אהבתי לקרוא, אבל הכניסה לבית הספר הפחידה אותי

אחותי הגדולה החליטה ללמד אותי לקרוא כשהייתי כבת ארבע. כנראה שזה היה מוקדם מדי כי כל מה שאני זוכרת הוא איך שהיא צעקה עלי שוב ושוב, בזעם ממשי: "דל"ת!", "למ"ד!" כשאני חזרתי והתבלבלתי שוב ושוב בין השתיים. נראה שהיא לא הייתה הדמות המתאימה ביותר למשימה, כי מעט אחר כך, בכיתה א', בעזרת המורה ריקי העדינה, למדתי מהר וללא שום קושי.

פעם בשבוע ריקי הייתה עושה לנו "חוג טבע" אחרי בית הספר, שבו היינו מתחקים אחר דורבנים ודרדרים. בימי החורף הירושלמיים הקרים היינו צועדים בעקבות נעליה החומות לדירתה הקטנה, שותים תה מתוק ומקשיבים ל"ההוביט" בהמשכים.

" נדמה לי שאפילו אני עצמי לא יכולתי להגדיר את מהות הפחד שלי, אבל פשוט לא רציתי ללכת לבית ספר "

די מהר גמרתי לקרוא את הספרים לכיתות הנמוכות בספריית בית הספר, כמו "הגמדים מן ההר" וכל שאר הספרים שהאות הראשונה של כותרתם הייתה כתובה בטוש שחור על מדבקה אדומה. עברתי לבעלי המדבקה הצהובה, והייתי נושאת עיני בכמיהה וביראה לעבר המדבקות הכחולות, של "הכי גדולים".

אני זוכרת טיול שבת ביער ירושלים, שבו אמא שלי ואחותי תיארו בפני את העונג הצפוי לי כשאקרא בקרוב מאוד את "האסופית", "אן שרלי", ו"אן מאבונלי", וכמובן, "נשים קטנות".

אבא שלי היה נותן לי כל פעם ספר נוסף של דיקנס או של אריך קסטנר, והרגשתי שאני נמצאת בעולם האמיתי שלי, שבו חיים לורדים קטנים, תאומות ויתומים. בטירות ישנות, על יד נהרות ואגמים, מוקפות אפרים ירוקים, פטריות ו"גלמושים"... אבל המילה החשובה ביותר בעולם הזה הייתה, ללא ספק, "רומנטי" - מילה שניסיתי להסביר בקושי לחברתי הבלגית גליה קוסקאס, שהתקשתה להדביק אותי במשעולי הספרים הרומנטיים...

להימלט מהצורה החיצונית של הדברים. ננו שבתאי בדרך לבית הספר

ליד הברזיות

 אבל כשאני נזכרת בעצם הכניסה לבית הספר, אני זוכרת דווקא פחד. לפחד הזה לא היה שום קשר ללימוד קריאה או למשהו קונקרטי, לימודי או חברתי. הוא היה פחד פיזי, שהיה קשור בגודלם של הדברים ובמראה של בית הספר האפור, המשכפל את עצמו בכל דלת, בכל מסדרון, בשורות הכיסאות ובשולחנות הירקרקים הפונים אל הלוח הכהה. הכל אותו דבר והכל גדול נורא.

פחדתי ללכת לבד במסדרון הארוך אפילו לשירותים הקרובים, שהיו בקצהו. פחדתי מפני התקרות הגבוהות, גרמי המדרגות הרחבים שהיו בשני קצות המסדרון, עם מעקי המתכת הקשים והקרים.

לצאת לחצר הענקית של "בית הילד" שבלב גן הפעמון לא העזתי, ובהפסקות הייתי נשארת קרובה לכיתה, מתבוננת בילדה גדולה אחת, בכיתה ב', או נשארת לעמוד ממש בפתח החצר, ליד הברזיות, במרחק בטוח מריקי או ממורה אחר שהיה שומר על הילדים בחוץ. ילד אחד, ממש ענקי, אולי הוא היה אפילו בכיתה ו', תפס אותי בהפסקה אחת והרים אותי בידיו - אני לא בטוחה שהוא רצה לפגוע בי, אבל מאז נשארתי עוד יותר קרובה לכיתה, בחרדה מתמדת מפני משהו לא ידוע.

