עושים לביתם

עד לפני שנים ספורות עשו צעירי דימונה מסלול קבוע: תיכון, צבא, לימודים גבוהים - ועקירה למקום אחר בארץ. אמנם קשה לומר שמאז השתנה המצב מהקצה אל הקצה ושההגירה השלילית בקרב הצעירים נעצרה לחלוטין, אבל נראה שהיא לפחות נבלמה.כיום דימונה בהחלט פעילה מבחינה תרבותית, יש בה פרלמנט צעירים פעיל, יש תמיכה מהרשות המקומית, ואולי חשוב מכל - נראה שהתקווה חזרה ללבם של הצעירים.

כל זה קרה לא מעט בזכות מרכז "יעדים" בדימונה, שבראשו עומד עדיאל אלגי. אלגי, 37, נשוי ואב לשניים, שהיה פעיל בקהילה מגיל צעיר, הוא בחור בעל כושר מנהיגות וכושר ביטוי, שמשתמש בהרבה מלים גדולות. לזכותו ייאמר שהוא גם מציג קבלות.

אנרגיות חדשות. עדיאל אלגי אלגי עשה את המסלול הכמעט קבוע: הוא שירת כגיטריסט בלהקת פיקוד דרום, למד לתואר ראשון בתקשורת וקולנוע, חזר הביתה לדימונה ושקל עזיבה, כמו רבים מחבריו לשכבה. הוא החל לעבוד כרכז נוער במתנ"ס, ולאחר שנה טס לארה"ב כדי להשתתף בפרויקט לקהילה היהודית. כשחזר לישראל, הוא שקל ברצינות לעזוב את העיר. "באותה תקופה התעסקתי במוזיקה, ועבור אדם כמוני, דימונה לא היתה מקום לנגן בו", הוא מודה. "אבל משהו בלב אמר לי 'עדיאל, המקום שלך הוא בדימונה'.

יומיים לאחר שחזר מהשליחות, לפני תשע שנים, פגש ברחוב את מנהל פרויקט שיקום שכונות, ששאל אותו מה הוא עושה. אלגי ענה שכרגע כלום, והוזמן לראיון. משם נסללה דרכו לניהול המוקד לפיתוח הון אנושי, שלימים נהפך למרכז יעדים.

אלגי בחן את בעיית הצעירים בדימונה, והבין שנדבך מרכזי בה היא הלימודים הגבוהים. שיעורי הבגרות בדימונה יפים (60 אחוזי זכאות לבגרות לעומת 45 אחוזים ברמה הארצית), אבל לפני עשר שנים ממוצע האקדמאים בקרב בני 21-29 היה נמוך מאוד - 4.1% בלבד לעומת הממוצע הארצי, 8.9%. כשאלגי וחבריו בדקו לעומק מדוע הצעירים לא בוחרים את המסלול האקדמי, הם קיבלו תשובות כמו  "אין לי כסף" או "לא חשבתי על תואר".

"התברר לנו שרבים כלל לא יודעים מה מגיע להם מבחינת מלגות וסיוע כלכלי", הוא מספר. "בשנה הראשונה שלחנו ללימודים אקדמיים כ-180 אנשים שלא תיכננו ללמוד. גם בקרב אלה שיצאו ללמוד התגלתה בעיה: כלל לא היה בטוח שהם יישארו בדימונה, בגלל מחסור במקומות עבודה ובתרבות מקומית".

פותחים את הים

השינוי בעיר המשיך בהחלפת השלטון המקומי. מאיר כהן, שמכהן כראש העירייה מזה שבע שנים, נכנס לתפקיד עם אג'נדה ברורה של קידום הצעירים. בנוסף, ארגון הג'וינט החל לפעול בעיר, ובשנים האחרונות היא נהנית מתמיכתו של שותף משמעותי: השר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום.

"אחד הדברים שהבנתי הוא כמה חשוב לשתף את התושבים", אומר אלגי. "אתה יכול לבנות כאן חוף ים ולהביא אמנים כמו שלמה ארצי וריטה שיופיעו. אבל אם לא תעשה את זה ביחד עם האוכלוסייה - לא כאורחים אלא כפעילים שותפים בארגון ובשיח הזה - לא תצליח להגיע לתוצאות".

ארבעת תחומי הליבה של מרכז יעדים הם פיתוח התעסוקה, ההשכלה הגבוהה, תרבות הפנאי והמעורבות החברתית. "אנחנו מאמינים שאם נשתף פעולה עם הגורמים האזוריים, יש סיכוי גדול יותר שנגשים את החזון שלנו - שיותר אנשים יבחרו לגור בעיר", מסביר אלגי. "בבחירות המוניציפליות האחרונות, בסוף 2008, היתה התעוררות שיא של הצעירים, ונכנסה לעיר אנרגיה חדשה".

