בית המריבה

" זה בדיוק מה שמייצג את החברה הישראלית - דיון רדוד העמוס לעייפה בקלישאות חבוטות אך חסר היכרות מספקת עם טיעוני הצד שמנגד. " באזז לא מבוטל התעורר סביב העונה הרביעית של "האח הגדול". לא רק בגלל אחוזי הרייטינג המרשימים, אלא גם בגלל פוטנציאל הנפיצות האדיר שהרכב הדיירים מצליח לייצר. בניגוד לעונות הקודמות, שבהן קיבלנו מתמודדים צעירים, יפים, תל-אביבים (לא רק במובן הגיאוגרפי, אלא גם במובן הערכי-תרבותי) ואסקפיסטים יחסית, העונה רוצים לספר לנו סיפור אחר. המלהקים זיהו את הקונפליקטים המרכזיים שמעסיקים כיום את החברה הישראלית, וניסו ליצור בתוך באזז לא מבוטל התעורר סביב העונה הרביעית של "האח הגדול".

לא רק בגלל אחוזי הרייטינג המרשימים, אלא גם בגלל פוטנציאל הנפיצות האדיר שהרכב הדיירים מצליח לייצר. בניגוד לעונות הקודמות, שבהן קיבלנו מתמודדים צעירים, יפים, תל-אביבים (לא רק במובן הגיאוגרפי, אלא גם במובן הערכי-תרבותי) ואסקפיסטים יחסית, העונה רוצים לספר לנו סיפור אחר. המלהקים זיהו את הקונפליקטים המרכזיים שמעסיקים כיום את החברה הישראלית, וניסו ליצור בתוך הבית ייצוג של הצדדים: הם ליהקו חרדית שמתמחה בהחזרה בתשובה מול אפיקורס מוצהר, הציבו אקטיביסט שמאלני מול ביטחוניסט ימני, הצמידו גולד-דיגרית לבורגני עשיר, ושמו דגש מיוחד על מתמודדים מהפריפריה. לצד החידוש הזה, הם דאגו לשמור על מוטיב הפריק-שואו וגייסו מעצב שיער הומו, עיוור עם כלב נחייה וזוג שהגיע לבית היישר מהחופה.

  לקבל גרסה מעוקרת של כל דייר (פלאש90)

בשלוש העונות הראשונות של התוכנית קיבלנו מנה גדושה של מתח מיני, בעוד שעניינים מדיניים/ פוליטיים/ חברתיים נדחקו מעט הצדה (למעט המקרה הבולט של המתח הבין-עדתי שגולם במפגש בין שפרה קורנפלד ליוסי בובליל). הפעם סביר להניח שהנושאים האלה לא יקבלו את מרכז הבמה. כבר בשבוע הראשון זכינו לכמה טעימות ממה שצפוי לקרות העונה: שיר שהקריא סער סקלי (ההומניסט השמאלן) הצית בבית ויכוח סוער שנגרר לריב קולני רווי עלבונות; עניין ההפרדה בכלי המטבח גרם לקרע בולט בין הדיירים. הפולמוסים שמתעוררים בבית מקבלים, לכאורה, מהות ומשמעות וכבר אינם נסובים סביב שאלות בנאליות כמו שימוש בתקציב הבית. מדוע רק לכאורה? למה לא להאמין שמה שאנחנו רואים מולנו במסך הוא הייצוג הנכון למציאות שמתרחשת מחוץ לנווה אילן?

ראשית, מבחינה סטטיסטית אי אפשר לייצג בקבוצה קטנה כל כך את החברה הישראלית כולה. אם נבקש לייצג את המגזר החרדי, לא נוכל לעשות זאת נאמנה אם לא ניתן קול לנציגי כל החצרות והזרמים - וזה עוד לפני שדיברנו על הציונות הדתית ועל ציבור שומרי המסורת. בהיעדר ייצוג הולם, אנחנו תופשים את הדיירים באופן סטריאוטיפי - תפישה שזוכה לעידוד, ואף מעוצבת, בידי קברניטי התוכנית. מבחינת הצופים והדיירים, ברי סימון מייצגת את כל הקהל החרדי: כל המעלות והתחלואים שלו נופלים על כתפיה והיא צריכה לשמש להם כקול. הדבר נכון גם לגבי קים רטוש שמייצג את הציבור החילוני, ולגבי ערן טרטאקובסקי שמייצג את ימין המפה הפוליטית. ייצוג פשטני כזה מזמין באופן ברור שיח סטריאוטיפי וחד ממדי שלא יניב תובנות ממשיות. 

" אנחנו מתמחים בעיקר בצעקות של משפטים מלאי חשיבות עצמית, ונהנים לשמוע את עצמנו. אנחנו לא מתדיינים, אלא מתגוששים "  
אבל זה בדיוק מה שמייצג את החברה הישראלית - דיון רדוד העמוס לעייפה בקלישאות חבוטות אך חסר היכרות מספקת עם טיעוני הצד שמנגד. אנחנו מתמחים בעיקר בצעקות של משפטים מלאי חשיבות עצמית, ונהנים לשמוע את עצמנו. אנחנו לא מתדיינים, אנחנו מתגוששים. את ההתגוששות הזו נוכל לראות לעתים קרובות בעונה הקרובה.

מנגד, אפשר לבחון את השינוי בתוכנית במבט אופטימי. המחאה החברתית ששטפה את ישראל בקיץ האחרון הביאה להתעוררות בקרב הציבור, והיא גורמת לנו לעצב מחדש את התודעה המעמדית והחברתית שלנו. סביר להניח שתהליך עיצוב התודעה הזה מצא את דרכו לתוך שיקולי הליהוק של יוצרי התוכנית. גם אם התהליך ארוך ורב שלבי, זאת תחילתו. 
מתמחה בהחזרה בתשובה. ברי סימון (פלאש90)  
נקודה חיובית נוספת נמצאת במפגש בין הדמויות: הצופים בבית אמנם יקבלו גרסה מעוקרת ומבוימת של כל דייר, אבל כל אחד מהם יוכל להכיר מקרוב את אלה שנמצאים בצד השני. ייתכן שביציאה מהבית הם ייהפכו לשגרירים של רצון טוב ויבינו את התנאים הנכונים לדו שיח פורה ומשמעותי. ואם כל זה לא באמת יקרה, לפחות זכינו לקבל את "המולך" של אלן גינסברג בפריים טיים של ערוץ 2.