זיכרון חולף

מדי שנה אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ושבוע לאחר מכן את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. סמיכות המועדים הופכת אותם למעין מקשה אחת, שבוע שבו אנו נדרשים פעמיים לעצור במקומנו, לעמוד דום ולהצדיע לנופלים. כפי שרב השוני ביניהם, כן רב הדמיון - במוטיבים המרכזיים, באופי האירועים, באופן התמודדותה של החברה עמם.

הם אינם עומדים זה מול זה: לכל אחד מהם שמור לכאורה המקום הראוי לו בתרבות השכול הישראלית. יש בנו די מקום להתאבל הן על קורבנות השואה והן על חללי המלחמות. כל השוואה או ניסיון להבחין בין שכול לשכול הוא סר טעם, כפי שמזכירים לנו כשעולה לדיון מקומו של מגזר מסוים במשפחת השכול הלאומית (והשנה היו אלה הכבאים שנספו באסון הכרמל). ניסיון להעמיד את ניצולי השואה ואת משפחותיהם של חללי צה"ל אלה מול אלה מלווה בתחושת אי נעימות בלתי נמנעת, שהרי אלה גם אלה אומללים, גם אם כל אחד מהם אומלל על פי דרכו.

בשנים האחרונות מלוות אותי תחושה כי ההקבלה בין השניים אינה מאוזנת כבעבר. נדמה כי החברה הישראלית נוטה לצמצם עוד ועוד את מקומו של יום השואה ביחס לזה של יום הזיכרון. זה מתבטא אפילו בשמות המקוצרים השגורים בפינו: "יום הזיכרון", יודע כל ילד, הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אף על פי שגם "יום השואה" הוא "יום הזיכרון" - יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כך גם העובדה כי בעוד ביום השואה נשמעת הצפירה פעם אחת, ביום הזיכרון היא נשמעת פעמיים. אלה עניינים שוליים לכאורה, אך הם מרמזים על התופעה: יום השואה נסוג מפני יום הזיכרון.

מניין הנופלים מסרב לעצור (פלאש 90)

אין לכך ביטוי ברבדים הפורמליים, כמו בטקסים הממלכתיים או בשידורי הטלוויזיה. אולם כמעט כל אחד מאתנו מסוגל לזהות את השוני בהתייחסות ברבדים הבלתי פורמליים, בהתנהגות שלנו במועדים אלה, בהתנהלות היום-יומית. בעוד יום השואה נתפש כעניין מרוחק שההתייחסות חמורת הסבר כלפיו היא שילוב של הכרת כבוד ומסורת לאומית, יום הזיכרון מצליח לגעת עמוק יותר בכל אדם.

הסיבה הטבעית לכך היא השוני המהותי בין שני המועדים. בעוד יום השואה מנציח אירוע מסוים, קונקרטי, תחום בזמן ובמקום בהיסטוריה האנושית, יום הזיכרון הוא יום המציין מצב מתמשך שסיומו אינו נראה לעין. הוא אינו מנציח אירוע היסטורי שמקורו בעבר, אלא שרשרת ארוכה ומתמשכת של אירועים היסטוריים, טור אינסופי של נופלים. אם יום השואה הוא גלעד שאליו אנחנו שבים מדי שנה, יום הזיכרון הוא רק מצבה בדרך אל יעד שכלל אינו נראה באופק.

הדור השלישי נוטה לשכוח
השואה היא טראומה לאומית, אבל היא נחלת העבר. התסמינים הפוסט-טראומטיים עודם מלווים את מדינת ישראל, אבל ברור כמעט לכל כי משעמדה המדינה על הרגליים, לא נשקפת לעם היהודי סכנת שואה שנייה - פרט לנבואות הפורענות הדמגוגיות של בנימין נתניהו.

מניין הנופלים במערכות ישראל, לעומת זאת, מסרב לעצור. הוא יודע תקופות מתונות וימים סוערים, אבל הוא לעולם אינו חדל מלגדול. כך קורה שבעוד השואה נהפכת עם השנים לזיכרון מרוחק, עבור יום הזיכרון לחללי צה"ל די גם בזיכרון קצר.

יום הזיכרון נותר אקטואלי להכעיס מדי שנה, בעוד שהשנים החולפות מסיום מלחמת העולם השנייה מעמעמות את זכרה של השואה. וככל שמתמעטים העדים, שהם שגריריו הטובים ביותר של הזיכרון, כך נהפכת המשימה להותירה אפקטיבית בחוויה הלאומית קשה יותר. מפעל הנצחת השואה מתקשה להניח מסילות חדשות אל הדור הצעיר, שהוא קצר רוח ועמוס לעייפה בגירויים מוצלחים יותר. המטען הכבד והדימויים הקודרים אינם מקלים על פריצת דרכים אל לבו.

הצעירים האלה הם בני הדור השלישי והרביעי לשואה. הם לא גדלו בצלה בביתם, לעתים אף לא הספיקו להכיר את בני הדור הראשון במשפחתם. השואה היא עבורם עוד פרק בתולדות עם ישראל, אפל ומשמעותי ככל שיהיה. הם מקבלים אותו כזיכרון מובנה, שהריחוק ממנו בלתי נמנע. לא רחוק היום שבו הישראלי לא יבחין עוד בין פרעות קישינב לבין שואת יהודי אירופה. הוא יידע לזהות את ההבדל בממדי האסונות, אך בעיניו יהיה זה גם זה עוד אירוע היסטורי בתולדות העם היהודי.

ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא נשקפת סכנה שכזו, כמובן. לא רק שכל חלל במלחמתה הנצחית של מדינת ישראל על קיומה מותיר אותו אקטואלי - הוא גם שומר על רלוונטיות, בזכות מקומה המרכזי של החוויה הצבאית בישראליות. כפועל יוצא מכך, נהפך גם השכול הצבאי לחלק אינטגרלי מהישראליות, אם מתוך היכרות אישית עם השכול, ואם מתוך החשש התמידי שהיכרות כזו עלולה להגיע. יום השואה מתרחק, אך יום הזיכרון נותר תמיד קרוב ללב.

להחיות את זיכרון השואה גם מחוץ לשידורי הטלוויזיה והרדיו (פלאש90)

משום כך, וחרף ההנחה שאין להבחין בין שכול לשכול, נחוצה כאן אפליה מתקנת. למעשה, אין מדובר באפליה מתקנת של ממש, אלא רק במתן עדיפות מסוימת לטיפול בזיכרון השואה, לאו דווקא על חשבון יום הזיכרון. נחוצה אולי התערבות ממשלתית בוטה יותר - הכרזה על יום שבתון, למשל, נטול קניונים ובתי קפה, שבו יוכל עם ישראל "לספוג שואה" בסרטים, בעיתונים ובטקסים. מערכת החינוך תקדיש את כל יומה למורשת השואה. זיכרון השואה יחיה גם מחוץ לשידורי הטלוויזיה והרדיו.

התערבות כזו תיאלץ את הציבור לפנות את זמנו לשואה, לחלוק כבוד לקורבנותיה ולהכיר במקומה המרכזי בתולדות המדינה. שכן נופלי מלחמות ישראל הם שרשרת מגשי הכסף, האבנים שעליהן צועדת המדינה אל תקומתה, אבל האבנים הראשונות בשביל הזה היו (בין השאר) קורבנות השואה וניצוליה. כבודו של יום הזיכרון במקומו מונח. עלינו לדאוג שהשנים הבאות לא יסיטו את כבודו של יום השואה ממקומו
.