הורה היאחזות

                                                           הדיי עפאים ושלומי שבן מתוך "אדם אדמה" (צילום: ינון פוקס)

"מראשית התנועה הציונית הייתה החקלאות העברית אחד הפרויקטים הגדולים של החזרה אל ארץ ישראל. בכל רחבי העולם שלשלו יהודים מטבעות לתוך הקופסאות הכחולות של קק"ל לטובת רכישת קרקעות בארץ, והן עובדו בידי החלוצים, שהפריחו את השממה וחזרו אל מסורת האבות התנכית: חקלאות יהודית על אדמת הארץ. ואולם, בעשורים האחרונים נדמה שהידע החקלאי והחיבור לאדמה נהיו לנחלתם של מעטים. יבוא הפירות והירקות הזולים מחו"ל, הפועלים הזרים שעובדים בשדות הגידולים והמיתוס העברי המעודכן של סטארט-אפ ניישן דחקו את הקשר – הבולט כל כך בחיבור המילים העבריות – בין אדם לאדמה".

את המילים האלה אומר ד"ר דוד רוזנסון, מנכ"ל בית אבי חי, לקראת עלייתה של סדרת הרשת החדשה והמרגשת "אדם אדמה", שבה המוזיקאי והיוצר שלומי שבן והשף הדיי עפאים נפגשים עם חקלאיות וחקלאים מכל רחבי הארץ לשיחה, נגינה ובישול משותף במרחבי המשק.

"מאז פרצה המלחמה, החקלאות הישראלית עולה שוב לכותרות", מוסיף רוזנסון. "הפועלים הזרים ברחו, היבוא מחו"ל צומצם ופתאום נוצרה הכרה לאומית בכך שהחקלאות העברית, הייחודית לארץ ולאדמה ושומרת על גבולות המדינה היא הענף הראשון להיפגע מהמלחמה. אלפי ישראלים וישראליות מן השורה התנדבו לעזור לחקלאים ולשמש ידיים עובדות זמניות, והסיפורים האישיים מאחורי המשקים והשדות בדרום ובצפון הזכירו לרבים את הקשר המורכב שבין העם לאדמתו ובין הציבור לאוכל שהוא אוכל. המטרה של הסדרה ׳אדם אדמה׳ היא להזכיר לנו את קיומו של החיבור הזה לא כשיעור היסטוריה ולא כריאלטי של אוכל – אלא כתוכן תרבותי, שהרי לכל אזור בארץ יש הקשר במקורות ובארון הספרים היהודי, והקשר עברי מודרני בשירה ובמוזיקה".

שלומי שבן מעיד שהמסע שעבר במהלך צילומי הסדרה היה לא רק מלמד אלא גם מרגש. "רעיון העומק מאחורי הסדרה היה, במקור, להכיר לצופים את האנשים שמאחורי האוכל שאנחנו צורכים ושלפעמים אנחנו מתייחסים אליו כאל יש מאין המגיע משום מקום", הוא מספר. "מה שקרה בפועל, לפחות לי, היה מפגש עם רומנטיקה אמיתית, שבאה מתוך אהבת המקום, ובהרבה מקרים, מתוך כבוד אמיתי למסורת משפחתית. החקלאות היא מקצוע שהוא ייעוד העובר מדור לדור, משהו שלא מוצאים הרבה בישראל של המאה ה-21. זה היה, בהרבה מקרים, מרגש עד דמעות".

"מפגש עם רומנטיקה אמיתית". שלומי שבן (צילום: ינון פוקס)

"אני מרגיש שמאז ימיה הראשונים של המלחמה בגבולות הארץ״, אומר הדיי עפאים,״היה ברור לי שבמידה רבה חזרנו למודל המלחמה הקלאסי, שביסודו השאלות היכן יעבור קו הגבול, מי ישב על האדמה לבטח וכיצד נקנית הזכות על הארץ. בתוך ימים מעטים התבהרה התמונה: החקלאים והחקלאיות הם אלה המותחים את התלם האחרון, ובמחרשתם משרטטים את פני הארץ ואת גבולותיה. הפגיעה האנושה בביטחונם ובמטה לחמם של יישובי העוטף ויישובי צפון הארץ הפכה גם לפגיעה אנושה בחברה הישראלית כולה, בביטחונה התזונתי ובבסיס הערכי והמוסרי להגדרתנו העצמית. ממש כבמלחמת הקוממיות, התברר לכולם הצורך, שאינו בר-תחליף, בחקלאות ישראלית חזקה ומובילה, שלא רק מצמיחה לנו לחם מן הארץ, אלא אף הופכת את עמנו מעם השב לארצו לעם היושב בארצו לבטח.

