שאלה הכותית

תרגום:
אמר ר' אסי: אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי; אף ר' אסי אכל משחיטת כותי. ותהה על כך ר' זירא: שמא לא נשמע להם (פסק ההלכה ששחיטת כותים אסורה), ואם היה נשמע להם היו מקבלים להם (את ההלכה), או שמא נשמע להם ולא קבלוה? חזר ואמר: מסתבר שנשמע להם ולא קבלוה; (כיוון) שאם עולה על דעתך שלא נשמע להם ואם היה נשמע להם היו מקבלים להם (לפסיקה זו), כיצד מסתייע להם הדבר לאכול איסור?!

הקשר:
המשנה הראשונה במסכת חולין קובעת: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה". התלמוד מנסה לדייק את ההגדרה "הכל" ובין היתר מתדיין גם על כשרות שחיטתם של הכותים. הקטע שיידון כאן, מובא כחלק מדיון זה.

דיון:
כיצד מתמודד ר' זירא עם סתירות בעולמו המסודר ומה ניתן ללמוד מבחירתו?

א"ר אסי: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי; אף רבי אסי אכל משחיטת כותי –
לפי המקרא, הכותים היו מן העמים שהובאו לגור בשטחי ממלכת ישראל, לאחר שתושביה הוגלו בידי אשור (מל"ב יז, 33-24). מן הפסוקים עולה, כי עמים אלה התערו בתרבות ובדת הישראלית המקומית. לאחר שיבת ציון בימי עזרא, ביקשו הכותים להצטרף לבניית המקדש בירושלים, אולם נענו בשלילה (עזרא ד, 6-1). במחקר ההיסטורי עולה הטענה כי הכותים היו משיירי ממלכת ישראל, שהתערבו בעמים שהובאו בידי אשור, ובכל מקרה התערותם בשבי-ציון הייתה מוגבלת. השומרונים, צאצאי הכותים, טוענים שהם אכן מזרע ישראל. למרות השוני בין דת הכותים והדת היהודית, הדמיון ביניהן רב וייתכן כי זה המניע לעיסוק החז"לי הנרחב ביחסים בין כותים ויהודים.

למרות השוני בין דת הכותים והדת היהודית, הדמיון ביניהן רב. השומרונים, שלפי המסורת, מצאצאי הכותים

ספרות חז"ל מציגה התפתחות ביחס לכותים. דברי ר' זירא, הנדונים כאן, מתייחסים לדברי רבן גמליאל (בנו של ר' יהודה הנשיא) ובית דינו: "ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה" (חולין ה ע"ב). פסיקה זו מייצגת, כנראה, שכבה מאוחרת יחסית בספרות חז"ל. ברבדים קדומים יותר, ניתן למצוא אמירות המבטאות עמדה הפוכה, כמו למשל זו של רבן שמעון בן גמליאל, סבו של רבן גמליאל דלעיל, הטוען ש"כותי כישראל" (תוספתא תרומות פ"ד הי"ב).

בתקופת האמוראים, לפחות בבבל, היחס אל הכותים הוא כמעט כאל גויים ממש, ולכן הבנת המקורות הקדומים יותר משתנה. כך עולה, למשל, מן האופן בו מבין אביי, האמורא הבבלי, את ההלכה התנאית ביחס לשחיטת כותים. בתוספתא נמצאת הרחבה מדייקת של המשנה: "הכל כשרין לשחוט – אפילו כותי, אפילו ערל ואפילו ישראל משומד" (תוספתא חולין פ"א ה"א). אביי מסביר זאת כך: "הכי קתני (כך יש לשנות): 'הכל שוחטין ואפילו כותי'  – במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו (ומשגיח על תהליך השחיטה), אבל יוצא ונכנס (ולא משגיח באופן רציף) – לא ישחוט, ואם שחט – חותך כזית בשר ונותן לו; אכלוֹ (הכותי) – מותר לאכול משחיטתו, לא אכלוֹ – אסור לאכול משחיטתו" (חולין ג ע"א). אביי מציע לברייתא סייגים, שלמעשה מהפכים את פניה.

