תעודות זהות: המכתבים של ז'קלין כהנוב

                                                                                            ז'קלין כהנוב. הדפס של רוני סומק

כשהסופרת היהודייה-מצרייה ז׳קלין כהנוב הייתה בת 12, היא נפשה עם משפחתה בעיירת החוף אלכסנדריה, שם התארחה במסיבה מפוארת למדי. בעיצומה של המסיבה ניגש אליה קצין, ובפיו שאלה פשוטה לכאורה: ״מה את?״ הוא שאל, וכהנוב השיבה: ״אני פרסייה״, מאחר שנזכרה בשטיח הפרסי רחב הממדים שהיה בבית הוריה. אימא שלה, ששמעה את תשובתה, לקחה אותה הצידה וסתרה לה. ״אל תשקרי. בפעם הבאה ששואלים אותך ׳מה את?׳, תגידי שאת צרפתייה״, אמרה לה האם, יהודייה ממוצא טוניסאי.

כשמתבוננים בסיפור החיים של כהנוב, שמתאפיין במעברים מסחררים בין יבשות, בין תרבויות ובין עולמות מחשבתיים, השאלה של הקצין מתבררת כמבלבלת למדי. היא נולדה על אדמת מצרים להורים יהודים יוצאי עיראק וטוניס, ספגה בבית הספר חינוך צרפתי למהדרין, ובין כותלי הבית, התחנכה על ברכיה של האומנת הבריטית ששכרה אימה, שביקשה להקנות לה חינוך אירופי קפדני. כשהתבגרה, היא נדדה בין מצרים, ארצות הברית, אירופה וישראל, וחיה וחשבה בערבית, באנגלית, בצרפתית ובעברית.

אז מה היא הייתה? ערבייה? מזרחית? ישראלית? מהגרת נצחית? או אולי בכלל צרפתייה אסלית, כמו שאימה ביקשה שתהיה? נדמה שבמקרה של כהנוב, אין אלא להמר על האפשרות ״כל התשובות נכונות״. ואם בכל זאת מחפשים תשובה קולעת לשאלתו של הקצין, אפשר לבחור באפשרות אחרת - זו שעומדת במרכז ההגות שלה ומציעה להתיך בין הזהויות כולן - לבנטינית.

מהי הזהות הלבנטינית שכהנוב מציעה לאמץ ומהן האפשרויות החברתיות, הפוליטיות והאישיות שהזהות הזאת פורשת לפנינו? השאלות הללו עומדות במרכז הפרק החדש של ״על החתום״, הפודקאסט של בית אבי חי שמוציא מהמעטפות מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח מההיסטוריה היהודית והישראלית. הפרק חוזר אל ההתכתבויות של כהנוב עם אנשי רוח וממשל בעקבות הרעיונות המהפכניים שלה, ובהם התכתבות עם דליה רביקוביץ׳, עם משה דיין ואפילו עם הפוליטיקאית המצרית ג׳יהאן א־סאדאת, אשתו של הנשיא דאז, אנואר א־סאדאת. המכתבים הללו פותחים צוהר אל עולמה האישי וההגותי של כהנוב ואל תפיסת העולם הלבנטינית שהנחתה אותה.

״במקור המושג לבנט התייחס למזרח התיכון - האזור שממנו השמש עולה ביחס למערב אירופה, לצרפת או לאיטליה״, מסביר הבמאי רפאל בלולו בריאיון עם ליעד מודריק ל״על החתום״. ״למושג הזה היה גם תוקף שלילי. האתוס הציוני-אשכנזי ראה בלבנטיניות - סוג של התערבבות של מזרחיות בתוך המערביות - ביטוי לערכים פגומים, ערכים מפגרים ש׳מדללים׳ את התרבות המערבית. לבנטיניות נתפסה כסוג של חוסר תרבות״. בלולו, שיצר את הסרט ״לבנטינית״ על כהנוב, סיפר: ״בעבודה על הסרט מצאתי ציטוטים והקלטות של בן גוריון שבהם הוא מדבר על לבנטיניות כסכנה שיש להילחם בה. הוא אומר את זה על ערבים, שנתפסים בעיניו כלבנטינים, ואחר כך על מזרחים, שחולקים איתם תרבות משותפת״.

חרף המטען השלילי שנקשר במושג לבנטיניות, ביקשה כהנוב בהגותה לנכס מחדש את המילה הזאת ולמצב אותה כהפך הגמור של תרבות נחשלת ו"מדוללת". ״כהנוב, כמו מזרחים וערבים רבים שחיו את הערבוב בין מזרח למערב, ראתה את הלבנטיניות כמקור לעושר״, מסביר בלולו, ״עבור כהנוב, הלבנטיניות היא עדות של ריבוי, של שפע, של יכולת לחיות בחברה שיש בה מגוון גדול של תרבויות. הלבנטיניות מבחינתה היא היכולת לחיות בתוך התרבויות הללו, ללמוד מהן, להתווכח איתן, לתסוס מולן, להתנגד להן, לקבל אותן,  ובעיקר, לחיות בתוך הקלחת״.