"האופן שבו התייחסו ממשלות ישראל האחרונות לחקלאים הוא חלק משמעותי מהכישלון הערכי: בהפיכתם מנכס לנטל, בזריעת פילוג ובהטלת האחריות על יוקר המחיה על כתפיהם, בייבוש השיטתי של המשאבים והמחקר, בייבוא הפרוע של תוצרת נחותה לצורך החלשתם, בהאשמת היישובים החקלאיים בגזל אדמות ובחוסר שוויון, ולבסוף, בהפקרתם הביטחונית והכלכלית. כל אלה גרמו לכך שהפגיעה בהם היתרגמה במהירות לפגיעה בכל אחד מיושבי הארץ הזאת.

"מנגד, ההתגייסות המיידית האדירה ומחממת הלב של אזרחים רבים כל כך מכל שכבות האוכלוסייה לעזרת החקלאים - בעבודה בשדות, בחממות ובמטעים ובהצלת שרשרת המזון הישראלית - פקחה את עיניהם של רבים והסיטה את הזרקור חזרה אל מי שהיו עד לא מזמן מובנים מאליהם. רבים כל כך הבינו והזדהו עם האתגרים, עם הקשיים, עם המאמץ ועם השליחות הגלומים בעבודה החקלאית, למדו להעריך מחדש את הדרך שעושה האוכל שלנו מהשדה ועד לצלחת ואת הביטחון האמיתי שמספקת חקלאות ישראלית לתושבי הארץ הזאת.

"מבחינתי, הייתה זו שעת הכושר להאיר מחדש את פועלם של החקלאים והחקלאיות המיישבים את הארץ ומצמיחים לנו לחם מאדמתה, לרומם ולהלל את הקשר שלא יינתק בין חקלאות ובין הזכות על הארץ ולהחזיר לחקלאות הישראלית את הילת הכבוד וההערכה שפעם הקיפה אותה ואת העוסקים בה, שהיא שלה בזכות. החקלאות הישראלית היא חלק אינסטרומנטלי והכרחי לא רק מן הצרכים הפיזיים שלנו; היא מרכיב משמעותי גם בתרבות הרוחנית של יושבי הארץ הזאת. הרגשתי שבעזרת המרכיבים הקמאיים ביותר והאינטואיטיביים ביותר של כל תרבות, ובוודאי של זו שלנו - אוכל ומוזיקה - נוכל להנגיש את החקלאות לרבים. את המפגשים המתועדים ילוו הארוחות שאבשל והפסקול למסע ששלומי ינגן וישיר".

"בשבילי כל החוויה הייתה חידוש אחד גדול," אומר עכבר העיר שלומי שבן, "לא רק שאני ילד עירוני; הורי כמעט לא לקחו אותי לטיולים ברחבי הארץ, והמפגש הפרונטלי הזה עם טבע, חקלאות, חיות, שדות ומרחבים פתוחים הוא מסעיר ומרחיב לב.

"זאת הסיבה העיקרית שיצאתי להרפתקה הזאת, מלבד החברות שלי עם הדיי. אני זוכר שבמהלך הצילומים הדיי אמר לי שהחוויה מזכירה לו את השיר ״ילדותי השנייה״, במובן הזה שדרך העיניים המשתאות שלי, הוא שוב רואה את יופיים של הדברים, שמבחינתו הם חלק מחיי היום יום".

בין העגבניות, ליד הים או בחברת הפרות ברפת, התיישב שלומי לנגן בפסנתר הכנף(!) שטייל איתם מהנגב ועד הצפון. "הנגינה והשירה בטבע היו השראה טהורה״, הוא משתף, ״בכמה פעמים תכננתי לשיר שיר מסוים, וכשהגענו לשטח, התוכנית נזנחה ושיר אחר נשלף, בהשראת המקום והרגע. ראיתי הרבה פסנתרי כנף במקומות מוזרים במהלך חיי, אבל אין ספק שפה נקבעו שיאים חדשים".