נפש יהודי הומיה. במזרח

את בתי החב"ד במזרח מכיר כמעט כל מטייל ישראלי. בתי חב"ד אלה נעים בין יוזמות פרטיות של צעירים שיכורים ומתלהבים לבין בתי חב"ד מסודרים ומרשימים של הזרם המרכזי של החסידות. מפורסמים במיוחד בתי החב"ד בבנגקוק, תאילנד ובקטמנדו שבנפאל. בתי חב"ד מתואמים לרוח המטיילים: בקטמנדו מטיילים בעיקר צעירים שבאים לעשות טרקים ושלל אטרקציות אחרות, ושם בית חב"ד הוא מקום מושב ומפגש נעים מאוד לצעירים. לבנגקוק מגיעים גם מבוגרים ומשפחות (וגם הרבה "תיירות מין") ובהתאם לכך המקום סולידי יותר, סעודת השבת מתקיימת ב"אולם שמחות" של ממש, ויש שם גם מסעדה כשרה.

ההבדל הבולט לעין בין היוזמות הפרטיות ליוזמות מרכזיות יותר של חב"ד ניכר מיד בכניסה למתחם. אם בכניסה  ישימו לך כיפה על הראש ויבקשו ממך לברך על מיני תרגימא, או להניח תפילין – סימן שנקלעת ליוזמה פרטית. אם סעודת ערב שבת תכלול בעיקר שאגות התלהבות כגון "רוחניות... רוחניות... יהודי מחפש רוחניות..."; סיפורי נסים על הרבי שליט"א (= שיחיה לאורך ימים טובים אמן: הזרם המשיחי בחב"ד מאמין שהרבי לא מת אלא הוא ב"כיסוי") והרבה ויסקי (תחליף גרוע לסמים המשובחים בהם "נתברכה" הודו) - סימן שנקלעת ליוזמה פרטית.

 לעומת היוזמות הפרטיות, בתי חב"ד המרכזיים, שהוקמו על פי צו הרבי מלובביץ' המנוח, מספקים עזרה ב"גשמיות"  (אוכל, אינטרנט, טלפון לישראל - והכל בחינם) וב"רוחניות" - בלב אוהב ובנפש חפצה. רבני ושליחי חב"ד במקומות הללו הם אנשים למופת. כשיהודי (אבל בדרך כלל רק יהודי) בצרה במדינה זרה הם יעשו הכל – ממש הכל - בשביל לעזור לו. השליחים בבתי חב"ד הללו הם מכניסי אורחים למופת. הם לא  "נופלים" על הבאים בשעריהם, ובדרך כלל לא עוסקים במיסיונריות ישירה, אלא אם כן יש התעניינות מצד המבקר. 

הקרב על הבית והלב

ההצלחה של חב"ד העוררה גם קבוצות אחרות לפתוח בתים במזרח. לדברי יונתן השליח בעיר לֶה (שבחבל לאדק בהרי ההימלאיה, צפון הודו) יש מעין הבנה וסטסוס קוו בין הארגונים, והם אינם פותחים בתים חדשים במקום שלאחד הארגונים כבר יש בית משלו. לכן בלֶה (שעונת התיירות בה בין כך קצרה מאוד) אין בית חב"ד.

"הבית היהודי" בלה הוא "נחמני" (במילעיל) - אבל במשמעות העמוקה והפתוחה של התפיסה, ולא מהכיוון של הנחמנים הרעשניים שקופצים לשמע מוסיקה מחרישת אוזניים ברחובותינו. הנהירה אחרי תורתו של ר' נחמן מברסלב נפוצה בעיקר בקרב אנשי הציונות הדתית או חוזרים בתשובה, ויצרה מין הכלאה שיש המכנים אותה חבקו"ק - חב"ד, ברסלב והרב קוק. הבית היהודי הזה הוא פרויקט שמטרתו להציע מענה למטיילים היהודים והישראלים הרבים בהודו שמחפשים משמעות בחייהם. 

לעומת שליחי חב"ד שחיים כל חייהם באתר שהקימו (ולצידם בחורים צעירים המגיעים לשליחות לתקופות של כמה חודשים), שליחי הבית היהודי מגיעים לקדנציות קצובות בזמן. בזמן שביקרתי בלה, השליח המקומי יונתן, היה אחת הדמויות המרשימות ביותר מבין ה"שליחים" (בחב"ד קוראים להם "שלוחים") שפגשתי במהלך הטיול. השיעורים שלו מתרכזים בקבלה, אבל לצד השיעורים, הסדנאות וסעודות השבת, הוא ניחן בפתיחות לא אופיינית ובהבנה מעמיקה של המקום בו הוא פועל. בעוד רוב בתי חב"ד מנותקים מהתרבות שבקרבה הם פועלים, הם ממחזרים אשפה אורגנית (בהודו זה קל – פשוט נותנים אותה לפרות שברחוב) ומארגנים התנדבויות של צעירים בכפרי הסביבה.

