בטרם או ככלות הכול

                                                                   מתוך ויקיפדיה  (cc-by-sa Andrija12345678)      

את השיר הזה - "בית הנתיבות" מאת אברהם שלונסקי "באתר פרויקט בן יהודה"  

את השיר הזה הכרתי לפני כמעט 20 שנה דרך חבר שלמדתי איתו ספרות. השעה הייתה מאוחרת כשסיימנו את הלימודים, והתחלנו את דרכנו מתל אביב אל הצפון, כל אחד למקומו. הימים היו ימי תחילת ספטמבר, ושרב אלול אופייני רבץ על הכול. היה חם. בתל אביב ההגנה עלינו על הרכבת הממוזגת. היא הייתה אפלולית וכמעט ריקה. מעט הנוסעים שכבר נסעו בה היו מנומנמים. התיישבנו. הוא הוציא מהתיק דף מקומט: קחי, תקראי, זה מתאים עכשיו.

קראתי. המשקל והחריזה הפלאיים של אברהם שלונסקי שקשקו בקצב הקבוע של תנועת הקרון על הפסים. התמונה הייתה שלמה וחרישית, ופתאום הוא הוציא מהתיק גרביים.

זה היה מעשה חכם בתוך המיזוג שהקפיא את כפות הרגליים החשופות, אבל הופעתם של גרביים בשיא החום נראתה לי באותו רגע משונה כל כך. לא ראיתי את פריט הלבוש הזה בחודשים האחרונים; הקיץ הישראלי נמתח ונמתח, והייתי בטוחה באותם רגעים, כמו בכל שנה, שהוא יימשך לנצח. הגוף, מעצם היותו נטוע תמיד בהווה, לא זוכר עונות. האירוע הזה חוזר אליי מדי פעם בפעם.

אברהם שלונסקי נולד ב-1900 בעיירה יהודית בתחום המושב, כך שכשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, הוא כבר לא היה ילד קטן. הוא אומנם נשלח לארץ ישראל בגיל 13, למד בגימנסיה הרצליה והחל זה מכבר את ההתמקמות שלו בתוך השפה העברית, אבל בתחילת המלחמה חזר לארץ מולדתו, ואת שנות המלחמה הוא העביר בנדודים בין רוסיה לפולין. אפשר להניח שהשנים הללו סיפקו לו הרבה חומר לכתיבה, שכן קצת אחרי תום הקרבות, בשנת 1919, פרסם את שירו הראשון בעיתון "השילוח" של יהדות ברלין. אחרי המלחמה חזר לארץ ונהיה לאחת הדמויות הספרותיות הבולטות של התקופה. ואולם, בשונה מנתן אלתרמן, הוא לא רק כתב ופרסם שירה; הוא גם הניח בעצמו את התשתית התרבותית בתחום הספרות העברית במדינה הצעירה. הוא ערך את מדורי הספרות ב"הארץ", "דבר" ו"על המשמר", יזם שבועון ספרותי ואפילו היה ממקימי מועדון "צוותא" המפורסם.

קשה לדמיין את הפער שבתוכו חי שלונסקי, ובעצם דור המדינה כולו: תנועה קיצונית בין שכול והתחדשות. שלונסקי הגיע מרוסיה רוויית הפוגרומים אל הארץ הנבנית, חזר למולדתו בזמן שאדמתה דיממה אימה ודם, שב לארץ ישראל, וגם כאן לא היה לו שקט. בעוד המדינה נאבקת על קיומה, הגיעו כל העת ידיעות על מה שמתרחש באירופה, ולבסוף הזוועה הבלתי-ניתנת לתיאור ולחיזוי של שואת היהודים. כעבור שלוש שנים -  מלחמה נוספת, על אדמת הארץ, ומתים שקשה לספור.  

תנועות היסטוריות קיצוניות כל כך התרחשו בזמנים תכופים מאוד; שינוי רדף שינוי ומלחמה רדפה מלחמה, והנסיעה המתוארת בשיר "בית נתיבות" ממחישה את החוויה: נסיעה שיש בה מוטיב חוזר של הימלטות, תקוות הצלה והבנה שגם הפעם הוא מגיע אל החוף רגע לאחר שהספינה הרימה עוגן. גם הפעם, הוא מבין, אין לו אלא להמשיך לנדוד.

