המחנכת: סיפורה של סְטֶפָה וִילְצִ'ינְסְקָה האישה שהביאה את החינוך הדמוקרטי לגטו

הדבר המתבקש ביותר לכאורה, כשרוצים לכתוב על סְטֶפָה וִילְצִ'ינְסְקָה, הוא לרכוב על תהילתו של הרופא והמחנך הגדול יאנוש קורצ'אק, ולספר על תפקידה החשוב לצידו. אך האמת היא שווילצ'ינסקה היא דמות שעומדת בפני עצמה, שבחירותיה האמיצות, בחייה ובמותה, עיצבו את החינוך שכולנו קיבלנו – החל במגירה הקטנה בגן וכלה בהסתכלות על ילדים כבני אדם קטנים בעלי אופי וצרכים משלהם.

להאזנה לפרק המלא על סטפה וילצ'ינסקה בהסכת "על הדרך"

1909, וילצ'ינסקה, נערה יהודייה ממשפחה עשירה בוורשה שבפולין מחליטה לצאת ללימודים באוניברסיטה. ההחלטה הפשוטה הזאת נחשבת בזמנה להחלטה אמיצה ומרדנית: במקום להנות מחיי חברה נוחים וחסרי מאמץ  היא הולכת ללמוד מדעי הטבע. בתקופת לימודיה פוגשת וילצ'ינסקה רופא צעיר ושמו ד"ר הנריק גולדשמיט; לימים יקראו לו בשם העט שבחר לעצמו – יאנוש קורצ'אק. השניים מגלים שלשניהם תשוקה דומה לחינוך ולעזרה לילדים.

בעקבות ההבנה שהיא רוצה להקדיש את חייה לחינוך, פרשה וילצ'ינסקה מהלימודים (מעשה מרדני נוסף) והתחילה להתנדב בבית היתומים היהודי שנפתח לא-רחוק מבית הוריה. בזכות עבודתה הקשה והמחויבות הגבוהה שלה הפכו אותה עד מהרה למנהלת הבית. היא פרסמה מודעה בעיתון בחיפוש אחר רופא ילדים קבוע שיצטרף לצוות בית היתומים, ולמודעה ענה לא אחר מאשר אותו רופא צעיר שפגשה בשוויץ – יאנוש קורצ'אק – שנהיה גם הוא בהמשך למנהל הבית.

באותה תקופה היו בתי היתומים באירופה, שבהם שהו ילדים רבים, מוסדות עגומים וחסרי שאר רוח. החינוך שננקט במקומות האלה היה לרוב קשוח ולא-סובלני, הייתה נהוגה בו משמעת תקיפה ושררו בהם פחד ויראה. הילדים הרבים לבשו את אותם הבגדים המרופטים, אכלו את אותו האוכל, הלכו לישון והתעורר באותן השעות ואף היו מסופרים באותה תספורת קצרה, כדי למנוע כינים ומחלות.  

וילצ'ינסקה וקורצ'אק - בין השאר בעקבות עבודתה החינוכית של ד"ר מריה מונטסורי, רופאה שפיתחה באותן שנים שיטה פדגוגית ייחודית - ניסו לפתח בבית היתומים חינוך מסוג חדש. יחד הם פיתחו שיטה חינוכית שלימים תשנה את כל התפיסה החינוכית – החינוך הדמוקרטי. החינוך הדמוקרטי דוגל בדבר שנראה היום בסיסי כל כך: ההתייחסות לכל ילד כאל סובייקט בעל רצונות, דעות וצרכים משלו. וילצ'ינסקה, שהייתה אשת הגות שהרבה מרעיונותיה באים לידי ביטוי בכתביו ובפועלו של קורצ'אק, ידעה להפוך רעיונות לפרקטיקה. החניכים בבית היתומים סיפרו שהייתה מעירה אותם בבוקר, יושבת איתם לאכול, בוחנת שכל מאה הילדים והילדות לבושים ומסודרים לבית הספר, שלקחו ציוד ושהכינו שיעורים. היא ניהלה רשימות מסודרות כדי לעקוב אחר ההתפתחות והצרכים של כל ילד: היא עקבה אחר המשקל והגובה, שעות השינה, הפחדים והמאכלים האהובים. היא תיעדה את המריבות בין הילדים, את הטענות שלהם ואת החלומות שלהם. היא דאגה לכך שבשונה מהנהוג במוסדות של הימים ההם, לכל ילד יהיה בגד שונה, כיוון שהאמינה שיש לכבד את הילד כאדם עם רצונות. במקלחת המשותפת דאגה לכך שלכל ילד יהיה וו עם השם שלו, כדי שיוכל לתלות עליו את המגבת וכדי שיהיה לו מקום משלו. בארוחות היא הייתה מושיבה לידה את מי שאינו מרגיש טוב כדי לוודא מה הוא אכל וכמה.

בבית היתומים בגטו ורשה (סטפניה וילצ'ינסקה עומדת בשורה השנייה מלמעלה)

החינוך הדמוקרטי בא לידי ביטוי גם באחריות שניתנה לילדים בבית היתומים. לחברת הילדים היו מוסדות שלטון משלה, ובכללם בית דין שבו שפטו ילדים את הילדים שביצעו עברות ונתנו להם כעונשים תפקידים נוספים במשק הבית ושאפילו קורצ'אק עצמו נשפט בו כמה פעמים ואף הורשע וקיבל עונש; פרלמנט; ועדת חקיקה; ועדת ספורט; ועדה לארגון העבודה בבית היתומים; ועדת עיתון שדאגה להוציא את עיתון בית היתומים אחת לשבוע; וועדה לקביעת דרגות אזרחות, שבה נקבעה דרגת האזרחות של כל חניך.

