"האנטיביוטיקה של הנפש"

"נאמנות איננה נמדדת בלַמות עם המת, או בהיקברוּת נפשית עם מי שנמצא כעת במצוקה גדולה," אומרת פרופ' מירב רוט לרוני קובן. "זו לא נאמנות – זו אשליית נאמנות. נאמנות עבורי היא להצליח ליצור איזשהו גשר מהאדם שאליו אני קשורה, מהאור שבו, לאור של עכשיו ולאור של אחר כך. לחזור ללפני ה-7.10, בוודאי עם אלה שנרצחו אבל גם עם אלה שנחטפו, ולהחזיק בכל הכוח את הטוב ואת המואר שבהם. להגיד: אני מתעקשת לא למות מצער ולא להיקבר בו, אלא לקחת את האור שלו איתי, אל האור שאני אצור הלאה בחיים שלי. זו נאמנות בעיניי. אני אומרת את זה גם למשפחות החטופים וזה מדבר אליהן, הן מבינות את זה מהר."

את אומרת להם, אל תחזיקו בראש רק את הבת שלכם כלואה עכשיו וסובלת באיזה מרתף, אלא תחזיקו אותה גם באיזה רגע טוב מקודם.
"תחזיקו עבורה ועבורכם את הטוב שבה, את הכוח שבה, את היופי שבה. אני יודעת את זה מפדויי שבי, אני עובדת עם פדויי שבי – כשהם היו שם, מה שהם היו עסוקים בו זה לשמור על כוחותיהם עבור אהוביהם. אהבה היא תרופה שאין שנייה לה, והערבות ההדדית הזו, שאנחנו יודעים שמי שעכשיו בשבי עושה כל מאמץ, שהוא אומר לעצמו: הילדים שלי מחכים לי, אני חייב להחזיק מעמד. הנאמנות לחוזה הזה נותנת כוח לשני הצדדים. בבארי הייתי עושה שיחה עם חברי הקיבוץ על כל מיני נושאים קטנים, כשהם עוד לא ידעו אז מי נרצח, מי נחטף. באחד הערבים אמרתי להם: אם טעים לכם, אם נעים לכם, אל תתכווצו אלא תפתחו לזה את השער הכי רחב שאתם יכולים, כי זאת האנטיביוטיקה של הנפש שלכם, ואתם צריכים הרבה כוח להרבה זמן."

מאז שהקימה את מערך הטיפול של נפגעי בארי, פרופ' מירב רוט "מתחננת ללא מודע" של ניצולי ה-7.10 כדי שיקלוט גם מעט נחמה. רוט היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, בתו של טומי לפיד ז"ל, אחותם של יאיר לפיד ושל מיכל לפיד דורבן ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים. בשיחה אישית עם רוני קובן היא מספרת על הכרותה האישית עם הגוונים של האבל, על הסיכוי למצוא אנושיות בגיהינום של ה-7.10, ועל כך שאסון לא בהכרח מוליד פוסט-טראומה.

7 באוקטובר הציף אצל כולנו כל מיני מנגנונים של התמודדות וזיכרונות וטריגרים, ואני מנסה להבין מה בין המישור הלאומי למישור האישי. האם יש רגע שבו בתוך התופת שאחרי ה- 7.10 פתאום עולה לך איזושהי אסוציאציה דווקא מהתמודדות אישית שלך מהעבר?

"הרגע הראשון שעולה בדעתי הוא רגע שבו אני נמצאת בים המלח. יום אחרי הפינוי נסענו בעלי ואני לים המלח בעקבות הבת שלנו, נטע רוט, שנסעה לראות איפה ילדים ישמחו בה כשחקנית בסדרת ילדים והקמנו שם את מערך הטיפול של קיבוץ בארי. יש רגע שאנחנו נכנסים לחדר של שני ילדים שעומדים לבשר להם שההורים שלהם נרצחו. ילד בן 9 וילד בן 13. לפני הדלת דממת קיום כזאת של 'מה אנחנו הולכים לפגוש'. ואנחנו נכנסים, ומישהי מהרווחה מבשרת להם ואז אחד מאוד בוכה ואחד כל הזמן מפהק, והפיהוקים היו אולי עוד יותר שוברי לב. ואז עולה בדעתי בהפתעה ואני אומרת לחלל האוויר: 'אתם יודעים גם אבא של דני, בעלי, וגם אבא שלי איבדו את ההורים שלהם בשואה והם היו אנשים שמנים, שמחים, אוהבי חיים, אנחנו הילדים שלהם. יש לנו משפחות, שתדעו.'אני אומרת את זה לחלל האוויר, ברור לי שהם לא באמת יכולים לשמוע, לא באמת יכולים להבין. אני מתחננת ללא מודע שלהם שיקלוט. זה רגע כזה שמחבר לי את ההיסטוריה האישית שלי, כל מה שגדלתי עליו, לתופת הזאת שאנחנו צריכים להחזיק אותה איכשהו עם איזה שהיא תקווה שלילדים האלה יש עתיד".

