טבעו של הזיכרון הוא להשתנות

אין צורך להציג את פרופסור דבורה ליפשטדט, היסטוריונית המתמחה בלימודי השואה באוניברסיטת אמורי בארצות הברית ובין האחראים לתבוסה המשפטית של ההיסטוריון מכחיש השואה דיוויד אירווינג. אירווינג הורשע בבית משפט אנגלי בכך שפירש והציג עדויות היסטוריות בהתאם לתפיסה אנטישמית שאותה רצה לקדם, ובהמשך ריצה עונש מאסר באוסטריה בה נחשבת הכחשת השואה לעבירה פלילית.השבוע, לקראת ציונו של יום השואה בישראל, שוחחנו עם ליפשטדט על טבעו של הזיכרון בעידן שבו העדים הולכים ונעלמים וזיכרון השואה עובר שינוי מהותי.

בישראל אפשר לראות את הניכור מניצולי השואה עוד בחייהם, ניכור שמתבטא גם בכך שכספים המגיעים להםאינם מועברים אליהם. מה לדעתך יהיו תולדותיו של הניכור הזה בעוד עשר ועשרים שנה ביחס לזיכרון השואה?

"אני מלמדת את העובדות". ליפשטדט

"אני מבקרת בישראל לעיתים קרובות, אבל אינני חלק מהחברה הישראלית, ולכן לא הוגן מצידי לדבר עליה באופן ממוקד. באופן כללי יותר שנוגע גם ליהודי ארצות הברית, ובמבט של היסטוריונית, אני יכולה לומר לך שמיד אחרי השואה לא דיברו עליה בכלל, ואחר כך היו שיטפון של מילים ושימוש מהיר ולא זהיר בשואה גם ליצירת השוואות וקישורים קלים מדי. אולי השלב הבא יהיה איזון מסוים, שישפיע גם על העתיד הישראלי והיהודי, וזכרון השואה ימצא מקום נכון יותר בתוך הזהות היהודית.

"כהיסטוריונית אינני יכולה לחזות את העתיד. אך ההיסטוריה והזיכרון הם מעגליים. אני לא בטוחה באיזה שלב אנו נמצאים עכשיו בתוך התהליך הזה אבל שוב, בהסתכלות רחבה - שבה אחרי השואה היתה שתיקה גדולה, לאחר מלחמת ששת הימים התחילה איזו התעוררות של השיח, ובשנות השבעים והשמונים החלה להיווצר אמנות שעסקה בשואה וגם אוטוביוגרפיות שלא בהכרח היו אמיתיות - אולי עכשיו נגיע לאיזשהו איזון. בשואה נרצח אחד מכל שלושה יהודים; יש כאן משהו שלא ניתן להשתמש לגביו במילה קדוש כי אין קדושה ברצח, אבל יש דבר מה בלתי נתפס שאתה עומד לפניו. צריך להיזהר מאד בשימוש בשואה, וכיום משתמשים בה בקלות רבה מדי".


גם את העבדות לא שכחו

במרכז של זיכרון השואה והנצחתה עומדים הניצולים ועדותם. בשנים האחרונות חלה עלייה בפרויקטים בהם מוקלטות העדויות, במחשבה על ציבור הניצולים ההולך ונעלם. יש דבר מה עצוב מאד במחשבה על הדורות הבאים שיצפו בעדויות הניצולים דרך מסכים בלבד.

על רקע השינויים שמתרחשים בנושא העדות, האם לדעתך זיכרון השואה לא יהפוך כך למרוחק מדי? לבלתי נגיש?
"הזיכרון ישתנה, אך זה תמיד טבעו של הזיכרון. גם כשמספר אנשים נמצאים בחדר ומתרחש מאורע כלשהו, כל אדם בחדר לוקח את הזיכרון למקום אחר והזיכרון ישתנה ככל שיעבור הזמן. הזיכרון הוא תהליך - אם היית שואלת אותי על מקומם של הניצולים בזיכרון השואה לפני עשר שנים היתה לי תשובה אחרת. הרבה שנים היה זלזול מסוים. הגישה אל הניצולים השתנתה משום שנוצר מעין מצב חירום תלוי-זמן - הקולות של העדים שהיו מסביבנו כל כך הרבה שנים הולכים ונעלמים.