הדר קאמר: מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה; דאי ס"ד לא שמיע להו, ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי להו, היכי מסתייעא להו מילתא למיכל איסורא?! –
ר' יוחנן ור' אסי (הישראלים) נוהגים בניגוד לפסיקה של רבן גמליאל ור' זירא (שעלה מבבל) מנסה להבין את הטעם לכך. הוא מתלבט בין שתי אפשרויות: האם שני החכמים לא שמעו על פסיקה זו, ואילו היו מכירים אותה היו מקבלים אותה ונמנעים מאכילת הבשר שנשחט בידי כותים; או שמא הם מכירים את ההלכה הזו אך אינם מקבלים אותה. האפשרות הראשונה מציעה נתק כלשהו במסורת הקבלה ההכרחית כל-כך לפסיקת ההלכה. האפשרות השנייה מציעה שניתן לפסוק בניגוד להלכה קיימת ואף לנהוג כך באופן מעשי. לשתיהן, אם כן, השלכות מעניינות מבחינה דתית ופוליטית.

לטענת ר' זירא, האפשרות שר' יוחנן ור' אסי נהגו כפי שנהגו מתוך חוסר ידיעה, אך לו היו יודעים היו מסכימים עם ההלכה של רבן גמליאל, הופכת אותם, למעשה, למי שאוכלים בשר שאינו כשר, כלומר לחוטאים. מקרה כזה בלתי נתפס מבחינת ר' זירא: לא ייתכן שתתאפשר אכילת איסור בלא מניעה כלשהי (אלהית?); לא ייתכן מצב של שגגה לגבי חכמים גדולים כל כך. לכן, כיוון שמעשה האכילה עבר בשלום, סימן שלא היה בו חטא, והמסקנה היחידה האפשרית לר' זירא היא, שר' יוחנן ור' אסי חולקים על פסיקתו של רבן גמליאל.

הבלבול שבהבנת הסדר הנכון (cc- by-Fernando Bono)

בעלי התוספות מעירים על מערכת השיקולים של ר' זירא כאן: "תמיהה (יש כאן), שהרי אנו מוצאים (את) יהודה בן טבאי שהרג עד זומם (מכות ה ע"ב) ור' ישמעאל שקרא והטה (את הנר בניגוד להלכה, שבת יב ע"ב)" (תוספות חולין ה ע"ב, ד"ה: צדיקים). כלומר, אין זה חדש שאנשים – ואפילו חכמים גדולים וחשובים – נוהגים בניגוד להלכה והדבר "מסתייע בידם"! למרות זאת, טוענים בעלי התוספות שם: "שדווקא בדברים של אכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן (של צדיקים), שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר אסור". אכילת איסור אינה דומה לעבירות אחרות, לדעת בעלי התוספות, כיוון שיש בה גנאי כלשהו. ייתכן שהבנה זו נובעת מן התפישה שהמאכל הופך לחלק מגוף האוכל ולכן אכילת בשר לא כשר משפיעה באופן פיזי ומהותי על הגוף ועל הנפש.

כאמור, בפני ר' זירא עומדות שתי מסקנות אפשריות: מחלוקת הלכתית המובילה לפרקטיקה שונה, או עבירה שבוצעה בשגגה בידי שני חכמים צדיקים. מול הסתירה בין ההלכה והמציאות, סתירה שמעוררת תחושת בלבול וערעור הסדר ה"נכון", מחפש ר' זירא פיתרון מרגיע – מסקנה שתארגן בעבורו את העולם באופן בהיר ומתוקן. שני הפיתרונות האפשריים יכולים להציע סוג של סדר ובו בזמן בשניהם מובנית ההכרה במגבלותיו של סדר זה. ר' זירא בוחר בפיתרון שנקודת התורפה שלו קלה יותר לעיכול בעבורו: אמנם מציאות בה כל אחד נוהג על-פי הבנתו את החוק עלולה להיות מבלבלת ואפילו מסוכנת, אך לדעת ר' זירא היא מאיימת פחות ממציאות בה צדיקים עוברים עבירות (בשגגה!).  להבנתי, ר' זירא מעדיף את הסדר האלוהי-הדתי, המתגלה בהשגחה פרטית על מעשי הצדיקים, על-פני הסדר הפוליטי-חברתי שמתבטא באחידות המחשבה והפרקטיקה ההלכתית. זו בחירה מעניינת, ויותר מכל היא חושפת את חששותיו האמוניים של הבוחר.

השבוע סיימתי ללמוד את מסכת מנחות. ברובה, עסקה המסכת בענייני המקדש ובנושאים הקשורים בקדושה ובאופן בו היא חלה בתוך החיים שלאחר החורבן. בתוך כך העלתה גם שאלות מעניינות הנוגעות למעמדות כלכליים ודתיים, ליחסים בין רוב ומיעוט, ובין אדם ומשפחתו, ולמתחים חברתיים ופוליטיים.

היי שלום מסכת מנחות!
ברוכה הבאה מסכת חולין!

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.