המורדים: ההפתעה של בית חשמונאי

               מות הקדושים של שבעה האחים ואמם תחת מלך אנטיוכוס הרביעי" (מתוך: ויקיפדיה, פרנץ יוזף הרמן)

"היהודים עשו משהו מוזר מאוד: מרידה בעלת אופי לאומי", קובע פרופ' זאב ספראי ומסביר את המציאות ההיסטורית שעל הרקע שלה מרדו היהודים. "במשך שנים ארוכות מאוד לא היו מדינות לאום אתני: אשור, ואחריה בבל, עשו פעולות הגליה עמוקות ומסיביות מאוד. אנחנו רגילים לדבר על גלות אשור שלנו, היהודים, אבל פעולות כאלה נעשו בכל המזרח התיכון. התוצאה הייתה הידלדלות אדירה של המזרח התיכון; כל המדינות הלאומיות קרסו לאיטן והתפתחו מעין דת ולאום גלובליים. לא היו ממש עמונים או מואבים יותר (המצרים, באופן נקודתי, נשמרו כלאום באופן יחסי, כיוון שמצרים נותרה מעט מבודדת מאחורי החולות של המדבריות, ונשארה שם תחושה לאומית כלשהי)".

ואז היוונים נכנסים לתמונה. מה קורה תחת השלטון ההלניסטי?

"אצל היוונים הגלובליזם נהיה עיקרון תרבותי שלטוני. באותה התקופה הדת והלאומיות היו צירוף הכרחי, משום שלכל מדינת לאום קטנה היה אל אחד משלה, והאל הזה, לפי תפיסתה, נלחם בשבילה. היוונים פתרו את הבעיה הדתית־לאומית של הגלובליזם בצורה מעניינת; הם המציאו "דת סינקרטית", שלפיה יש איחודי אלים. לטענתם, האל הראשי של אשור או האל הראשי של עזה זהה באופן מהותי לאל היווני הראשי זאוס, שמתגלה אל העזתים בצורה כזאת, ואל האשורים - בצורה אחרת. כלומר, מדובר בסופו של דבר באותו האל. התפיסה הזאת מנעה התנגשות חזיתית בין הדתות, וכך תושבי האימפריה לא נדרשו לעזוב את דתם ויכלו לשמור באופן חלקי על זהותם“.

 

האם אתה חושב שהסיבה שמכל העמים באזור, דווקא היהודים הרגישו צורך למרוד מרד לאומי קשורה בכך שהמונותאיזם לא באמת מאפשר סינקרטיות?

"כן, ללא ספק, אם כי צריך להבין שהמרד הזה פרץ כיוון שהעם הרגיש משהו, וקשה מאוד לנתח מה בדיוק הוא הרגיש אחרי אלפיים שנה; אפילו בזמן המאורע עצמו, יכולות להיות שתי סיבות לאותו הדבר. המרד הזה לובש אופי דתי וגם אופי לאומי. באחרונה התגלה ביבנה חץ שעליו כתובת נגד אלוהי ישראל, כלומר, התחושה הזאת שהמרד הזה הוא גם לאומי וגם דתי היא לא רק התחושה של בעל ספר מכבים שמייצג את המורדים, אלא כך תפסו אותו גם עמים אחרים, או לפחות היוונים. אני חושב שהמרד נבע מתוך תחושה ש'זהו זה‘; שהמונותאיזם לא באמת הולך טוב עם סינקרטיזם - אף על פי שנעשו מאמצים למצוא לכך פתרונות - הרי אין לנו די אלים כדי שאפשר יהיה לאחד אותם עם האלים היווניים.

"אין לי ספק שהעובדה שהדת היא מונותאיסטית השפיעה רבות. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הייתה רמת הדתיות של היהודים בתקופה שלפני המרד, אך נדמה כי הדתיות גרמה לפרוץ המרד, ועם הצלחתו, היא התחזקה. כלומר, הלאומיות מכילה בחובה את הדתיות, והדתיות מכילה את הלאומית. אחרי המרד החשמונאי, היה פרץ עצום של יצירה יהודית, של תרבות יהודית, של ארכיאולוגיה יהודית ושל שימור העברית והערבית, ששתיהן נחשבו לשפות היהודיות, לעומת השפה היוונית, שהיא השפה של העולם, ועם ישראל מתחיל לשלוט. עד אז הוא היה עמום מאוד, אמורפי מאוד“.

אז איזה סוג של מרידות היה שכיח לפני כן?

"מרידות היו. מי שניהל את המרידות בדרך כלל היו הנציבים שהתקוממו נגד השלטון המרכזי, אבל לא היה מדובר במרידות בעלות אופי לאומי. מרד החשמונאים הצליח להיהפך למרד לאומי, גם במצרים, למשל. האיכרים המצרים העממיים, ששימרו את הדת המצרית המפותחת מאוד שהייתה בעבר, יכלו לעשות מעין מרד איכרים, אבל זו הייתה תופעה חריגה מאוד".

