שני צדדים לדילן

השאלה הגדולה היא לא איך היתה ההופעה של דילן, אלא למה הלכתי להופעה של דילן. אני משוכנע שכמעט כל מי שהלך להופעה שאל את עצמו את השאלה הזאת. הרי גלוי וידוע לפני כיסא הפלסטיק בן ה-30 בטריבונה ברמת גן, שדילן של היום זה לא דילן של הלילה, ושיוצר הפסקול הרגיש והמסוגנן המלווה את חיינו הבוגרים אינו אלא קרתן רע מזג בהווייתו הבימתית.

גם ידוע ידענו כי קולו הערב כקרקור עורב הלך ונשחק עד כי פקע, משל היה צמיג משאית קרוע מושלך בשול הכביש. נוסף על כל זאת סיפרו לנו חברים שראוהו בארה"ב או בטייוואן שהוא מבצע בהופעותיו בעיקר את שיריו החדשים והעלומים, ושהדבר האחרון שמעניין אותו הוא הקהל.

ובכל זאת, ואף על פי כן, מצאתי את עצמי בכוחות בלתי ניתנים לשיעור מושך את עצמי מציציות ראשי, ומתוך שבוע מילואים קדחתני, על מדי ב' ונעליים צבאיות, מיטלטל בין אוטובוסים פריפריאליים הישר אל חיק המאפליה.

על השאלה למה הלכתי להופעה של דילן עניתי לעצמי בשלוש רמות קיום. כאדם - הלכתי לחזות באחד מעמודי התווך של התרבות המערבית בת זמננו. אדם שנתן את הטון, שהכתיב ערכים ועיצב סגנון של דור שלם בדרכו הייחודית והמקורית, וכולנו מושפעים ממנו תרבותית. כמוזיקאי - ביקשתי לשמוע את הלב הפועם של המעיין, את המקור של השירה המולחנת, המדברת אלי יותר מכל מדיום אמנותי או תקשורתי אחר. כיהודי - התגנבתי להציץ שמא נזרק בו באותו תרח גאון, באותו שבתאי זיסל צימרמן, ניצוץ של קדושה המבליח בעשן הברים הקודר. מכל זה לא יצא לי דבר.

ובכל זאת, מה כן? במשך שנים דימדמה בי התקווה לראות את מושא ההשראה האמנותית שלי עד כי חדלה ונדמה, ולפתע אני מוצא את עצמי מיוזע בין שני ריבוא ישראלים המסתופפים זה בצלו של זה בציפייה לענק הענקים. והנה זה קורה לנגד עינינו: דילן עולה על הבמה - הוא לא אומר שלום. דילן מבצע משיריו האהובים ביותר בעיבודי רוקנ'רול דרומי שאנחנו מצליחים לזהות רק אחרי הפזמון - הוא לא מודה לקהל על מחיאות הכפיים. דילן נתמך בחבורה מעולה של נגנים - הוא לא מציג אותם. דילן יורד מהבמה - הוא לא אומר להתראות.

ברור שמה שראינו כאן היה דילן במיטבו יחסית לעצמו, וברור שהעיבודים החדשים לשירים המוכרים היו מעניינים ונועזים בפני עצמם, וגם ברור שדילן נתן תמורה מלאה והופעה מחוספסת וטובה. ולמרות זאת, בתחושה ראשונית, הלב מבכה את חוסר האינטימיות.

אם באים ללמוד משהו ממה שראינו ומה ששמענו, נראה כי האמירה העולה משתיקתו הרועמת לעומת החידוש הבועט שבביצועיו מזכירה את אמרתו של הרבי מקוצק: "הפולט אנחה קלה, שאינה יוצאת מעומק לבו, הרי הוא חוטא בגניבת הדעת". בעיניו, נחמדות כלשהי, חיוכים, או ביצוע מוכר ללהיטים עלולים היו להתפרש על ידי הקהל כפיצוי על יכולותיו הווקליות הפגועות או כשוחד של הסתמכות על תקופת עבר זוהרת במיוחד. דילן נזהר בכל מאודו שעל כל פשעים לא תכסה אהבה. זהו איש אמת שפעולתו אמת, המביא בפנינו את הדבר היחיד שאמור לעניין אותנו - אמירה תרבותית בשלה בת זמנה, ואף דבר אחר. ואם נהיה מספיק כנים נאמר אף אנו וללא משוא פנים, שזו בדיוק הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים אותו.

סוויד וחברי להקת 'חם ומחמם בום' ומעניין לעניין באותו העניין: לפני כשנה נתברכנו באותו אצטדיון ממש בהופעה היסטורית ופנומנלית באיכותה של הכהן הגדול לאונרד. מבחינתי אי אפשר לא להשוות בין ההופעות או בין האישים. אחד משיריו של דילן נקרא בתרגום חופשי "הכי סביר להניח שאת תלכי בדרכך, ואני אלך בדרכי". כהן הוציא בספר השירה האחרון שלו, "ספר הכמיהה", את הפואמה הקצרצרה הבאה: "הכי סביר להניח שאת תלכי בדרכך, ואני אלך בדרכך גם".

כהן נהג בהופעתו כהפך הגמור מדילן: הוא ניהל דו שיח אינטימי עם הקהל, הוא פלירטט עם נגניו, הוא ציטט פסוקים ובירך אותנו בברכת כוהנים. קשה להכריע בין בית הלל לבית שמאי, כידוע, שהרי אלה ואלה דברי אלוקים חיים, אך בסופו של דבר לא קיבלנו מבוב את הקרדיט שנדע להעריך את עשייתו בהווה ולהפריד זאת מהחיבוק שלו כל כך הינו זקוקים. מי ייתן ונזכה להיות מתלמידיו של הלל.