פרשת תרומה: למצוא את השמחה בסיביר

בשלהי שנות ה-90, כשעוד הייתי תלמיד בישיבת המבתר, הייתה לי הזכות המיוחדת לנסוע לברית המועצות לשעבר כדי ללמד ולהוביל סמינרים לימודיים בקרן הזיכרון לתרבות יהודית תחת הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ ז”ל.

 

במסגרת עבודתי הובלתי יוזמה בקהילות מרוחקות בסיביר שבהן היו יהודים רבים אך אפשרויות מעטות לחינוך יהודי. חציתי את מרחבי סיביר במטוסים, ברכבות ובמכוניות סובייטיות ישנות ומקרטעות בלוויית מחנכים דוברי רוסית, ויחד גיבשנו תוכנית ללימודי יהדות שבמסגרתה קיבלו המשתתפים מדי חודש חומרים כתובים מעודכנים על תחומים שונים במחשבת ישראל. התוכנית החינוכית לוותה בארבעה סמינרים שנתיים שבמהלכם התאספו מאות משתתפי התוכנית יחד לשבוע לימוד, שכלל שבת משותפת ותוכנית נפרדת לילדים.

 

באחד מאותם סמינרים, שהתקיים במרכז נופש סובייטי ישן בעיר אירקוצק (מי מאיתנו שמבוגר דיו זוכר אולי את השם המשונה של העיר מהמשחק “סיכון”), קראנו בשבת את פרשת תרומה. ביום שישי בבוקר, בהנץ החמה, הצטרפתי למעגל של גברים ונשים, צעירים ובני גיל העמידה, שכבר ישבו ובידיהם מחברות חומות, מאלה שיש בהן דפים עם משבצות צרות וכחולות במקום שורות, ועטים. מערכת החינוך הסובייטית בפעולה.

 

הקור בחוץ היה מקפיא, אך בשל ההסקה בחדר הגדול - שעמדו בו ספות חומות, חלונות כפולים עבים ומגוון צמחים בעלי עלים משונים בעציצי פלסטיק לבנים שהונחו באופן אסטרטגי כך שיסתירו סדקים בטפט המרופט המעוטר בכתמי מים - היה בו חם ומחניק. אם פותחים את החלון, הרוח מכה בלא רחם; אם סוגרים אותו, מתכסים בזיעה. זה היה קרב מתמשך. ובכל זאת, איכשהו הצלחנו להיפגש וללמוד במשך שעות ארוכות, ובין לבין יצאנו להפסקות שבהן שתינו קפה חזק ואכלנו מאפי בצק עבים ממולאים (כנראה) בכרוב.

 

לפני שהתחלנו להציג וללמוד את הפרשה, דיברנו על חודש אדר, וציטטתי את התלמוד במסכת תענית דף כ”ט ע”א (שאותו, בתוספת כמה מפירושיו של רש”י, תרגמתי לרוסית):

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

“כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה”.

 

לאחר מכן קראנו את פירוש רש”י, שמבהיר כי הסיבה לכך שאנו מרבים בשמחה היא ש”ימי נסים היו לישראל”, בהתייחסו לפורים ולפסח – תקופה שתמיד מלאה באור וטוב ליהודים.

 

דימה, בחור צעיר עם כובע בלוי על בלורית שיער, שעקב אחר הקריאה, והעיפרון שבידו מתרוצץ על גבי המילים, הרים אליי את מבטו בפליאה. הוא לבש ז’קט ג’ינס עם פסים שהיה גדול ממידותיו, ומתחתיו טרנינג כחול מבריק עם פסים לבנים שנמשכו משני צדדיו. המילים “Made in the USA” היו מוטבעות על מכנסי הריצה לאורך רגלו. לדימה היו שאלות.

 

“רגע, פורים הוא פורים”, הוא אמר, “אבל איך אני יכול לשמוח? יש לי כל מיני בעיות, כל מיני דאגות. איך אפשר להורות לי להרבות בשמחה שלי?”. התבוננתי בדימה וידעתי שאני זקוק לתשובה שהוא יוכל להתחבר אליה. עם ישראל יכול לחכות.