אתה מדבר על המרד החשמונאי כאירוע לאומי, ואולי אפילו כאיזשהו ייסוד של לאומיות, אבל בסופו של דבר, מדובר היה בעיקר במרד דתי, לא?

"זה הולך ביחד. בתפיסה המודרנית יש הבחנה בין דת ללאום, והיום ההפרדה הזאת נכונה: הנצרות למשל היא לא דת לאומית; היא דת על־לאומית. כך גם האסלאם. מדינות שהיו אסלאמיות נלחמות ביניהן עד היום הזה, אף שכולם אסלאמיים משני הצדדים. ואולם, לפחות בעולם הקדום, הלאומיות והדתיות הלכו ביחד. האל היה לאומי, והלאום היה דתי. אלה שני גילויים של אותה התחושה.

"ברגע שהמרד פרץ, ובמיוחד אחרי שהוא הצליח, שרידי הלאומיות שהובילו אליו נהפכו לפרץ חזק מאוד של לאומיות ושל ביטוי לאומי, עד כדי כך, שיש חוקרים שחושבים שהלאומיות נולדה אצל החשמונאים. אני חלק מזרם של מחקר שטוען שהלאומיות אומנם הובילה למרד, אבל היא גם הזינה אותו ופיתחה אותו עד מאוד. כך, בקצרה, המרד החשמונאי נהיה למטרתה המקודשת של הדת היהודית, שהייתה רדומה באופן יחסי באותה התקופה. גם מבחינה ארכיאולוגית, מתחילים באותה התקופה ביטויים חיצוניים של ארכיאולוגיה יהודית: המקווה המיוחד שלנו, החזרה אל השפה, הביטויים האמנותיים ללא צורת אדם - כל הדברים האלה נולדים, במידה רבה, במרד החשמונאי".

הסיפור של המלכות החשמונאית בסוף הסתיים במה שנראה כמו סוג מסוים של הלניזם. האם הלאומיות היהודית נשארה עד הסוף?

"היא נשארה עד הסוף, והיא במובנים מסוימים התחזקה מאוד. המרד החשמונאי הוא בסופו של דבר סיפור משפחתי טרגי: חמישה אחים חשמונאים, שהשתתפו במרד בדרגות שונות, נהרגו כולם. היחיד שהמשיך הוא הבן של שמעון, שנהיה למלך יהודה ולשליט הצבאי, ואחריו שליטים אחרים מגדילים את שטחה של ארץ ישראל, וארץ ישראל נהיית למיני־מעצמה. זהו הסיפור החשמונאי. אחר כך באים הרומאים, והכול נופל. מה שקורה אחרי המרד ללאומיות היהודית מעניין מאוד: הלאומית מתחזקת, אבל יש חוגים שמוכנים למצוא פשרות כלשהן בין היהדות ובין ההלניזם, וזה מתבטא בחדירה של השפה היוונית, באלמנטים ספרותיים, ואפילו בתואר ’מלך', שזהו תואר שהשליטים החשמונאים הראשונים לא העזו להשתמש בו כי 'מלך' זה תואר משיחי. מלך הוא מבית דוד, והם לא מרשים לעצמם להשתמש בתואר זה. המלכים החשמונאים הבאים כבר קוראים לעצמם מלכים, והם כמובן משתמשים במטבעות ובשמות יווניים. הם מקבלים כמה סממנים הלניסטיים תרבותיים, ואולם הם שומרים על דתם ועל ייחודם ומנהלים מדיניות יהודית מאוד. כלומר, שם באמת העסק קצת מתפצל בין הדת והלאומיות והתרבות. יש חוגים שמקבלים יותר את ההלניזם, ויש חוגים שפחות; יש חוגים שממשיכים את המאבק הטוטלי נגד המלכות הזרה ונגד האלילות, ויש אנשים שהרבה יותר סובלניים לעניין הזה – אבל כמדיניות כללית של העם היהודי, הלאומיות זוכה לניצחון מוחץ והיא ממשיכה. גם המרידות נגד הרומאים היו מרידות לאומיות לכל דבר, רק שבפעם ההיא זה פחות הצליח, ובסופו של דבר גרם לא לייסודה של ממלכה יהודית מחודשת, אלא לחורבן המקדש ולהתפוררות של השלטון העצמי בארץ ישראל. הרומאים פשוט היו יותר חזקים מהיוונים".

 

לכל הפרטים על "סדר בוקר:  מרידות החשמונאים" עם פרופ' זאב ספראי

Model.Data.ShopItem : 0 8