והשוחט שחט

 אי הכי, תיבעי נמי בדיקת חכם! עד אחד נאמן באיסורין. אי הכי, מעיקרא נמי לא! האמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם (חולין י ע"ב)

תרגום:
אם כך (ומצריך רב כהנא בדיקת הסכין לפני כל שחיטה), תידרש גם בדיקת (הסכין בידי) חכם! (אין צורך, כי) עד אחד נאמן (בדינים הנוגעים) באיסורים. אם כך, בתחילה (של תהליך השחיטה) גם לא (תימסר הסכין לבדיקת חכם)! הרי אמר ר' יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם.

הקשר:
המשנה הראשונה במסכת חולין קובעת: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה". במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו עולות שאלות לגבי הצורך בבדיקת כישוריו של השוחט וכשרותה של הסכין. הקטע שיידון כאן הוא חלק מדיון זה.

דיון:
מי חזק יותר – השוחט האוחז בסכין, או החכם הבודק את כשרותה?

שאלה של חוזק (cc-by-hectorir)

אי הכי, תיבעי נמי בדיקת חכם! –
בניגוד למשנה, ממנה נושבת רוח מקילה, מציף התלמוד חששות כבדים מפני שחיטה שאינה כשרה. אחד החששות הוא במקרה בו נגלה בדיעבד שסכין השחיטה פגומה. בקשר לכך, מנסח התלמוד שתי שיטות הלכתיות. השיטה המיוחסת לרב הונא גורסת, שגילוי סכין פגומה לאחר השחיטה, פוסלת את הבהמה האחרונה שנשחטה. השיטה המיוחסת לרב חסדא טוענת, שבמקרה כזה אין לפסול בדיעבד את השחיטה, ורק מה שיישחט לאחר גילוי הפגם ייפסל.

שתי השיטות מתייחסות אמנם נקודתית לעניין השחיטה, אולם נדמה שהן מציגות שתי תפיסות עולם שונות, הנוגעות בעומקה של החוויה הדתית – ביחס לחשש משגגה ולחרדה מפני החטא.

בניסיון להבין ולדייק את שתי השיטות מוצגת דרך שלישית: "רב כהנא מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד" (חולין י ע"ב, התרגום שלי). התלמוד שואל האם דרך זו מתאימה לשיטת רב הונא, ומטרת הבדיקה היא לפסול (או להכשיר) את השחיטה הקודמת, ועונה שהיא מתאימה דווקא לרב חסדא, ומטרת הבדיקה היא להכשיר (או לפסול) את השחיטה הבאה. אם כך, טוען התלמוד, ייתכן שיש צורך לבדוק את הסכין לפני כל שחיטה דווקא אצל חכם, כלומר אצל מי שהוא בקיא בהלכה ושייך, מבחינה חברתית ומעמדית, למעמד הלמדני, ל"אנחנו" התלמודי.

כדאי לשים לב, ששאלה-דרישה זו מובאת כאן במטרה לסתור את ההנחה הקודמת, שדרכו של רב כהנא תואמת לשיטת רב חסדא. לכן ניתן לקראה באינטונציה מלגלגת המציעה טענה אבסורדית, בנוסח "היעלה על הדעת שנדרוש מן השוחט להביא את סכינו לבדיקת חכם לפני כל שחיטה ושחיטה?!".

עד אחד נאמן באיסורין –
קול התמיכה בשיטת רב חסדא אינו נבהל מן השאלה התוקפנית, ומשיב: אין צורך בבדיקת הסכין אצל חכם לפני כל שחיטה, כיוון שבנושאים של איסור והיתר (כמו ענייני כשרות) גם עדותו של עד אחד נאמנת להלכה, והשוחט יכול לבדוק את סכינו בעצמו ולהעיד על כשרותה.

בדברים יב,21, במסגרת פירוט המגבלות על אכילת המעשרות מתנובת השדה מדגישה התורה: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". כלומר, כל אדם רשאי לשחוט ("לזבוח" בלשון התורה) בקר וצאן ולאכול מבשרם. בנוסף, בתיאור תהליך הקרבת הקורבנות במקדש, נאמר על מביא הקורבן: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' " (ויקרא א, 5). בהתבססו על שני פסוקים אלה, מסביר רש"י את טענת "עד אחד נאמן באיסורין" המובאת כאן: "שכל יחיד ויחיד, האמינה לו התורה – "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, 21); "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, 5) – ואוכלים הכוהנים (מן הקורבן) על ידו (על-פי עדותו ששחיטתו כשרה) ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר" (התרגום שלי). כלומר, לפי השיטה המיוחסת לרב חסדא, גם אם נזקקת בדיקה של הסכין לפני כל שחיטה, אין הכרח שהיא תיעשה בידי חכם דווקא, כיוון שהשוחט עצמו יכול לבצעה.