"במבט רחב יותר ניתן למשל לחשוב על העבדות שהיתה בארצות הברית עד המאה ה-19. פעם היו אנשים שזכרו ודיברו על העבדות בגוף ראשון. היו אנשים שיכלו לומר שבחווה שלהם עוד היו עבדים, אבל תוך מאה ומאתיים שנה הכל מתרחק. ובכל זאת כיום התפיסה שלנו של העבדות היא עדיין ממשית מאוד.

"לפני כעשר שנים, כשהתחלתי ללמד קורס על זיכרון השואה, היינו מוקפים בניצולים, ועכשיו אין אף אחד. הניצולה הראשונה שהבאתי לדבר לפני התלמידים שלי היתה אמנית בשם מאריקה אברמס, והיא כבר אינה מסוגלת להגיע. עכשיו, כשהכל מתועד באמצעות הטכנולוגיה המודרנית, דברים בהחלט מקבלים דגש שונה".

האם אין חשש שהתיעוד ההוליוודי של השואה יהווה גם הוא גורם מרחיק? אין משהו בתיעוד העלילתי המוסרטוהדיגיטלי הזה שיכול להפוך את הכחשת השואה לקלה יותר עבור הדורות הבאים?

"באופן כללי אני מאוד לא מסכימה עם הביקורת כלפי תיעוד השואה ההוליוודי. בכל פעם שאני מגיעה בקורסים שלי לחיבור בין הוליווד והשואה ומראה לסטודנטים שלי את 'רשימת שינדלר' אני רואה כמה אנשים מתרגשים. יש משהו בראייה הביקורתית והמשכילה הזאת, המגיעה מקרבה ומעיסוק רב מאוד בשואה, שמרוחק מתחושותיהם של רוב האנשים שנתקלים בשואה לראשונה בחייהם דרך סרטים כמו 'רשימת שינדלר'".

השואה קיימת מסביבנו כעת בעיקר במוזיאונים ואנדרטאות - האם אין בכך גורם מרחיק דווקא? המציאות שלבני ה-15 מתרחשת רובה ככולה ביו-טיוב ופייסבוק, תלוית-מסך כמעט לחלוטין. כיצד הם יתפסו את מציאותהשואה המגיעה אליהם דרך מסך בלבד, ודרך פורמט שהשימוש בו ואפילו התיעוד בו הוא כל כך ערוך ומסונן?
"אני חושבת שגם לדור הפייסבוק יש תפיסת מציאות ויכולת הבחנה ויצירת היררכיה בתוך אינפלציית סרטוני היו-טיוב השונים. הם יודעים להבחין בין סרטון הכלבלבים ביו-טיוב לבין דברים אחרים, ויש להם הבחנה ממשית בין מציאות היו-טיוב לבין המציאות. כאן גם נכנסת החשיבות האדירה של החינוך והידע בנושא השואה, שאין להם תחליף.

מפגש מעורר התרגשות. מתוך הסרט "רשימת שינדלר"

"באשר לאמנות הנעשית סביב השואה, כהיסטוריונית איני יכולה להעריך את השפעתה אך את רובה אני מוצאת לא טובה במיוחד. בתור מרצה והיסטוריונית אני מלמדת את העובדות ומשאירה לסטודנטים שלי להחליט מה הם יכולים לעשות עם המידע הזה. אם הם צריכים שיגידו להם מה לעשות איתו, עבודתי כמורה נכשלה".

האם לדעתך חובתנו המוסרית לזכור תשתנה עם הזמן?
"אני חושבת שזה ייעשה יותר קל. החובה שלנו תישאר תמיד, זו חובה אדירה והיא תישאר אדירה. אך אסור שהשואה תהפך לסיבת הקיום של הזהות היהודית. זאת תופעה מסוכנת מאוד.

כיצד את עצמך זוכרת את השואה?

"ישנם רגעים רבים שבהם אני מתרגשת מאד, אבל אם הייתי חשה זאת באינטנסיביות כל הזמן לא הייתי מסוגלת לעשות את העבודה ההיסטוריונית שאותה אני חייבת לעשות".