תשעה באב: לתקן את הסוף המר

"אוי לו לכאב פרטי שמסתיר כאב לאומי, ואוי לו לכאב לאומי שמסתיר כאב פרטי. מי שלא יודע ולא יכול לתת מקום אמיתי לשני הכאבים ולהבין כמה הם כרוכים זה בזה, כנראה חי בחברה שבה בתים נחרבים", אומר ליאור טל שדה בפרק על תשעה באב ב"מקור להשראה".

כאשר ליאור טל שדה קורא את הסיפור מאיכה רבה על שכנתו של רבן גמליאל, הוא מחליט להעניק לו סוף אחר. הוא אינו מסוגל לקבל את האטימות שבסיפור חז"לי כל כך קשה. הסיפור מתאר את רבן גמליאל, שהייתה לו שכנה ששכלה את בנה. כך מסופר: "והייתה בוכה בלילות, והיה רבן גמליאל שומע קולה ונזכר בחורבן הבית, והיה בוכה עד שנשרו ריסי עיניו".

כלומר, כאבה הפרטי של השכנה עורר ברבן גמליאל את הכאב הקולקטיבי על חורבן הבית, עד כדי כך שמנע ממנו שינה. התלמידים של רבן גמליאל, מתוך דאגתם אליו, מחליטים לפנות את השכנה למקום אחר כדי שצערה לא יכאיב לרבם.

על החלטה זו מוחה שדה בתוקף, עד כדי כך שהוא חורג מתפקידו כמעביר הסיפור ומציע לערוך אותו מחדש: "זה אחד הסופים העצובים ביותר שקראתי בספרות חז"ל, ואולי בכלל," הוא אומר. "כל כך קשה לי עם זה, שבחוצפה רבה אני מעז לחבר לו סוף אחר. לא פחות עצוב, אבל לכל הפחות שהסיפור לא יסתיים כך".

בדקה 5:33 שדה קורא מחדש את הסיפור ומציע לו סוף שונה. מוזמנות ומוזמנים להאזין לגרסה הערוכה:

תמונה ראשית: "החרבת בית המקדש בירושלים" של פרנצ'סקו אייץ (מתוך ויקיפדיה)