אחרי כ-20 שנות עבודה וחיים בבית היתומים, חשה וילצ'ינסקה צורך בשינוי. הפן המרדני באופייה של וילצ'ינסקה - שלא היו לה, כמו קורצ'אק, ילדים או משפחה משל עצמה - צץ שוב, ובעקבות עלייתה לארץ והתיישבותה בעין חרוד של ידידתה הטובה פייגה ביבר, נמשכה גם היא לרעיון המפעל הציוני ולניסוי החינוכי של בתי הילדים בקיבוצים והחליטה להגיע ארצה לעין חרוד: "אני חושבת שהילדים לא צריכים אותי יותר, שהארגון בבית משומן ויש צורך להחליף אנשים", כתבה.

שלוש פעמים ביקרה בארץ ישראל - ב-1931, ב-1936 וב-1938, אז גם קיבלה סרטיפיקט והתיישבה בעין חרוד. בעת שהותה בעין חרוד עבדה וילצ'ינסקה כמטפלת בחברת הילדים, למרות קשיי הקליטה והשפה. בעין חרוד נותרו עד היום רשימותיה בענייני חינוך ביומן הקיבוץ וביומן בית הספר. כשנה ושלושה חודשים שהתה שם, ובכל התקופה הזאת ניסתה, למרות קצב השינוי האיטי של הקיבוץ, לשפר את החינוך ואת הגישה הפדגוגית בבתי הילדים. היא גם זו ששכנעה את קורצ'אק לבקר בארץ ישראל (ב-1934 וב-1936) ולראות איך מגדלים ילדים בעין חרוד.

ואז התהפכה ההיסטוריה. וילצ'ינסקה, שבזמן מלחמת העולם הראשונה החזיקה לבדה את בית היתומים במשך ארבע השנים שבהן קורצ'אק היה מגויס לצבא הפולני, הבינה שהמצב בפולין מחמיר, ובאפריל 1939 שבה לבית היתומים בפולין. את השנים האחרונות לחייה העבירה בארגון סיזיפי של חיי הבית, בניסיון לשרוד בתנאים בלתי-אפשריים. עם המעבר לגטו, באוקטובר 1940, החריף המצב עוד יותר, אך וילצ'ינסקה וקורצ'אק ניסו להמשיך לספק לילדים את האווירה ואת התנאים שהורגלו בהם, למרות המחלות, הרעב והמוות. במכתבים מעין חרוד דחקו בהם חבריהם לנסות לברוח לארץ ישראל, אך הם לא עשו זאת, אף שלשניהם הייתה אפשרות קונקרטית להינצל.

פעמיים נוספות שמעו ממנה. ב-2 באפריל 1940כתבה וילצ׳ינסקה מכתב לפייגה ביבר, חברתה מעין חרוד שהועבר אליה באמצעות הצלב האדום: "יקירתי, הננו בריאים [...] לא הגעתי אליכם, כי אין בדעתי לנסוע בלי הילדים". ומכתב אחרון מ-8 באפריל באותה שנה: "אנו עובדים בבית היתומים. בלי הילדים לא אסע. היאזרו בסבלנות. מברכת את כולכם".

ב-5 באוגוסט 1942 יצאו וילצ'ינסקה וקורצ'אק עם הילדים בצעדת הגירוש לטרבלינקה, שממנה לא שבו.

סטפה וילצ'ינסקה, אשת החינוך הגדולה שהייתה כאימא למאות ילדים יתומים ושינתה לנצח את האופן שבו מחנכים ילדים, נעלמה מעל דפי ההיסטוריה, הן בשל עובדת היותה אישה בעולם של גברים והן בשל העובדה שעבדה לצד יאנוש קורצ'אק. קורצ׳אק היה מפורסם כיועץ פדגוגי, סופר, עיתונאי, מגיש ברדיו, עורך עיתון ומרצה, ואילו היא הייתה אחראית על ניהול היומיום של בית היתומים ופעלה כלפי פנים יותר מאשר כלפי חוץ. הפרק החדש של "על הדרך: פודקאסט למשפחה המטיילת" של בית אבי חי חוזר אל דמותה ומציע טיול בדרך נוף רמת צבאים שליד עין חרוד על רקע סיפור חייה. הפרק מספר את סיפורה בצורה מותאמת, מרגשת ומעניינת לילדים בגילאי יסודי, והוא מתאים להאזנה לקראת הנסיעה, במהלכה או במהלך הטיול עצמו. בקיבוץ עין חרוד אפשר למצוא את רשימותיה של וילצ'ינסקה, ועל מעיין חרוד הסמוך יש פרק נוסף של "על הדרך" – אם אתם כבר שם.

הסיפור של וילצ'ינסקה, שהפודקאסט והכתבה הזאת מנסים לתת לו את מקומו הראוי, הוא אחד מסיפורים רבים על מנהלות בתי יתומים בתקופת השואה שהלכו למותן עם הילדים. יהודית ענבר, ראש אגף המוזיאונים ביד ושם, מספרת: "כשהתחלתי לחקור את הסיפור של קורצ'אק, גיליתי תופעה רחבה הרבה יותר של מנהלי בתי ילדים, רובן נשים, שפעלו כך. מרביתן היו נשים חזקות מאוד - הרבה מהן רופאות - דמויות מיוחדות במינן. בדרך כלל גם היה להן קשר חזק ליודנראט ולמוסדות המחתרת, ואף על פי כן, לא מילטו את עצמן".

הנשים והאנשים האלה, שהיו הורים ראויים ומסורים לכל אותם ילדים יתומים עד לסוף המר כל כך, הם ביטוי לתפיסת החינוך של וילצ'ינסקה וקורצ'אק – חינוך שרואה אדם בכל גיל כאדם. חינוך של אהבת אדם.