"אם לא אנגן, אני אמות"

זיכרון ילדות: הלכתי לאיבוד אחרי המוזיקה

"בפעם הראשונה שבה שמעתי מוזיקה חיה חוויתי משהו לא אופייני - הלכתי לאיבוד. זה קרה בשעות בין הערביים. שמעתי מוזיקה, ופשוט הלכתי אחריה כדי לשמוע את הצלילים. זאת היתה חזרה של מוזיקאים שביצעו מוזיקה אנדלוסית קלאסית. לא ידעתי איך לחזור הביתה, והתחלתי לפחוד כי החושך כבר ירד. בסופו של דבר ההורים שלי גילו שנעלמתי, חיפשו ומצאו אותי. אני זוכר שבעיני רוחי חשבתי שהמוזיקאים הם מלאכים שבאים ומנגנים. ככה זה נראה לי כילד".

העלייה לארץ: השירים הראשונים

"כשראיתי את האורות הראשונים של נמל חיפה בסוף 1949, אחרי ההפלגה ממרוקו, הייתי מוקסם. הייתי בן 5, וחשבתי שאנחנו מגיעים לארץ שלנו, לבואו של משיח. אלה הסיפורים שהסתובבו כל היום בבית ומסביב לבית במרוקו. אחר כך, כשירדנו מהאנייה, התחילו עם הדי.די.טי ועם כל הדברים האלה שאני לא רוצה לזכור, כי זו היתה טראומה גדולה מאוד. לאחר מכן עברנו למעברה.

"קטנותי היתה מעורערת מאוד. אלה היו שנות צנע. למדתי תקופה מסוימת במנזר, ולאחר מכן עברתי למוסד דתי. בהמשך נדדתי בין מוסדות שונים, עד שהגעתי לחוות הנוער הציוני בירושלים. זו הפעם הראשונה שבה למדתי במקום אחד כל כך הרבה שנים - מגיל 11 עד 16. זה היה אחד המוסדות שעיצב את דמותי, ושם התוודעתי למוזיקה. הרבה שירים של אז אני זוכר עד היום, ואפילו שר אותם בתקליטים שונים, כמו 'אמא אדמה' ושירי רועים".

בין הבניין ללהקה: ערבב את הטיח, שלמה

"לפני הקמת 'הברירה הטבעית' התפרנסתי מבניין. הייתי טייח ועבדתי בקבלנות. עשיתי את זה טוב והרווחתי מצוין. נהגתי לשיר בעבודה, והנשמה שלי תמיד נהרה למוזיקה.

באותה תקופה הכרתי מוזיקאי הודי, ובפעם הראשונה בחיי שמעתי ברצינות מוזיקה הודית. שם הרגשתי שאני שייך לחלוטין לעולם המזרחי. עד אז שמעתי מוזיקה מערבית – אלביס פרסלי, נינה סימון, בוב דילן - כי זה מה שהיה. אבל כשהאזנתי למוזיקה ההודית הקלאסית, הבנתי כהרף עין לאן אני שייך. התחלתי לחפש במקומות האלה וגיליתי גם את המוזיקה האנדלוסית, שאותה זכרתי מגיל 3-4, מהפעם ההיא שהלכתי לאיבוד".

"הברירה הטבעית": בפולין אנחנו מפורסמים יותר מאשר בישראל

"ב-1977, כשהייתי בן 40 פלוס, הקמת את 'הברירה הטבעית'. השנתיים הראשונות הוקדשו בעיקר לחזרות שמימנו בעצמנו. לא ידענו מראש מה יקרה, אבל הרעיון היה להפגיש מוזיקאים מזרחיים ומערביים לצורך יצירה משותפת. התקליט הראשון זכה להצלחה גדולה יחסית, והושמע יפה ברדיו. גם בהמשך זכינו להצלחה משמעותית. פרצנו דרך וראו אותנו כלהקה חדשנית, כי לפנינו לא היה דבר כזה.

"מעולם לא היינו ממש במיינסטרים. אמנם 'ילדים זה שמחה' ו'אצלנו בכפר טודרא' הצליחו כי הם היו שירים קליטים, אבל אני כותב שירה. מדרך הטבע, ברדיו משרדים פזמונים ודברים קלילים ובידוריים, ולכן היה קצת קשה לעכל אותנו.

"כבר בהתחלה הבנתי שזאת ריצת מרתון - שהלהקה יכולה להצליח בהתחלה, ואחר כך להיעצר. בעולם התרבות תמיד מחליפים מלך. עובדה שזה מה שקרה - אנחנו קיימים 35 שנה, היו לנו עליות וירידות, ובשנים האחרונות יש לנו עדנה מחודשת.

"הלהקה המשיכה להתפתח במשך השנים. הוצאנו תקליט אחר תקליט, החלפנו נגנים, טסנו לחו"ל וניגנו בכלים שונים. הושפענו מכל מיני מוזיקאים שהצטרפו אלינו, כל אחד עם סגנונו. ידענו ליצור סגנון אחיד, ששייך לכולנו.

"האמת היא שאנחנו זוכים ליותר כבוד בחו"ל מאשר בארץ. עכשיו חזרנו מפראג, ואפילו בפולין מכירים אותנו. בקרוב ניסע למונגוליה כנציגים של משרד החוץ. כשרוצים לשלוח משהו איכותי - בוחרים בנו. אבל אף פעם לא חשבתי על קריירה בינלאומית במובן הזה. אני פשוט אוהב לנגן, אלה החיים שלי. אם לא אנגן, אני אמות. זה טעם החיים שלי".

היהדות: לדעת על הרמח"ל לא פחות מעל שייקספיר

"כששואלים אם חזרתי בתשובה, אני אומר שאף פעם לא היתה לי שאלה. יוצאי עדות המזרח אף פעם לא התנתקו מאלוהים. אולי לא כולם קיימו תמיד את מצוותיו, אבל האמונה נשארה בלב.

"לפני יותר מ-20 שנה הבנתי את הבלי העולם הזה. ככל שאתה מתבגר, אתה מחפש את סיבת הקיום שלך. אני מצאתי. עם זאת, אין לי הגדרות לגבי זרם ספציפי. אני פשוט יהודי שמקיים מצוות ונמצא בקשר יום-יומי עם אלוהים. זה מחדש אותי כל יום מחדש. שבת עבורי היא מנוחה רוחנית עצומה. קריאת התורה היא בעיניי חוויה מיסטית ממדרגה ראשונה. אני מתמלא בחום ובאהבה, וגם יכול לבכות. השבת לא דומה לשום יום אחר. כל אדם צריך פעם בשבוע לנוח ולצאת מהמעגל היום-יומי שלו.

"יהדות היא בין השאר תרבות. אני צריך לדעת על הרמח"ל לא פחות מאשר על שייקספיר. זה אני, זה שלי. זה שייך לי. באתי משם. צריך לתת גם לילדים את החוויה ולא רק את המידע. זה כמו מוזיקה, היא לא שכלית. כשאתה עושה מוזיקה, אתה לא עושה חשבונות שכליים אלא פשוט מנגן - וכך נכנס לשמחה. כך גם הנשמה, שמתענגת על האמת הנצחית - היהדות".