הריטב"א, בפירושו למסכת גטין, מפרש שעד אחד נאמן על ענייני כשרות, כיוון "שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם מתאכסן אצל חברו" (הריטב"א על גטין ב ע"ב). כלומר, העדר הביטחון בעד יחיד לענייני כשרות, מובילה לחשדנות תוך-קהילתית ואינה מאפשרת חיים חברתיים תקינים. מעניין, שבניגוד לקונספציה החברתית-דתית הנפוצה בימינו, מכאן עולה שהפקדת הפיקוח על הכשרות בידי החכמים דווקא, עלולה לגרום פירוד בקהילה.

אי הכי, מעיקרא נמי לא! –
אם כך, טוענים נאמני שיטת רב הונא, הרי שגם לכתחילה אין צורך בבדיקת הסכין בידי חכם. טענה זו, כקודמתה, מנסה להביא את שיטת רב חסדא לידי אבסורד: היעלה על הדעת שסמכותם ההלכתית של החכמים תהפוך ללא רלוונטית בכל הנוגע לשחיטה?! כדאי לשים לב, שטענתם הקודמת הניחה שיש אבסורד בחיוב לבדוק את הסכין אצל חכם לקראת כל שחיטה ושחיטה, אך טענתם עתה היא שגם ייתור גמור של סמכות החכמים ביחס לשחיטה מנוגד להיגיון.

חוקי הכשרות, והלכות השחיטה בתוכם, הם מהמגדירים היסודיים ביותר של הקהילה היהודית. ידיעת החוקים והסמכות להחילם ולשפוט על-פיהם, מאפשרת כוח אדיר ושליטה לא רק בקהילה כמכלול, אלא גם בפיו (ולכן גם בגופו) של כל אדם בתוכה. טענת האבסורד לעיל מאפשרת להביט נכוחה בהנחות היסוד של דובריה: לשיטתם, השליטה ההלכתית בשחיטה חייבת להיות בידי החכמים.

שאלה של שליטה (כרזת הסרט)

ייתכן שהמניע לתפיסה זו נעוץ באותן חרדות-חטא דתיות, המחייבות את נושאיהן לבדוק כל פרט בחייהם לפני ולפנים מבחינה הלכתית, ולשם כך הם תלויים בבעלי הידע ובאלה השולטים בכל סעיפי החוק התורני והפלפול התלמודי. ייתכן גם שהמניע לתפיסה זו אינו דתי-אמוני אלא חברתי: ניסיון לשימור הכוח והשליטה בידי המעגל הקרוב "לנו" (הדיון כאן נעשה בין דפי התלמוד עצמו, בתוך בית המדרש, במסגרת הקבוצה הסגורה והאליטיסטית של החכמים עצמם). לפי גישה זו, החששות המניעים את הדרישה לבדיקה בידי חכם, אינם אמוניים בהכרח, אלא כלכליים ופוליטיים, ובראשם החרדה מאיבוד השליטה בעמדות הכוח המאפשרות להתוות את דרכה של הקהילה.  

האמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם – דברי ר' יוחנן מובאים כאן כדי לענות על הבהלה מן האפשרות שסמכות החכמים תהפוך לבלתי רלוונטית בענייני שחיטה.

מחד גיסא, מובעת כאן הסתייגות מייתור סמכותם ההלכתית של החכמים: כל השוחטים חייבים להביא את סכיניהם לבדיקה בידי חכם, טרם יחלו בתהליך השחיטה. מאידך גיסא, הטעם לחיוב זה מפתיע: הבאת הסכין אל החכם אינה נעשית מתוך צורך אמיתי בידיעותיו או מתוך תלות בכוחו ההלכתי, אלא כדי לשמור על כבודו. כלומר, בדיקת הסכין בידי החכם אינה משמשת צורך הלכתי כלשהו, שהרי עדות השוחט נאמנה להלכה, והיא מוגדרת כסוג של טקס בלבד.

ברב-משמעות זו אני מוצאת אירוניה: מראית העין הטקסית משדרת שהשליטה בכשרות נתונה ביד החכם, אולם כולם יודעים – השוחטים, הקהילה והחכמים עצמם – שהסמכות ההלכתית האמיתית היא של השוחט עצמו.

דומני, שכל עוד נשמרת מודעוּת אירונית זו, מובטחים לקהילה חיי דת נוחים למדי, אולם מה יקרה כשיאבדו הצרכנים או השוחטים את ביטחונם בידיעותיהם, או כשיתחילו החכמים להאמין ברצינות שהסמכות היחידה נמצאת בידיהם?

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.