מהגרים

"אני מפחדת נורא, איגי מיגי, תעזור לי והשם ירחם על העיניים הטובות שלך", אמרה רוזה ונדחקה לתוך הפתח.
מה יעשה בה?
"אני לא יכולה", התחננה רוזה, "אני מפחדת כל הזמן".
"ממה את מפחדת?" שאל ההונגרי
"יש מישהו בחדר שלי", אמרה העיוורת, "והוא הולך לעשות לי משהו".
ההונגרי נרתע. מישהו מהתל בו, עושה פרודיה לפחדיו. משקפיה כהים לעיניה. בלילה זהו מראה מחריד.
"את מפחדת שמישהו מתחבא בחדר שלך ומביט עלייך?" שאל ההונגרי בלחש.
"כן!" צווחה רוזה. "כן! כל הזמן! ואם אתה היית יודע מה שהוא רוצה לעשות!"
"את רוצה שאני אכנס לחדר שלך ואבדוק אם מישהו מתחבא שם?"
"השם יבדרך אותך, איגי מיגי. אתה כאן הבן אדם האחד שלא פושע. אלה – כולם פושעים. אתה אשכנזי?"
"די, רוזה, מספיק", קרא ההונגרי, אך ברוך, כדי שלא להעליבה.

הוא יצא איתה אל המסדרון החשוך. הדליק גפרור, מקופסה השמורה עימו תמיד בכיסה לתכלית זו. ראה את ידה המושטת אליו, כדי שינחה אותה. באי-רצון נטל את היד וצעד עם רוזה צעדים אחדים במסדרון. ידה, קרה ולחה, נצמדה אליו בכוח. משהגיעו אל חדרה הושיטה את ידה הפנויה ומיששה את הדלת. כיוון שנגעה ידה בעצם מוכר לה, כמו שב הביטחון אליה. היא הכניסה את ידה לכיס בגדה והוציאה את המפתח. בזריזות, שהפתיעה את ההונגרי, הכניסה את המפתח לחור המנעול וסובבתו פעמיים. ידה השמאלית עדיין בתוך ידו, כמו ביום שהחזיר אותה מן הקפה; אלא שעתה אינו נרתע ממנה: בכל זאת, הוא אומר בליבו, זו יד אישה, ויש במגע זה משהו מיוחד, רוך ועצבנות הנוגעים אל לביו. יד לחה, מתחננת.

יהושע קנז, מתוך: "האישה הגדולה מן החלומות", 1973 (דביר – הקיבוץ המאוחד)

יד לחה, מתחננת, של אישה שפרשה מן העולם. היא מתנהלת בבדיונות. בבדיונות מתהווה גם עיוורונה. אין כאן עניין של אמת או שקר. קיומה, אשר דחק במובן מסוים את העולם הממשי, מסדר מחדש גם את עניין האמת והשקר. רוזה היא עיוורת חסרת אונים שרואה לעתים בעיניים חודרות את חור המפתח, אדם המגשש באפלה ונזהר פתאום מאבן קטנה. חור המפתח מתפקד פה במישורים נוספים – לא מקרי שדווקא אותו רוזה אינה "מפספסת". תשוקתה העמוקה ביותר היא חרדתה העמוקה ביותר – להיחדר, אך בעולם הבודד שלה אין לתשוקה-חרדה הזו ברירה אלא ללבוש פנים אלימים – אם היינו יודעים מה שהוא רוצה לעשות, אבל רק היא יודעת, והיא לא יכולה להעלות את זה על בדל שפתיה. לתשוקה-חרדה הזו אין קיום בשפה, אין לה מילים. העילגות הלשונית היא הדרך היחידה לקיים אותה, להיות הכי קרובה אליה. ואפשר גם לתת לה זהות גברית, ושֵם, צירוף ברוח האימה האינפנטילית המקיימת אותה מדי יום: איגי מיגי.