 

נשמתי נשימה עמוקה, הישרתי מבט לזוג העיניים מאחורי משקפי הפלסטיק העבים שהמתין לתשובה ועניתי: “דימה, בוא ונראה את פרשת השבוע. ה’ פונה לבני ישראל באמצעות משה ומצווה עליהם: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. ה’ אינו אומר “ויתנו לי תרומה”, אלא “ויקחו לי תרומה”.

 

מדוע בוחר ה’ להתבטא כך? אולי התורה מנסה ללמד אותנו שכאשר אדם עושה משהו בשביל אחר ועוזר לו, למעשה מה שהוא עושה הוא “לקחת לעצמו”!

 

“ישנם אנשים”, ניסיתי להסביר לדימה, "שבשבילם השמחה היא כמו משהו שהם קיבלו. אם אדם קונה מכונית חדשה, טרנינג חדש, אז השמחה תגיע. לצערנו, הסוג הזה של השמחה אינו מאריך ימים. מחר ייצא דגם חדש של המכונית, ולמחרת טרנינג חדש

Made in  USA.

 

"ישנם אנשים בעלי רכוש רב, אבל אין זה אומר שהם מאושרים; וישנם אחרים החיים בצניעות, אך מאושרים הם. השמחה, כפי שמלמדת אותנו התורה, אינה תלויה במה שיש לאדם, אלא במה שהוא נותן. כאשר אנו חושבים על אחרים, דואגים להם ולחברה שסביבנו, אנחנו מקבלים הרבה יותר בחזרה.

 

"חודש אדר הוא חודש של שמחה לכולנו. זהו הזמן שבו אנו מעניקים מתנות לאחרים". וזה השלב שבו דיברנו על הדינים ועל המשמעות של משלוח המנות. "זהו בדיוק המסר. כשנאפשר לאחרים לשמוח, נביא שמחה גם לעצמנו, אבל לא מדובר בנתינה מהסוג המרקסיסטי או הקומוניסטי. רש”י מזדרז לציין שהמילה “לי” בפסוק פירושה שיש לקחת את התרומה בשם ה’. האדם שאוסף את התרומה עושה זאת למען מטרה נעלה, ולא לעצמו. רק כך אנו חווים שמחה אמיתית”.

 

 

ד"ר דיוויד רוזנסון (צילום: Nikolai Busygin)

כעבור שנים, נתקלתי בדברים הבאים של הרב יונתן זקס ז”ל:

"מכאן המילה העברית יוצאת הדופן, תרומה, שמשמעותה לא רק דבר מה שאנו נותנים, אלא גם מרימים. בוני המשכן הרימו את מתנתם לה’, ותוך כדי הרמתה, גילו שהם עצמם מתעלים ומתרוממים".

 

זו הייתה תשובתי לדימה ולקבוצת היהודים הרוסים בסיביר. בדרכו הסקרנית, שאל אותי דימה אם עלינו לברך כאשר אנו עושים דבר-מה בשביל אחר, כפי שאנו מברכים על תפילין או בעת ביצוע מצוות אחרות. ושוב, כאשר אנו עושים חסד, האם ניתן לעשות זאת עם מניע נסתר? הוא שאל אותי שאלות רבות, כולל השאלה הטובה ביותר שנשאלתי באותו סוף שבוע: היכן, לדעתי, הכי כדאי להשקיע? את התשובות לשאלות הללו, שכולן קשורות לפרשת השבוע, אשאיר לפעם אחרת…

 

שבת שלום!

 

נ.ב. 

דימה חי היום בארץ עם משפחתו ועובד כמהנדס מחשבים. הוא גם לומד תורה. ילדיו שירתו בצבא, וכבר יש לו כמה נכדים צברים. מיותר לציין שהוא החזיר לי שמחה רבה משהייתי יכול להעלות על דעתי כשפגשתי אותו לראשונה לפני שנים כה רבות באירקוצק.

 

נ.ב.

אחרון בהחלט: שנים רבות לאחר ששבתי מסיביר, הרב דוד אבנר, מורה אהוב בישיבת המבתר שעמו יש לי חברותא שבועית קבועה עד היום, ציין בפניי שהמילה העברית נתן היא פלינדרום, כלומר, ניתן לקרוא אותה מן הסוף להתחלה. עוד דרך להביע בה את קו המחשבה שנדון לעיל.

 

לקריאה נוספת: הרב שטיינזלץ שלא הכרתם

 

Model.Data.ShopItem : 0 8