באחד משיעורי הטבע התבקשתי להביא מכיתה אחרת מעין משקפות המדמות ראייה של נמלים. לא העזתי לצאת ולחצות את המסדרון, ובטח שלא לעלות לקומה השנייה לבדי. לכן שתקתי ולא זזתי ממקומי. ריקי אולי הבינה, ולכן צירפה אלי למשימה עוד ילדה, וכך זכיתי לראות את הקומה שמעל, הזהה לקומת הקרקע.

נדמה לי שאפילו אני עצמי לא יכולתי להגדיר את מהות הפחד שלי, אבל פשוט לא רציתי ללכת לבית ספר. ההורים שלי לא הבינו. תמיד התפארו בי כי בעיניהם הייתי דווקא ילדה פיזית מאוד, ילדה אהובה.

כבר ביום הראשון ללימודים באה לקראתי ילדה בשם מוריה, וללא מילים שילבה את ידה בידי במחווה שסימלה ברית חברות אמיתית, שבאמת נמשכה לאורך בית הספר היסודי. אך כאמור, לא היה זה עניין חברתי.

מסיבות משפחתיות 

בבקרים הייתי הולכת ברגל, בדרך כלל עם אחותי הגדולה. לא היינו חברות טובות. היא הייתה הולכת נמרצות, ואני הייתי משתרכת מאחוריה, מנסה לעקוב אחרי צעדיה המהירים במכוון, רצה, מתנשפת, והיא לועגת לי: "מה את הולכת אחרי?!". לא סיפרתי להורי, אבל הייתי מנסה לעכב את ההליכה לבית ספר, וכך בכל בוקר ללא יוצא מן הכלל הייתי מאחרת. אבא שלי היה נאלץ ללוות אותי ממש עד לכיתה, להתנצל על הסף בפני ריקי. ולמרות הבושה ממבטי הילדים, העדפתי את זה ככה.

בבקרים הוא היה שר לי שיר שחיבר, מילים ומנגינה: "קומי, ננו, כי השמש כבר עלתה, קומי, ננו, מוריה כבר בכיתה, ודובינו כועס נורא, הוא רוצה כבר פנכת דייסה...".

בתקופה מסוימת ניסיתי תחבולה חדשה: הייתי מתחבאת מאחורי פח הזבל שמחוץ לחצרנו, מקווה שלא יראו אותי, מאמינה בכל פעם מחדש שהפעם אצליח להתחמק מהגזירה. וכל פעם העוזרת שלנו הייתה מוצאת אותי, ושוב נאלצתי ללכת לבית ספר מלווה באבי. לפעמים היו הורי נכנעים ומציידים אותי למחרת בפתק בנוסח קבוע: "ננו נעדרה מבית הספר אתמול מסיבות משפחתיות...". בפעמים אחרות הם היו מאבדים את הסבלנות ומאיימים עליי בביקור ביתי של "קצין החינוך" או משהו כזה - לא ידעתי בדיוק מי הוא, אבל דמיינתי אותו כמין שוטר במדים כחולים, עם שפם שחור ומקל, שבא להעניש ילדים סוררים.

ובכל זאת, אחרי זמן מה בבית הספר, הצלחתי שוב להימלט מהצורה החיצונית של הדברים. לאט-לאט התרגלתי למקום האפור והגדול הזה, ורגע לפני המשבר שבא בעקבות ההיכרות עם "שברים פשוטים" (נושא לרשימה אחרת...) הצלחתי לשלב בין העולם הגשמי של המסדרונות האפורים לעולם הספרים, שלקח אותי תמיד לאפרים הירוקים, לנהרות ואגמים ופטריות ו"גלמושים"...        

ננו שבתאי היא משוררת, מחזאית ובמאית תיאטרון