שמחה תחת ההבל

בקהילות רבות נהוג לקרוא בשבת סוכות את ספר קהלת, ספר חוכמה מרהיב, שמחברו אינו ידוע. כחלק ממסעו של המחבר לבחון "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג), הוא בודק את מקומה של השמחה בחיינו. "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה" (ב, א–ב). המחבר קובע שהשמחה היא הבל, אבל בהמשך הספר הוא כותב: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ח, טו). אז לשמוח, או שאין בזה טעם?

לפי הגמרא (בבלי, שבת ל ע"ב), השמחה שקהלת מכנה הבל ושואל עליה "מַה זֹּה עֹשָׂה" היא שמחה סתמית, שאינה שמחה של מצווה. לעומתה, השמחה שקהלת משבח היא שמחה של מצווה, למשל שמחת חתונה. כמובן, קשה להאמין שלכך התכוון קהלת. המדרש (קהלת רבה, פרשה ב, ד) מביא סיפור קשה, שגם הוא מערער על החלוקה השמרנית והמעט פשטנית הזאת. בסיפור משיא אדם את בנו, ובאמצע שמחת החתונה עולה הבן לעליית הגג להביא יין, נחש מכיש אותו והוא מת. אביו מוצא אותו, ובסיום הסעודה מבשר לכולם את הבשורה המרה. אז מצטט אחד הנוכחים את דברי קהלת: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".

אלו עובדות החיים: מה שמתחיל בשמחה גדולה יכול להסתיים בטרגדיה איומה. במילים אחרות, השמחה אינה משנה משהו מהותי בחיים או במוות. היא רגעית. מצבו הקיומי של האדם הוא שהכול הבל: הכול זמני, ארעי וחולף. אבל עובדה קיומית זו אינה סותרת בהכרח את המלצתו של קהלת בהמשך הספר לאכול, לשתות ולשמוח. אפשר להבין זאת דרך שתי נקודות מבט מקבילות על החיים. מנקודת המבט הציפורית, הגבוהה, הקיומית, זו שרואה מעבר לרגע, הכול הבל. מנקודת המבט האנושית, הרגעית, זו שמתמקדת במה שיש עכשיו: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה". דומני ששתי נקודות המבט הללו מלוות את ספר קהלת כולו, ושמחבר הספר רצה שנאמץ את שתיהן: שנהיה מסוגלים לראות את חיינו דרך כל אחת מן העדשות הללו.

כך קורה גם כאשר הוא עוסק בעושר וכותב: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ: וְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל־עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה־יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ" (ה, יב-טו).

סיבות רבות יכולות להוביל לכך שהעושר יהיה שמור לבעליו - לרעתו. כסף רב יוצר דאגות רבות. מחקרים רבים הראו שלמרות הנוחות והפינוק שמביא עימו הכסף, אנשים עשירים לא מאושרים יותר מאנשים שהכנסתם סבירה ומעלה. אין קשר חד בין עושר לאושר. אנחנו גם מכירים את מה שמביע קהלת בהמשך הפסוק - פעמים רבות אדם צובר ממון במשך שנים רבות אך מאבד אותו ברגע אחד. בין אם הצליח האדם לשמור על עושרו ובין אם לאו, עליו להישיר מבט אל העובדה הקיומית הפשוטה שהוא נולד חסר כל וברגע המוות הוא חוזר להיות חסר כל. "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא".

המדרש (קהלת רבה ה, יד) מביא בהקשר זה סיפור על שועל שנאלץ לצום שלושה ימים כדי להיות רזה מספיק להיכנס דרך חור קטן בגדר הכרם. לאחר שהוא נכנס, הוא אוכל ושובע, אבל אז אינו יכול לצאת. והנה שוב הוא צם לו. המדרש מסיים את הסיפור בדברי השועל המתוסכל לכרם: "כְּמוֹ שֶׁנִּכְנָסִים לְתוֹכְךָ כָּךְ יוֹצְאִים! כָּךְ הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה".

הנה שבות שתי נקודות המבט. מי שמביט דרך עדשת ההנאה הרגעית מתענג על הכרם בדקות שהוא בפנים, אך מי שמגביה את המבט מבין את הבליות העניין, ורואה שהכניסה והיציאה זהות. נדמה לי שקהלת כלל לא מזלזל בנקודת המבט הרגעית. בשורה של מקומות בספר הוא אפילו ממליץ להתבונן בחיים דרכה. השאלה אינה האם הכל הבל, את זה הרי כבר קובע קהלת ממש בפתיחת הספר. השאלה היא כיצד לחיות בתוך ההבל. והנה בא חג הסוכות ומורה לנו: ושמחת בחגך, והיית אך שמח!
תמונה ראשית: בניית סוכה \ תחריט עץ - ויקיפדיה