סימני שאלה במרחק נגיעה

כל קיץ קורה דבר-מה. והקיץ קורים דברים שאינם של מה בכך. מחנות אידיאולוגיים חדשים נערכים לקרב על חלוקת העושר הציבורי, משרטטים גבולות חדשים בין מרכז לפריפריה, נעים בחופשיות בין חזון מופשט וקולקטיבי לתביעות חומרניות אישיות. זה מריח כמו נעורים, זה מרגיש כמו בית, וזה כולל את התערובת הישראלית כל כך של שמרנות המחופשת למהפכה, ולהפך. סדקים חברתיים שהשיפוצניק הישראלי ניסה לטייח מתגלים בתזוזה הראשונה ומחייבים את כל תושבי הבית לבחור בין אחיזה עיקשת במוט האוהל לחשיבה דינמית שמאפשרת להם גם להתחיל לזוז.

העשייה הקולנועית העכשווית משקפת ומעצבת בחדות את שתי התנועות ההפוכות. העיסוק הנרחב בקולנוע ובסדרות טלוויזיה עלילתיות בשאלות חברתיות מעיד על חוסר הצלחתה של החברה הישראלית להגיע לתשובה אחת מוסכמת ועל המרחק שעודו מפריד בין שבטיה השונים למנוחה ולנחלה. כך, למשל, הצלחתן של סדרות טלוויזיה כדוגמת "במרחק נגיעה" ו"עספור" נובעת במישרין מן העיסוק הישן-חדש במתחים חברתיים. בשתי הסדרות עומתו מחנות הנבדלים זה מזה בלבוש, בשפה ובתפיסת העולם, ונאבקו על צדקת הדרך, על הדומיננטיות בעירם וגם על אהדתה וגופה של נערה תמה אחת - ב"במרחק נגיעה" התנגשו לובשי שחורים דוברי יידיש עם אוכלי טריפות דוברי רוסית וב"עספור" התעמתו אביונים מזרחיים עם נובורישים אשכנזים.

זהות מורכבת יותר. "אורים ותומים"
חיים של בחירה האדרת הייתה עדכנית וקולחת, אך הגברת הגיעה הישר מן הדיור המוגן של הקולנוע הישראלי: מלודרמות שהוקדשו למצוקתן הטרגית של בתולות ענוגות מבט המתאהבות בגבר "משכיל" ומעוררות את זעמן של משפחתן האדוקה נכתבו עוד במזרח אירופה, בעוד "עספור" הוא לא יותר מ"צ'רלי וחצי" לשנות האלפיים. עבור הדור אשר ידע היטב את מעללי קונילמל וחכם חנוכה ומסרב לראות בהם רק עלילה נוסטלגית נותרו הפערים החברתיים בעינם ויחד איתם גם הסטריאוטיפים המוכרים: הזכר האשכנזי היה ועודנו כילי חסר לב, החמולה המזרחית נאלצת עדיין לפלס דרכה אל הפסגה באמצעות קומבינות, והנערה האשכנזית מחכה עדיין לפרא מזרחי אציל שיגאל אותה משממון חייה.

אלא שהפצתם של הסטריאוטיפים החברתיים-קולנועיים בשנות השישים הייתה תוצאה של המתחים שהולידה מדיניות כור ההיתוך, בעוד שחלחולם אל התרבות הישראלית העכשווית מעיד על השתרשותם גם בתודעתם של בני הדור השני והשלישי לעלייה לארץ. מתברר שתמונת העולם המקוטבת שהציגו הסרטים מפעם קבעה לעצמה שביתה בעולמנו. הפופולריות של הסדרות המוזכרות לעיל היא עדות לכך שפתרון בעיותיה החברתיות של ישראל כנראה אינו מצוי במרחק נגיעה, ובעיקר היא מעידה על העצלות המחשבתית והאמנותית של יוצריהן. פנייתם אל מאגר הסטריאוטיפים החברתי המוכר היטב הובילה לשגשוגם המחודש. הגבינה החברתית-קולנועית לא הוזזה ממקומה, לטובת כל אלה שאוהבים את השנאות שלהם משומשות במצב טוב.

ומאידך, לא בצד השני של המתרס, אלא במידה רבה בתוכו, ישנה גם מגמה אחרת, מרתקת ומקורית יותר, ונציגיה הם שני הגיבורים החדשים של העשייה הקולנועית העכשווית: ה"דתל"ש" וה"משתכנז". רבים מגיבורי הסדרות "סרוגים", "סימני שאלה", "חיים אחרים" ו"אורים ותומים" הם דתל"שים או משתכנזים, והם נוכחים בפרהסיה התרבותית בלי שניתן יהיה להציבם באופן מובהק בקוטב זה או אחר. זהותם של אלה שעזבו את העולם הדתי בלי להסתיר את חיבתם וגעגועיהם לחלק ממרכיביו דרה בשכנות לזהותם של אלה שאימצו מתוך מודעות מלאה את אורחותיה של ההגמוניה האשכנזית ומרגישים, בדיעבד, כי בחירה זו הובילה לבגידה במסורת אבותיהם. שניהם יצורים דינמיים, היברידיים, וככאלה הם נעים בין דתיות לחילוניות ובין מזרחיות ואשכנזיות. עבורם השאלה "מה אתה יותר" היא שאלה ילדותית, ובמקום הזהויות המקובעות מפעם הם מבקשים להציב זהות המשלבת בין העולמות בלי להתחייב על המינונים הקבועים שבכוונתם לקחת מכל עולם. שניהם אינם רואים בחברה שלתוכה נולדו מסגרת מחייבת, אלא רק תחנה ראשונה במסע מתמשך.

עיסוק ישן-חדש במתחים חברתיים. "עספור"

סירובם של גיבורים אלה לוותר על הטוב שיש לכל עולם תרבותי להציע ונכונותם לחיות חיים של בחירה והתמודדות מתמדת עם סתירות ומעקשים מאתגרים את השיח המקומי ומחייבים אותו לבחון מחדש את גבולותיו. כאוונגרד קלאסי, בוחרות הזהויות הדינמיות להתעמת עם עולם המושגים המקובע, ניזונות ממנו, מאיימות ומאוימות ממנו. נוכחותם המתעצמת אמנם רחוקה עדיין מלערער באופן ממשי על קיומן של הקטגוריות הוותיקות "דתי", "חילוני", "אשכנזי" או "מזרחי", וגם העדרן של זהויות הנגד - ה"חלנ"ש" וה"מסתפרד" - מעיד על עוצמתן של ההגמוניות החילוניות והאשכנזיות הוותיקות. ועדיין, קשה שלא להרגיש שמשהו מתחיל להשתנות. שרכבת האידיאות של העם היהודי לא הפסיקה לנוע, גם אם לא לגמרי ברור לאן היא מובילה. צופי הטלוויזיה והקולנוע יכולים לקוות כי היא נעה בין עולמם של יושבי האוהלים לעולמם של אנשי השדה, מסרבת להפריד בין רב לצעיר, ומוסיפה להאמין כי רק בשילובם של השניים עשויה, אולי, להתגלות הברכה.