בגלל המלחמה הזאת

"אני רוצה להחזיר אותך לימים הראשונים שאחרי שבעה באוקטובר", אומר השדרן והעיתונאי ניר גורלי. "כל המדינה הייתה בטראומה ובהלם. אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם, אז הם עשו את מה שהם יודעים לעשות עם עצמם. מילואימניקים קפצו לצו 8 - חלקם לא חיכו שיקראו להם; נפתחו חמ"לים אזרחיים; אנשים הלכו לארוז חבילות מזון; טבחים פתחו מטבחים. כל אחד עשה את מה שהוא חשב שנכון לו לעשות ברגע הזה. הייתה תחושה של התגייסות כללית, של מצב חירום שבו כל אדם צריך לתרום את חלקו".

גם ניר גורלי עשה את מה שהוא יודע לעשות. הוא ומאיה קוסובר, כבר בשבוע הראשון של המלחמה, ביום חמישי, התייצבו במלון בשפיים וחיפשו מרואיינים. התוצאה - ההסכת "אסיף - יומני שבעה באוקטובר", המלקט פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים מתוך האימה של השבת ההיא.  

גורלי יהיה בין המשתתפים באירועי "על קו השבר: מפגשים קולנועיים לתשעה באב" בהנחיית נדב הלפרין, שבו ישתתפו יוצרות ויוצרים נוספים שהחלו במבצעי תיעוד ויצירה מתוך החורבות של העוטף, ובהם: אוריה מבורך, שאספה עם יאיר אגמון סיפורי גבורה מהיום ההוא וקיבצה אותם בספר יום אחד באוקטובר; נועם פנחס, שיצר את הסרט זריחה שחורה – עדויות מהטבח בפסטיבל נובה; ויסמין קיני, שתציג את הסרט לקום מהשבעה באוקטובר, שמספר את הסיפור של שלושה דורות ממשפחת גד ששרדו את הטבח הנורא בקיבוץ בארי, ושתספר על סרט נוסף בהתהוות, "ארבעה בתים וגעגוע", שעוקב אחרי הסיפור של משפחת אלקבץ מכפר עזה, שאיבדו את סיון שנרצחה בשבעה באוקטובר.

"בשבוע הראשון של המלחמה התגלגלתי עם עוד 30 יוצרי קולנוע וטלוויזיה או יותר לתעד בהתנדבות את משפחות החטופים (שאז עוד לא נקראו כך בכלל) הקוראים להחזיר את יקיריהם הביתה ולייצר מזה סרטונים", מספרת קיני. "באותו השבוע גם התחלתי לצלם את הסרט על משפחת גד מבארי".

מה גרם לך להתחיל ליצור סמוך כל כך לטראומה של השבעה באוקטובר?

"הרגשתי שזה המקום שבו אני יכולה באמת לתרום – לעזור למשפחות החטופים לצעוק לעולם ׳תחזירו אותם!׳. לא באמת ידעתי למה אני נכנסת, אבל ידעתי שמדובר באירוע בעל ממדים היסטוריים, ורציתי לקחת בו חלק. אחר כך, כשראיתי את העומק ואת הגודל של האובדן והאבל, רציתי להיות שם כדי פשוט להחזיק את זה בשביל האנשים שאני מתעדת. התיעוד היה הדרך לעזור להם לספר את הסיפור שלהם: שכל העולם ידע; שלא יכחישו שזה קרה. בימים הראשונים לא באמת חשבתי. עשיתי".

"גם אנחנו ברדיו שאלנו את עצמנו מה אנחנו כאנשי רדיו, וכאנשי רדיו ציבורי בפרט, צריכים לעשות עכשיו. מה התפקיד שלי ושל מאיה, כפודקאסטרים, כמספרי סיפורים?", מסביר גורלי, "האופציה של לא לעשות כלום לא הייתה קיימת, והמשך העבודה על העונה של "שיר אחד" נראה לא-קשור. אמרנו לעצמנו: אנחנו מספרי סיפורים, ואנחנו צריכים לספר את הסיפורים של האנשים שהיו שם ולייצר מזה את הפודקאסטים הכי טובים שאנחנו יכולים לייצר. כיוון שזה פודקאסט ולא חדשות, ידענו שמה שאנחנו נייצר יהיה על-זמני ושחשוב לספר את הסיפורים האלה. בלי לתאם מראש, פשוט הלכנו למלונות של המפונים, כמו הרבה עיתונאים, וחיפשנו אנשים שידברו איתנו. בכל מקום קיבלו אותנו המפונים יפה, והיו מי שהסכימו לדבר איתנו. בהמשך כבר תיאמנו עם אנשים, וזה היה מתוכנן יותר, אבל בימים הראשונים פשוט הלכנו למלונות והצענו מיקרופון לאנשים שרצו לדבר".