לפי בלולו, במציאות הישראלית המושג לבנטיניות רחוק מלהיות רלוונטי רק לאלו שעץ השורשים שלהם כולל בתוכו מדינות מזרח תיכוניות; במילים אחרות - גם ישראלים עם שורשים אשכנזיים חיים בסופו של דבר באותה הקלחת. ״גם אם הוריך הגיעו מפולין, מגרמניה או מרוסיה, יש תהליך של ׳לבנטינזציה׳ בתוך הקלחת הזאת של 75 שנים״, אומר בלולו, ״השאלה הגדולה היא האם יש רצון לקבל את זה ולהרחיב את היריעה מתוך תפיסה של עושר תרבותי? האם יש רצון לחדול מהתפיסה ההיררכית של ׳איכותי׳ או לא, של תרבות גבוהה ונמוכה?״

בדומה לאימה של כהנוב, שהתעקשה על כך שבתה תציג את עצמה כצרפתייה, גם אנחנו לעיתים נוטים להתנער מהלבנטיניות מפני שאנחנו רוצים לראות את עצמנו כמעין סניף של המערב, או כפי שהיטיב לתאר זאת אהוד ברק - וילה בג׳ונגל. ״השאיפה הזאת אל המערב, הכמעט אובססיבית, עשויה להעיד על רגשי נחיתות. אני חושב שז׳קלין כהנוב ידעה לכתוב את זה ולהסביר את זה, והיא ממש חיה את זה בגופה״, מוסיף בלולו.

את התפיסה הזאת, של ה״גם וגם״, של המיזוג בין השקפות עולם מנוגדות לכאורה, ביקשה כהנוב לייבא גם לזירה שמעודדת בדרך כלל השקפות דיכוטומיות - לפוליטיקה. רגע אחרי סיום מלחמת ששת הימים, שיגרה כהנוב מכתב לשר הביטחון דאז משה דיין, ובו בירכה אותו על הניצחון וייחלה שישראל תצליח לשמור על השטחים, אך באותה הנשימה, ביקשה ממנו לדאוג לגורלם של הפליטים המצרים בשטחים הכבושים בסיני. מלבד זאת, היא גם העזה לכתוב לדיין שבשלה העת לכך שהמערך הפוליטי בישראל יהיה פחות ״אשכנזי ותיק״ כפי שהיה אז. ״מאלה היה לנו די״, כתבה לשר הביטחון הנערץ ממפא״י.

אישה מזרחית מסורתית שתומכת בשמירה על השטחים, מבקשת למצוא פתרון לבעיית הפליטים ודורשת ייצוג מגוון יותר סביב שולחנות קבלת ההחלטות - לאיזו משבצת פוליטית אפשר לשייך אותה? ״אפשר להסתכל על זה כעל עמדה לבנטינית - היכולת לחיות בסתירה, לכאורה״, מציע בלולו, ״אני חושב שהיא הייתה אדם ציוני כי היא הייתה יכולה לחיות בפריז חיים מאוד נוחים מבחינה כלכלית, אבל בחרה לבוא לישראל. זה היה קשור בתקווה המהפכנית שהייתה בה - לבנות בישראל חברת מופת שתתייחס לאזרחיה על בסיס רעיונות ליברליים ודמוקרטיים״. לדבריו, כהנוב חשבה כי  היהודים זכאים לעצמאות ולגיבוש לאומי בישראל, אך בצד זאת, הוא מסביר, ״מרקם החיים שלה אפשר לה גם לראות את הפלסטינים, גם לדעת לבקר את הציונות, אבל גם לבקר את הלאומיות הערבית שנעשתה דתית יותר״.

היכולת לראות אמיתות והשקפות עולם רבות בעת ובעונה אחת מתבטאת בסיפור נוסף מילדותה, מעט יותר אופטימי מהסיפור על מסיבת הפאר באלכסנדריה. במאמרה ״הצעיף הכחול של הקדמה״, מספרת כהנוב על תפיסת העולם המיסטית של אביה, שסיפק הסבר מסקרן לשאלה שהציבה לו כילדה - מדוע לאנשים יש דתות שונות? כילדה יהודייה שהתחנכה בידי אומנת נוצרייה וגדלה בסביבת חברות מוסלמיות, השאלה הזאת העסיקה אותה עד מאוד. אך נדמה שהשאלה הזאת לא תפסה את אביה לא-מוכן. ״אנשים הם כמו ציפורים״, השיב לה אביה, ״לכל אחד ישנו השיר שלו, ואלוהים מבין את כולם״. בין כה וכה, הוא הסביר, כל ציפור שכזו מבינה רק חלק קטן מאלוהים, ועל כן אין טעם לטעון שרק היהודים, המוסלמים או הנוצרים צודקים בהבנתם את התוכנית האלוהית. התפקיד של כל אחד, טען האב, הוא להבין מהו השיר שלו ולנסות להבין קצת יותר את השיר של האחרים.

בחייה ובכתיבתה הייתה כהנוב מעין ציפור שיר שכזאת - ציפור שמבקשת להבין ולתרגם שפות רבות, ואולי אפילו לרקום מהן שפה משותפת ועשירה שתאפשר לנו דקדוק חדש, חשיבה חדשה ופוליטיקה חדשה. בניגוד לציפור המסע של לאה גולדברג - זו שנקרעת מכאב שתי המולדות - לציפור השיר של כהנוב יש מולדות רבות, והיא נהנית לנדוד ביניהן, לדאות מעליהן ולראות כיצד ממעוף הציפור, הגבולות ביניהן לעיתים נעלמים כלא היו.

הדפס של רוני סומק