מנגד ההונגרי, מהגר נוסף, "אשכנזי" כלשונה של רוזה. האשכנזיות היא לשונם המשותפת, הלא מדוברת. רוזה רוצה לקיים אותה. ההונגרי דוחה אותה, לכאורה מטעמי נאורות. ואולי לא לכאורה, אבל יותר מכך – ההונגריות היא מה שהורג אותו. משעה שפרש לגמלאות הוא נאלץ להתקיים בדל"ת אמות ההגדרה – הוא נעדר משפחה, נעדר עבודה. מה שמקיים אותו הוא מה שמבדיל אותו על פני השאר – היותו הונגרי. הגדרה צרה, דחוסה, שסוגרת עליו.

"האישה הגדולה מן החלומות", הרומן המהווה חוליית מעבר בין סיפוריו של קנז לרומנים המרוכזים והמוכרים שלו – "התגנבות יחידים"
(86'), "בדרך אל החתולים" (91') – פותח צוהר לתמות שעוד יעסוק בהן בהרחבה, ובהן תמת ההגירה. העניין של קנז בהגירה קשור בנגישות חלקית, שהיא גם לשונית. המספר, הרחוק מדמויותיו (אך לא מרוחק), אמון בין השאר על פעירת הבור הזה שבין המהגרים לבין השפה. במובן מסוים, לרוזה קל יותר, משום בחירתה – מדעת ושלא מדעת – לחיות בנתק-אפלה מן העולם, לייצר עולם מקביל, שבו יש לקיומה משמעות, גם אם הרסנית-טורפנית. ההונגרי מתנודד בין שתי האפשרויות: העולם נמצא מעבר ממש, והוא נגיש לכאורה – אך ידו אינה משגת. לשונו אינה עילגת – היא פרקטית, מנומסת, נטולת כל מגע שאינו עובר במסננת הנורמה החברתית-תרבותית. ההונגרי רוצה לדבר ולא מצליח – הוא אינו יכול לדבר לא משום השגיאה אלא משום עקרותו, שהשפה הפרגמטית היא ביטוי שלה. לא מקרי לכן שבפרק שבו אנו מתוודעים להונגרי בוחר המספר של קנז להימנע בכלל ממוצא פיו. "האם יזיח ההונגרי את הווילון שליד מיטתו?" הוא שואל.

ברי לנו שלא. פריצת המנעול אצל רוזה היא הזחת הווילון אצל ההונגרי, ושניהם נועדו לכישלון. רוזה פורצת את המנעול בעולם המדומיין, הלא-ממשי – היא פורצת את עצמה לכדי טירוף, אך לחוץ אין שיח ושיג עם זה. ידו של ההונגרי אינה מגעת אל הווילון – הוא שוכב במיטתו לנצח, גם כשקם לכאורה. לכן היד הלחה, המתחננת, של רוזה, לופתת אותו כל כך. בעולם אחר, רך, מענג, מפצה, חנף, היו ההונגרי ורוזה גאולה הדדית – הוא היה מתקן את שגיאותיה, היא היתה מלמדת אותו "לדבר" – לפרוץ את הכלא העקר שברא לעצמו אל חרדותיו-תשוקותיו.

בעולם של קנז, החמור כל כך, ההונגרי ורוזה הם התגשמות הדדית של סיוט: בתחנונים משדלת אותו רוזה להיכנס לביתה כדי לגרש את האויב ובכך הופכת אותו לאויב עצמו – זהו הדבר הקרוב ביותר למגע שהיא יכולה להרשות לעצמה. וההונגרי, אם עוד מהין עוד קצת – היה רואה את ידו בידה, ממש כשם שהם אוחזים בלית ברירה באותו רגע סיפורי יוצא דופן. אך במקום זה הוא נמלט אל חדרו, ושומע אותה מעבר לקיר, נוקשת בעקביה הגבוהים, הדקים, המחודדים, "בקצב קבוע ועקשני". הנה כך, בעוד רגע בספר המופלא הזה, הופכת הצטלבות פוטנציאלית וחדירה לשני קווים מקבילים, ההולכים, כל אחד, בשולי השפה, אל אבדונם.