ואת מזכירה להם, מדברת על אבא שלך, טומי לפיד, שכולנו מכירים. מצד אחד, היה בו את הצד רודף החיים הזה – תאב חיים, מממש אותם עד תום, וזה משהו שאת אומרת לילדים המסכנים האלה. אבל מצד שני, היה לו את הצד השני של ניצול, ניצול עם סיוטים.

"נכון. זאת התקווה. התקווה לא נובעת מהתנתקות ממשהו. התקווה נובעת מהאפשרות באמת לחיות מתוך השבר ולהצמיח מתוכו חיים, להצמיח מתוכו משמעות. אנחנו גדלנו ככה – להצמיח מתוכו התוויית דרך ואמונה בדרך ותחושה של כוח. אם זה לא היה מחובר להיותו ניצול, לא היה לזה את הכוח האותנטי שאני יכולתי לינוק ממנו בילדות, ולקחת אותו למה שאני עושה היום.

"הזיכרון הראשון שלי הוא שאבא שלי נתקע במעלית, ואני מסתכלת על זה. אני זוכרת שמחלצים אותו ושהוא פוחד. זה נרשם בי. החרדות שלו, הקלסטרופוביה שלו מהגטו – כל הדברים האלה הם בתוך הגוף שלי. והתחושה של המצוקה שמתוכה נבנה הכוח – ולא כוח שמנותק מהמצוקה – זה נמצא בי.

"כבר ב-8.10 התחלתי להרצות את ההרצאה, שבדיעבד הכותרת שלה היא 'עשרה קווים מנחים לטיפול בנפגעי ה-7.10'. ואחר כך שאלתי את עצמי – ב-8.10, מאיפה היה לי להגיד משהו מול הדבר הזה? זה החלק שבו השואה כבר צרובה בי. כמעט חיכיתי לה באיזה מובן משונה".

כמעט חיכית לה?

"אני אומרת את זה בדיעבד, כשניסיתי להבין מה פתאום היו לי תשובות, לאיזה שאלה עניתי? השאלה לכאורה נולדה יום קודם, אבל היא כנראה לא נולדה בי יום קודם, היא בתוכי כל חיי כאיזו מן ידיעה שהדבר הזה יודע לקרות בקיום האנושי, ושאני אצטרך להיענות לו או להידרש לו. אולי, זה מאוד חזק."

אחד הדברים שקרו לי אחרי המלחמה זה חרדות מאוד קשות מקטסטרופה, זאת הייתה חתיכת התמודדות על פני כמה חודשים, ולאט לאט שכנעו אותי שיהיה בסדר, שזה כנראה לא יקרה, שאני מגזים עם החרדות שלי. ואז הגיע ליל הטילים מאיראן. אני מסתכל על אשתי, היא מסתכלת עלי, ואני חושב: אוקיי, פסיכולוגית יקרה, הנה כל מה שאמרתי לך קורה. וכשזה קרה נורא נרגעתי.

"ויניקוט, אחד מאבות הפסיכואנליזה, אמר – אתה אף פעם לא מפחד ממה שיהיה, אתה תמיד מפחד ממה שהיה. הרי על מה הפחד שלך בנוי? הוא בנוי מההיסטוריה. אז במובן הזה, כשאתה אומר 'אחרי ה-7.10 התחלתי לפחד', לא, אתה מפחד ממה שכבר קרה. אתה מצייר אותו, זורק אותו, משרטט את העתיד על פי הגוונים של העבר. החרדות הן בעצם תגובה אחורנית. אתה כמו מפחד ממה שקרה לך כרגע."

"וגם, הרבה מטופלים שבאופן כללי מאוד חרדים, נרגעים כשקורה משהו ממשי. כי החרדה היא חסרת צורה, הפְּנים שלנו תמיד יותר מפחיד. ופתאום יש צורה, יש איזה קונטור, יש איזה קווי מתאר, הם מתארגנים לתוכם, ואם זה דבר שקורה להרבה אנשים ביחד, אז הם גם לא לבד סוף סוף."

כשהפכת את עצמך למטפלת שטח, מטפלת חירום, לא פחדת שתיפגעי? שמשהו מהאכזריות והרוע הזה ייצרב בך?

