר שלה עם אלתרמן ("ענן") ואת כאב הפרידה ממנו עם מותו".

לשמיעת ההסכת "על החתום": הצל של צלה