לוגו "יומני שבעה באוקטובר" (כאן הסכתים)

אוריה מבורך, עורכת ראשית בהוצאת מגיד, העוסקת בעיקר בהגות יהודית, מצטרפת אף היא לתחושת הבהילות של אז. "שבוע אחרי שבעה באוקטובר, ראש המערכת שלי, הרב ראובן ציגלר, הציע שנצא לדרך עם ספר של סיפורים כי הוא שם לב שסיפורי הגבורה שכבר החלו להציף את התקשורת מעניקים איזשהו ריפוי, חיבוק ותקווה. הוא רצה להעניק את זה לעם ישראל, וזה מה שהוא עשה. זו הייתה הפקה קשה ומורכבת שהובלה על ידי הרצון האמיתי לעשות טוב, ולשמחתנו, החברה הישראלית קיבלה את המתנה הזאת בהרבה רצון. אנחנו מרגישים שהקוראים מחבקים אותנו בחזרה ומעניקים חיבוק גם לגיבורים של הספר".

מהן השלכות התיעוד של אירוע מתגלגל?

"קודם כול – טראומה משנית", אומרת קיני. "בימים שלאחר הצילומים והעריכה של הסרטונים הקוראים להשבת החטופים והחטופות, היו לי סיוטים. לא ישנתי. חוויתי ניתוקים (דיסוציאציה), פלאשבקים של טראומות עבר שלי. זה אומר גם שלאורך התקופה שבה אני מתעדת, חיי אינם רק שלי. חיי מחוברים לחיי משפחת גד ומשפחת אלקבץ, שאותן אני מתעדת. זה תמיד ככה בדוקו, אבל עכשיו זה היה ביתר שאת, כי אצלם דברים השתנו כל הזמן, ולכן גם אצלי. הייתי זמינה בכל שעה. זה גם אומר שאני מנסה להבין על מה הסרט תוך כדי שאני מצלמת. אין זמן לפיתוח במובן הרגיל; האירועים מכתיבים את הפיתוח. יש צורך להיות יותר גמישה ויצירתית באופן אחר".

"קודם כול, היה לי מאוד מאוד קשה רגשית", משתפת מבורך, "גם יאיר, אגב, מתאר תהליך דומה. כל אחד מאיתנו לקח על עצמו בערך חצי מהסיפורים, וזה היה מלווה בהרבה בכי. חשבתי שאני לא אעמוד בזה בהתחלה, אבל החומר, בסוף, הוא חומר כל כך מואר ונוגע. הגיבורים הם אנשים גדולים ומחבקים, אז בסופו של דבר, זה עשה לנו טוב, ולא רק לנו. קוראים רבים מתארים שהספר מעביר אותם תהליך של ריפוי. ההשלכה השנייה של תיעוד של אירוע מתגלגל היא העובדה שלא כולם היו מסוגלים להתראיין. היה לנו גיבור אחד שהתחיל להתראיין וסיפר על אשתו הגיבורה שנרצחה, וכבר היה לנו חצי סיפור, אבל הוא לא היה מסוגל יותר מבחינה רגשית. זה בהחלט היה קרוב מדי לאירוע מבחינתו. אבל היו גם דברים מרגשים שקרו, למשל, היו גיבורים שסיפרו סיפור מסוים כשהתראיינו חודש אחרי האירוע, ואחרי ארבעה חודשים, כששלחתי להם את הסיפור כדי שיאשרו אותו, הם החזירו אותו עם נקודות מבט שהתווספו להם. זה היה כמו לספר איתם סיפור בהמשכים".

"היינו עם דד-ליין קרוב מאוד", מסביר פנחס, "זה חידד את החושים שלנו. המטרה לא הייתה לייצר אמירה קולנועית, אלא לגבות עדויות; להנכיח את האירוע לעולם, וכנראה גם לעצמנו. רק בדיעבד אני יכול להגיד כיוצר שזה גם עזר לי להנכיח את האירועים מול עצמי, להבין מה קרה שם, ולא לצרוך את זה באופן לא-ישיר דרך החדשות; באמת ליצור ולהכיר את האנשים שהיו שם. הריאיונות הזכירו גביית עדות במשטרה. ראיינו אותם ממש ימים בודדים אחרי שהדברים קרו. כל אחת מהדמויות שלנו חוותה חוויה מזעזעת וטראומטית, ותחושת ההווה והנוכחות שלהם בריאיון הייתה מהפנטת. זה היה מאוד מאוד מאוד טרי. הם עוד לא עיבדו את האירועים; הם לא התחברו לזיכרון קולקטיבי. הם באמת סיפרו לנו את מה שהם חוו באופן אישי, וזאת הייתה יצירה מאוד יוצאת דופן במובן הזה. בדרך כלל לוקח לנו בין שנה לחמש שנים ליצור סרט דוקומנטרי. פה זה היה עניין של חודש. אחר כך ההשלמה שלו לגרסה הארוכה יותר הייתה עוד חודש עבודה. כלומר, זה סרט שנעשה מהר יותר".