הרוח האידילית הזאת לא תמיד מנשבת. אחד ממרבצי הישראלים המרכזיים בהודו הם הכפרים שסביב דרמסלה בצפון הודו. העיירה מקלאוד גאנג' התפתחה מאוד והפכה אתר תיירות מאז שהדלאי לאמה קבע שם את מקום מושבו ואת מקום הממשלה הזמנית הגולה של טיבט. בכפרים הסמוכים מתקיימים זה לצד זה בית חב"ד ויוזמה חדשה יותר ששמה "הלב היהודי". אבל מתחת לדו קיום רוחשים כנראה דברים. בערב שבועות, למשל, חיבל מישהו בשלטים המזמינים ישראלים לבוא לחגוג את החג בבית חב"ד בדראמקוט (כפר שכולו למעשה מקום מרבץ לתרמילאים ישראלים).

ואז הופיע ישו

הכפר קאסול שבעמק פרווטי הוא המכה של הסמים בשביל ישראלים צעירים. עישון הצ'ארס המשובח שם מהווה את המרכיב העיקרי של הטיול אצל רוב החבר'ה שמגיעים לשם. הישראלים ממש השתלטו על העיירה, השלטים שם כתובים עברית ומי שלא דובר את השפה ירגיש זר. באחד מהימים בהם הסתובבתי בעיירה צד את עיני שלט שבו כתוב: "בשבת בערב ארוחה בחינם" (באנגלית).

קונים דגים לשבת בגואה (פלאש90)

חשבתי לתומי שזו יוזמה מפוקפקת של המסעדה בשביל להביא תיירים למקום, ושהם לקחו את הרעיון מבית חב"ד שנותן ארוחה בחינם בכל ערב שבת (ובמקומות מסוימים בכל לילה). במוצ"ש התייצבתי במקום, לקחתי ממעט האוכל שהונח שם במזנון פתוח וישבתי עם החבר'ה. היו שם מעט צעירים - חלקם אמריקאים וחלקם ישראלים. נכון שבכל רחבי עמק פרווטי כולם מסטולים ובדרך כלל נחמדים מאוד אחד לשני, אבל כאן זה עבר את המינון המקובל. החברה שם היו ממש להוטים לדבר. חשבתי לעצמי שזה מוזר.

השיחה התחילה ברוח המקובלת: כמה זמן אתה מטייל? טיול ראשון? מנין הגעת ולאן אתה ממשיך? מהיכן אתה בארץ? מהר מאוד התחיל הבחור שדיברתי איתו לספר על עצמו במין וידוי לוהט. כדי לקצר את העניין נספר שהחברה הללו הם יהודים משיחיים שבאים ממומנים לתקופה קצרה, במטרה לדבר עם הנוער על ישו והאמונה בו. נזכרתי שכבר בכפרים באזור דרמסלה פגשתי חבר'ה כאלה שתיארו את עצמם כמטיילים, אך לצד זאת דאגו לספר לכל ישראלי שנקרא בדרכם את סיפורם האישי ואיך ישו נכנס לחייהם והושיע אותם.

בכלל, להושיע ולתת מענה לנוער המחפש משמעות זו המטרה ועליה "נלחמים" ארגונים שונים. הבית הישראלי במנאלי הוא יוזמה מסוג אחר, וזו באה להציל את אלה ש"התפלפו" (כפי נהוג לכנות זאת שם), כלומר, את אלה שהסמים עשו להם לא כל כך טוב – בלשון המעטה. בעבר, המקום קיבל מימון מהמדינה דרך הרשות למלחמה בסמים. כיום הבית מהווה בעיקר מקום מפגש של חבר'ה ישראלים, ויש בו סוכנות נסיעות, מסעדה, אינטרנט, מועדון עם סרטים ואפשרות להחליף ספרים. הפעילות ביחס לסמים שם לא גלויה, אבל מסתבר שהם עוזרים לחבר'ה שחטפו התקפים פסיכוטיים בעקבות שימוש בסמים, או לכאלה שנתפסו על ידי המשטרה.

תודה לצחי מזומן