הכוח נמצא בידי הצעירים

לפני כשנתיים וחצי הקים מרכז יעדים את פרלמנט הצעירים, שבו לוקחים חלק בני 18-35 המעוניינים לפתח ולקדם את העיר מתוך מעורבות אישית ומתכנסים מדי חודש כדי לדון במגוון נושאים מקומיים. "כיום אנחנו מנסים לבנות מערכת ארגונית שבה הפרלמנט לא תלוי בנו", אומר אלגי. "אני כפוף לראש העירייה, אבל אני שואף לכך שאם הפרלמנט ירצה ליזום פעילות שנוגדת את ההשקפה הממסדית - זה יהיה אפשרי. השאיפה היא לייצר גוף שלא תלוי במערכת".

מהצלחות פרלמנט הצעירים. ערב הקראת שירה

לאחר כמעט עשור של פעילות, במה מתבטא השינוי בעיר?
"אתן לך דוגמה מייצגת. במשך שנים לא היתה בדימונה תחבורה ציבורית ראויה. נסיעה משכונה מסוימת לקניון העירוני יכולה היתה להימשך שעה עד שעה וחצי, כולל המתנה. נסיעה מדימונה לבאר שבע - שנמשכת 20 דקות במכונית - היתה יכולה לקחת שעתיים באוטובוס, כולל החלפה של שלושה קווים. נפגשתי עם שאול מופז, שהיה שר התחבורה, וגם בכפר הסטודנטים איילים ניסו לשנות את המצב, אבל אף אחד לא הצליח.

"כשפרלמנט הצעירים נולד, החבר'ה יצאו לשטח, פתחו דפים בפייסבוק, החתימו אנשים, הציבו שלטים ברחובות ועוד. גם אוכלוסיית הקשישים נרתמה למאבק. כיום יש בעיר אוטובוסים שיוצאים בתדירות של 15 דקות. הצעירים והקשישים הצליחו לשנות ביחד את פני התחבורה הציבורית בדימונה".

עד כמה ההגירה השלילית מהעיר השתנתה?
"במשך 15 שנה היתה הגירה שלילית מדימונה, ומדי שנה ירד מספר התושבים. לעומת זאת, בשלוש השנים האחרונות נרשם בעיר גידול של 1,300-1,400 תושבים. ההגירה השלילית נעצרה, עובדתית. כיום יש פה אווירה אחרת, ואנשים מבינים אפשר לייצר מציאות אחרת. אחד הכוחות הגדולים של דימונה הוא היכולת של חבר'ה צעירים לייצר את המציאות שלהם בעיר מכל בחינה - תרבותית, חינוכית וכו', מעבר לסינמטק ולתיאטרון העירוני. קורים כאן דברים אותנטיים ומקוריים. לדוגמה, החבר'ה רצו לערוך ערב מחווה לנעמי שמר - ואירגנו אותו בעצמם. בשלוש השנים האחרונות מקיימים אצלנו ערבי סליחות לקראת חודשי אלול-תשרי. בנינו את בית המדרש החברתי 'נהורא', שכיום פועל באופן עצמאי".

אלגי גם שמח לגלות שצעירים רבים שעזבו את דימונה חוזרים אליה עם משפחותיהם. "יותר ויותר חברים מהתיכון שעזבו את הדרום חוזרים אליה בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא משבר הנדל"ן: אם תבוא  לדימונה עם מיליון וחצי שקל, תוכל לבנות וילה עם בריכה. אבל זה לא מספיק, כי בכל זאת צריכים תעסוקה. תעסוקה היא לא עניין כל כך מורכב ומסובך כמו שעושים אותו. הבעיה היא שהממשלה לא עורכת חלוקה צודקת של השטחים המוניציפליים. האנשים היחידים שיכולים לפתור את הבעיות הם אנשים כמוני וכמוך. זה מתחיל בערבי שירה וממשיך בהפגנות על שטחי שיפוט".

השאלה היא מה עושים בפועל. ערבי שירה לא מביאים פרנסה לאזור.
"אנחנו צריכים להילחם למען חשיבה ממשלתית נכונה, חלוקה נכונה של שטחים בין רשויות מקומיות, דרכי גישה וכו'. צריכים לבנות אזורי תעשייה אזוריים. אם חברת HP  תרצה להקים מפעל בישראל, ראשי עיריות בכל המדינה יילחמו כדי שהוא ייבנה בתחומם. אם כמה ראשי עיריות מהדרום יבחרו אזור שנמצא קרוב לכולם, וייאבקו יחד כדי שהמפעל ייבנה באזור התעשייה המשותף - יהיה לזה סיכוי גדול הרבה יותר. חשוב לזכור שהכוח האמיתי לא נמצא בידיהם של הפוליטיקאים אלא בידיהם של הצעירים - שמה שמעניין אותם הוא עתידם ועתיד ילדיהם".

אתה מקווה להתמודד יום אחד על ראשות העירייה?
"לא, לא ב-20 השנים הקרובות. זה מחיר שאני לא מוכן לשלם כרגע. יש לי שני ילדים - אחד בן 3 והשני בן פחות מחודש. אני רוצה להיות איתם. אני רואה את ראש העירייה שלנו, ומבין שמדובר באחריות מטורפת ובעבודה מסביב לשעון. בינתיים אני יכול לעשות הרבה דברים קטנים".