גורלי מוסיף: "לרוב אנחנו מראיינים אדם על משהו שקרה לו בעבר והסיפור שהוא מספר כבר מעובד ברמה כזו או אחרת. כשיוצרים פודקאסטים כל כך קרוב לאירוע לא תמיד יש פרספקטיבה. היו מרואיינים שמבחינתם האירוע הסתיים והם הספיקו לעבד אותו והיו כאלה, עם הסיפורים הקשים יותר, שהיו עדיין בתוך האירוע ולא יכלו לעבד אותו. זה יצר אחריות אצלנו, כיוצרים, למצוא את הנקודות בסיפור שלהם שאפשר לסגור – גם בשביל הקהל וגם בשביל המרואיינים עצמם. שלא יהיה מצב שאנחנו משאירים את הנפש שלהם חשופה.

היו גם מקרים שסיפורים התפתחו תוך כדי שסופרו: מישהי שסיפרה לנו שהחברה הכי טובה שלה נרצחה ואחר כך הבינה שהיא נעדרת, ואחר כך שהיא הבינה שהיא חטופה. כשאתה מתעד סיפור תוך כדי תנועה המציאות משתנה כל הזמן, מול הפנים שלך."

מה התגלה לך על עצמך, על אחרים או על המציאות במהלך היצירה?

"בסרט הזה לא היה המכניזם הרגיל של גיבור שיוצא להשיג איזושהי מטרה והוא מצליח או לא מצליח בה בגלל הכוחות שלו או הכוחות שהתנגדו לו", ממשיך פנחס, "אני חושב שהגיבורים שלנו בסרט הזה הם גיבורי מלחמה קלאסיים, שבאופן אקראי ניצלו בלי שום סיבה: לא כיוון שהם טובים יותר או פחות; לא כי זזו ימינה או שמאלה; לא כי המתינו רגע או מיהרו יותר. באופן אקראי הם ניצלו, ואלה שלידם לא ניצלו. אין חוקים באירועים מהסוג הזה; זה פשוט קרה. גם ההינצלות שלהם פשוט קרתה, בלי סיבה עמוקה שקשורה לרצון או לזהות. זה לא קשור לכלום. זה פשוט קרה להם. חלק ניצלו וחלק לא. זה מטלטל, אבל זאת האמת. זאת האמת".

מבורך מוסיפה: "התגלה לי שיש לי הרבה יותר חוסן ממה שחשבתי, שאני מסוגלת לעסוק בחומרים האלה ולא להתפרק. בכיתי הרבה, וזה היה כואב ועצוב, אבל דווקא לפני העבודה על הספר הייתי במצב מפורק, והעבודה על הסיפורים חיזקה אותי.

הדבר השני שגיליתי על עצמי ושבאמת לא ידעתי אותו קודם לכן, זה עד כמה אני אוהבת את העם שלנו ואת החברה הישראלית על כל גווניה. מאז הכתיבה אני מוצפת ומדברת כמו אדם מאוהב על החברה שלנו. זה שינה לי את הסתכלות על בני אדם. למשל, שוטרים: יש כמה סיפורים על שוטרים גיבורים בספר. אם פעם כשהייתי רואה שוטרים, הייתי רואה בהם את האנשים שנותנים לי דוחות, הרי שהיום כשאני רואה שוטר, אני חושבת על כמה שהוא גיבור. וזה ככה עם כל סוגי האנשים והזהויות".

גם קיני מצאה כוחות בתוך השבר. "גיליתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לי. גיליתי שאני הרבה יותר מחוברת לישראל ממה שחשבתי (יש לי אזרחות אמריקאית ומשפחה גדולה בארצות הברית). גיליתי שיש הרבה דרכים לעכל אובדן ואבל גדולים כל כך ולהתמודד איתם - כל אחד ואחת בדרך שלו או שלה".