"לא, אבל אני בהחלט חושבת שתמיד אהיה אדם יותר עצוב ממה שהייתי לפני ה-7.10. אני חושבת שאיזה שהוא תו של עצב עמוק ממה שראיתי, ראינו, קרה לנו, לא יימחק. יש איזו מסה קריטית של כאב אנושי, שכשהוא קורה בבת אחת, הוא מכריע משהו בפנים.

"אני חושבת שזה מה שקרה לכולנו. אני חושבת שהדור שחווה את הדבר מקרוב – זה יישב בו באופן הזה. אני חושבת שהסכנה שלנו היא אם החלופה שאנחנו נמצא זו האכזריות והרצחנות והנקם. אני מאוד פוחדת עלינו כעם, כי אני יודעת את זה על נפש היחיד כפסיכואנליטיקאית, שאחד הדברים שמאפיינים אנשים שהם אכזריים ותוקפניים ונקמנים זה שהם 'שמים את המאפיה קדימה' כדי להגן על החולשות שלהם. ואם זה יקרה לנו כעם, אנחנו בצרות. אני מאוד חוששת מזה."

גם לחברה יש איזו נפש, איזה אתוס. גם חברה עוברת טראומה. ואני חושב שאחד הדברים הכי חזקים מה-7.10 שמחלקים את החיים ללפני ואחרי, הוא שלפני ה-7.10 יכולת להשקות עציצים או ללכת לקונצרט בלי שהמדינה והמצב יהיו לך בראש. אי אפשר כבר. אתה כל הזמן חי עם הענן הלאומי.

"תראה, אחד הדברים שעבדנו עליהם מאוד, מאוד קשה, זה לעזור לאנשים להפסיק לצפות באירועים שקרו ב-7.10. כמו שאומרים על התורה, גם בלא מודע אין מוקדם ומאוחר. באופן לא מודע יש לנו משאלה לחזור ל-7.10. אנשים עושים את זה במחשבות שלהם, בוודאי ובוודאי כל מי שהיה בעוטף ב-7.10, הם חוזרים כל הזמן בחשיבה ליום הזה. כי יש איזו משאלה לשנות בדיעבד.

"גם בעבודה עם הורים שכולים אנחנו אומרים: אין לנו איך לשנות את מה שקרה, גם אם נשחזר את היום הזה שוב ושוב ושוב. ככה זה עכשיו. עם האובדן הזה צריך לחיות. אבל עכשיו יש כל כך הרבה דברים שכן אפשר לשלוט בהם באופן מיטיב, אחרי שזה הסתיים. וצריך ללמוד להזיז את התודעה שלנו שוב ושוב בעדינות ובחמלה, כי היא פצועה מאוד, לכאן ולעכשיו. יש הרבה אנשים שאנחנו אוהבים, שאנחנו יכולים לעזור להם. אנשים שאוהבים אותנו ודואגים לנו, ועבורם כדאי להחזיק מעמד. זו תנועה חזרה גם מהמרקע וגם מהעבר שאנחנו קורסים אליו. כולם אומרים 'אני עדיין ב-7.10', הביטוי הזה, 'יום אחד ארוך שלא נגמר'. אנחנו קורסים ליום הנורא מכל, ודווקא אליו נשאבים. בעוד שהתנועה לעכשיו תמיד מאפשרת משהו טוב, לעשות למען עצמך ולמען הסביבה שלך."

סיפרת פעם שאבא שלך, טומי, הבטיח לכם הילדים שאף פעם לא יקרה לכם שום דבר, שהוא תמיד יגן עליכם. וזה היה בעצם אחד ממקורות השבר.

"נכון. אני מאוד כעסתי עליו הרבה זמן. לקח לי זמן עד שאמרתי לעצמי שהוא צדק. כעסתי עליו; הוא תמיד הבטיח שאנחנו נהיה בסדר ושהוא ישמור עלינו. והוא באמת שמר עלינו, אבל לא ממה שהוא רצה לחשוב שהוא יכול לשמור. זו הייתה הבטחה של ילד שאיבד את אבא שלו בשואה, שרצה לחשוב שהוא יכול לשמור שלא יקרה לנו כלום. את זה הוא הפר, והבנתי בחמלה למה הוא הבטיח משהו שהוא לא יכול היה באמת לעמוד בו. אבל הוא כן שמר עלינו במובן שנשארנו כולנו מאוד מחוברים, וגם בסופו של דבר חזרנו לחיים מלאים, ויפים, ואוהבים, ויצירתיים. אז הוא שמר עלינו. זאת אומרת, הוא נתן לנו כוח למול המציאות, זה לא שהוא יכול להגן עלינו מפני המציאות. אבל נוכח כל מציאות שהיא, הוא שמר עלינו."