כשחיים זמן ארוך כל כך בתוך תופת שמפעם לפעם יש בה הפוגות, מלחמה הופכת כמעט לאפשרות היחידה. חזותם המיוגָנָה של האנשים - הפנים הקשות והמיואשות הניבטות מכל מקום - מספרת לנו גם על חזותנו שלנו. הקטר מנחש את האסון הבא, שהרי זהו רק עניין של זמן, ותמיד מוקדם מדי או מאוחר מדי, בטרם או ככלות הכול, אף פעם לא ממש בזמן.  

אני חושבת הרבה על השיר הזה של שלונסקי ביום יום הקשוח של חיינו בשנה האחרונה במדינה זו. כמו רבים סביבי, גם אני מחפשת מאוד פתחי אוורור מן המחנק הזה -  אזורים מפורזים של תקווה - אבל הפעם קשה במיוחד למצוא אותם, וקשה עוד יותר לזהות תקווה שאינה סובלת מתופעות לוואי עודפות של קיטש. אין בכוחן של נחמות רגילות לנחם אותנו הפעם; הן הפסיקו להיות רלוונטיות.

"בית נתיבות" מייצר מועקה גדולה. נדמה שאין מקום שאפשר להגיע אליו. זה תמיד "בטרם" או "ככלות הכול", והנוכחות המעיקה של פוסט-טראומה ניבטת מכל החלונות: אורים באפלה, עיניים נלוזות, ניחוש האסון הבא. מי שגדל על אפר מריח אבק שריפה בכל מקום. אין באמת אפשרות אחרת. הרכבת שלנו נוסעת בתוך חושך ארוך ורחב-ידיים, ואנחנו נחושים להגיע אל מקום שבו תחכה לנו הספינה, אבל הספינה כבר הרימה עוגן, כך שבעצם, אנחנו נוסעים לשומקום. אנחנו לא יודעים שאין גאולה, שהגאולה הפליגה למקום אחר.

השיר הזה מצייר תמונת עולם מיואשת מאוד, עצובה; מסע בחשכה שאינו מתכנס לרגע של הקלה, של הגעה הביתה. הוא מהדהד את התחושה שרבים בסביבתי משמיעים לאחרונה - תחושת הנסיעה בחושך - ואת השאלה שמתלווה לה: האם אפשר בכלל להגיע, ולאן? האמת היא שאני לא יודעת.

עכשיו אלול, סתיו פוטנציאלי באוויר, ומתבקש להיענות להצעת הלובן של לוח השנה - ראש השנה, כיפור, שינוי, התחדשות, רוח - אבל השנה קשה במיוחד להישען על ההבטחה הזאת, לא רק למי שאינו מאמין, אלא גם למי שמאמין. הרבה נבואות חורבן ומעט נבואות נחמה.

לאורך החיים, כשעברתי אירועים קשים, או בתוך מצבי נפש כבדים במיוחד ללא פתרון נראה לעין, מצאתי את עצמי לא פעם נאחזת בעצם הנסיעה, לא ביעד: עולה לאוטובוס או לרכבת ונותנת לתנועה לשאת אותי. משהו בנסיעה מציע הקלה, הגם שזמנית. ברגע שהאוטובוס עצר או שהרכבת הגיעה ליעדה, חזרה אליי המועקה. לא הגעתי. בטרם או ככלות הכול. ובכל זאת, היו שעתיים שבהן הצלחתי לנשום.

השיר של שלונסקי, בעיניי, מציע לנו את התנועה. בנקודת המוצא יש תופת שצריך להימלט ממנה, ואין זה ברור אם בנקודת היעד יש משהו אחר, ובכל זאת, התנועה מתרחשת, ואולי הדבר היחיד שאפשר לעשות כרגע הוא להיות ערים לה, לזוז איתה.  בשרב כבד, אני אומרת לעצמי: גרביים.