לפני שיצאתי לצלם את הסרטון בנושא "תיקון העולם", שאלתי את גיסתי דניאל ואת חברותיה בנות ה-14: מה מפריע לכן בעולם? מה מציק לכן? מה הייתן רוצות לשנות? הופתעתי מרצינות התשובות שלהן. דניאל אמרה שמפריע לה שמתעללים בבעלי חיים, לרונית כאב היחס לעובדים הזרים ואת יוליה הטרידו המלחמות הרבות.
כששאלתי אותן אם הן יהיו מוכנות להעלות לפייסבוק סרטון וידאו קצר שבו הן מסבירות מה מציק להן וקוראות לאנשים לפעול, הן צחקו במבוכה. "אין מצב", "איזה פדיחות", "מי אני בכלל שאגיד את דעתי", "איך זה יעזור?" היו התגובות.
דניאל וחברותיה מעלות מדי כמה שעות תמונות שלהן לפייסבוק ומדווחות בכל רגע נתון על מקום הימצאן ועל פועלן, אבל הרעיון שבין כל אלפי התמונות והסטטוסים יהיה סרטון אחד שבו הן עומדות מאחורי הדעה שלהן בגאווה, נראה להן דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת.
לא הופתעתי. חונכנו לשדר לעולם שאנחנו נהנים, שאנחנו יפים, שטוב לנו. חונכנו להיות "קולים". אדם מוטרד, אקטיביסט, לא נתפש בחברה המיינסטרימית כמודל לחיקוי, אלא כאדם שבורח מהבעיות שלו, אדם "לא שלם" שמנסה למלא את החלל בצרות של אחרים. גם כשמישהו מביע את דעתו במאמר בעיתון או בשיחת חולין בבית קפה, הוא דואג לרפד אותה בהומור, בציניות ובפלפולי לשון, הכל כדי שחס וחלילה לא נאמין שהוא מוטרד ברצינות מהנושא שעליו הוא מדבר.
החלטתי לעשות מעין ניסוי חברתי שיאתגר את הבושה לעמוד מאחורי הדעות שלך. ניסוי שבו ביקשתי מאנשים להפוך את הדעה שלהם למחאה ציבורית. קיוויתי שדרך הניסוי נוכל ללמוד משהו על הדינמיקה של התפרצות מחאה. הקמתי דוכן עם השלט "רוצה לתקן את העולם?", ושאלתי אנשים ברחוב מה מפריע ומציק להם. לאחר שקיבלתי תשובות, ביקשתי מהם לעשות עוד צעד אחד: להפוך את הכאב שלהם למחאה ציבורית בעזרת כלים שהצבתי באותה עמדה - מגפון, פודיום, מחשב ושלטים.
גיבורת הסרטון היא גברת בשם רחל, שמתגברת מול עינינו על החשש להביע את דעתה ועל הפחד שיצחקו עליה או יתייגו אותה כהזויה, ועוברת תהליך העצמה. הנאום שרחל נשאה ברחוב לא יגרום למדינה לטפל בבעיית הדיור שלה, או בבעיות הקיום של בנה, אבל הנאום הזה שינה משהו עמוק בהרבה. כשהיא ראתה שאנשים מתקבצים סביבה, מקשיבים לה, מדברים בגללה ומתווכחים על הדברים שאותם העלתה, היא הרגישה שגם לה, אפילו לה, יש כוח אמיתי.
הלהט והאומץ של רחל, כוחו של אדם שמדבר מדם לבו, הדביקו את כל מי שעמד לידה. רחל, שהתגברה על הפחדים שטמונים בכולנו - הפחד להשמיע את קולנו באופן ישיר, לא מתחכם, מהבטן - העצימה את כל הנוכחים, והניעה אותם למחאה ציבורית במגוון נושאים.
הדבר היחיד שהיה משותף לכולם הוא אותו ניצוץ שהציתה רחל: האמונה שלקול שלנו יש משמעות, האמונה שיש לנו יכולת להשפיע, הכוח שנטען בכל אחד מאתנו וזורם לסביבה כשאנחנו מעזים להשמיע את קולנו, לעמוד מאחורי הדעות שלנו.
התהליך נפשי שהתחולל באותה עמדת "תיקון עולם" מתרחש כעת בחברה הישראלית. ייתכן שמחירי הדירות לא יירדו באופן משמעותי, יכול להיות שמחיר הקוטג' יטפס ל-10 שקלים, וסביר להניח שהמתמחים בבתי החולים ימשיכו לעבוד במשמרות כפולות. אך גם אם התחזית הזאת תתממש, השינוי האמיתי כבר קרה, והוא משמעותי בהרבה משינוי זה או אחר בעולם הפיזי.
במבט ראשון מפתיע למצוא במאהלי המחאה אנשים במצב רוח נהדר. לכאורה, הם אמורים להיות זועמים ומוטרדים מהאפשרות שהמחאה תהיה לחינם ושלא תביא שינוי בשטח. אבל המפגינים ואנשי האוהלים מאושרים ממה שכבר קיבלו, מאושרים מכך שגילו זה את זה, מאושרים מכך שהבינו שהם לא לבד בעולם. הבילוי החדש באוהלים ברחבי הארץ מזכיר לנו כמה היחסים בין בני אדם יכולים להיות פוריים יותר, עמוקים יותר, ובעיקר ממלאים, מטעינים ומעוררים יותר.
אנחנו, שהתרגלנו לחוויות חברתיות מרוקנות, כגון שיחות עקרות ואסקפיסטיות על תוכניות טלוויזיה, מגלים שוב את עצמנו. המחאה הנוכחית היא מרד במנגנון הנפשי של הקפיטליזם, שלימד אותנו שהחיים הם מרוץ, שתפקידנו לנצח בו, וששאר בני האדם אינם שותפים אלא מתחרים שיש להביסם.יותר מכל, המאבק הזה משמח ומרגש משום שהוא גורם לנו להרגיש, לחלקנו הגדול בפעם הראשונה, שאנחנו לא לבד. גם אם דבר לא ישתנה, אנחנו לא לבד, וביחד - יש לנו כוח.
"הדרך היחידה שלי לחיות בעולם הלא שוויוני הזה הוא להמשיך לנסות לתקן אותו". מרב מיכאלי מסבירה מדוע הפמיניזם נוגע לכולנו, נשים וגברים כאחד, ומה הקשר בינו לבין מחיר הקוטג'
כל כך הרבה שנים אנחנו מפולגים בין ימין לשמאל, במקום לצעוק על מה שמטריד את כולנו. מתי שמואלוף מאמין שערי האוהלים הן רק ההתחלה