אחד המשברים שלי אחרי המלחמה זה בדיוק העניין הזה. הרי לכל הורה יש איזו ברית שהוא לא תמיד ממלל אותה במילים כמו אבא שלך, שבה הוא אומר לילדים שלו 'אני הגב שלכם, אני אגן עליכם, לא באמת יקרה לכם שום דבר רע.' ואחרי ה-7.10 אני מסתכל על הילדים שלי, ואני –

"נכון. ויש הרבה אנשים שזה קרה להם מול הילדים שלהם, שהם לא יכלו להגן עליהם מכל רע. הורים שהילדים שלהם נרצחו או נחטפו, והעבודה היא להכיר בגודל שלנו מול הקיום ובחוסר האונים. ישבתי עם משפחה שהייתה בנפרד ב-7.10. האבא היה עם שני הילדים וחברה של הבן, והאמא הייתה לחוד, ועשינו יחד שחזור של האירועים. והאבא מספר שהבית נשרף עליהם. הוא אומר לילדים, 'אנחנו חייבים לצאת כי אחרת אנחנו נמות שלושתנו,' והם יצאו ורצו ראשונים והוא יצא אחריהם. וכל אחד רץ למקום אחר. וכשאני פגשתי אותם, עוד לא יודעים מה עם שני הילדים האלה. לימים אנחנו יודעים שהבת בחיים נחטפה וחזרה, והבן נרצח. והוא מבכה את הדבר שאנחנו מדברים עליו עכשיו. הוא אומר, 'אני הייתי אמור לשמור עליהם. לא הצלחתי לשמור עליהם.' ואני אומרת לו, 'תספר לי מה היה עד לאותו רגע?' ואנחנו משחזרים ביחד, ופתאום החברה של הבן אומרת, 'אתה אמרת שהחזקת מגהץ.' ואז הוא נזכר ואומר, 'נכון, אני החזקתי מגהץ כי היה חור כבר בדלת והצמדתי אליה את המגהץ כל הזמן הזה.' ואז אמרתי לו, 'אתה יודע, אנחנו לא יודעים מה איתם. אנחנו באמת לא יודעים אם הם נחטפו, אם הם נרצחו. אני יודעת דבר אחד – עד הרגע שזה היה תלוי בך, הם ראו את האבא הגדול והחזק שלהם עומד ליד הדלת, עם מכשיר גדול ושומר עליהם, ועושה הכל כדי שהם יהיו מוגנים. ואת התמונה הזאת הם לקחו איתם כמתנה, אני לא יודעת לאן. זה מה שאבא יכול לעשות. זה בדיוק כמו עם אבא שלי. מה אבא יכול? הוא יכול לעשות כמיטב יכולתו. אבא שלי ביקש שעל המצבה שלו יהיה כתוב 'עשה כמיטב יכולתו'. תמיד אמר לנו, 'המוטו, מה שאתם תעשו זה כמיטב יכולתכם.' זה מה שאפשר. זה מה שאנחנו יכולים לעשות. ויום יום אנחנו יכולים לעשות את זה שוב."

אני חושב על אחת השאלות הגדולות שאנחנו, עם השואה ברקע, תמיד סוחבים: איך יודעים שהגיע הזמן לברוח?

"נכון, נכון. אנחנו בתוך הדילמות האלה."

את בתוכן באמת?

"אני לא."

את לא תעזבי אף פעם?

"אני לא, אני לא אעזוב. יש לנו על מה לשמור. עדיין יש לנו על מה לשמור. ואם בסוף יהיה צריך לשמור על זה בווריאציה כזאת או בווריאציה אחרת, אני לא יודעת. אני מאוד מודאגת מהמצב. ולא רק מודאגת, אני כבר מבכה המון אובדן – נורא, מיותר – שהיה צריך להימנע. שלא תבין אותי לא נכון. אופטימיות לא אומרת שאני לא מכירה וכואבת שבר נורא שאנחנו נמצאים בו – נורא. גם חברתית, והאובדנים בנפש, והאובדנים באמון, הרבה מאוד אובדנים. ויחד עם זאת, אני גם מכירה את התנועה האפשרית החוזרת לשיקום, לתיקון, ואני מאמינה בה.

"הנטייה הטבעית היא לריב עם המציאות. האפשרות להכיר במציאות באותו רגע, להיכנע, להיות בהכנעה כלפי מה שהוא האמת ואז להיות מחובר למה שאתה אוהב ולמי שאתה אוהב. גם ערכית, להיות מחובר למה שאתה אוהב ולמי שאתה אוהב, ולהתחיל להיות מושקע שם. זה תחילה של מסע לעבר הריפוי".