בלי תחמושת, רעבים וצמאים, מעטים מול רבים. כך נלחמו צביה לובטקין וחבריה בגרמנים בגטו ורשה
איור:רועי דוד מרגלית |
לובטקין הפכה למרכזת ההכשרה בקילצה, והתגלתה כמנהיגה שקטה ונחרצת. היא הוכיחה אומץ לב ונחישות, וסחפה אחריה את ההכשרה לעבודה ולאמונה בעלייה לארץ ישראל.
"היינו שמחים ועליזים"
ב-1938 מונתה לובטקין לרכזת כל הכשרות התנועה בפולין, ונסעה ממקום למקום כדי להכיר את כל הסניפים של התנועה. באוגוסט 1939 יצאה לוועידת התנועה בז'נבה. כשאווירת המלחמה כבר הורגשה, קיבלה לובטקין סרטיפקט לעלייה, אך היא וחבריה לא היססו וחזרו לפולין כדי להיות עם חניכיהם.
לובטקין הייתה בין ראשי מרד גטו ורשה. כך היא תיארה את היום הראשון של המרד: "הרגע בא כשהאיר היום ועמדתי בעלייה ברחוב נלבקי 23 וראיתי את אלפי הגרמנים מקיפים את הגטו במכונות ירייה ובתותחים, כאילו לחזית הרוסית הם הולכים - ומולם עמדנו בעמדה זו עשרים וכמה בחורים ובחורות צעירים. נשקנו? לכל אחד אקדח ורימון, לכל הקבוצה שני רובים ופצצות מתוצרת בית, פרימיטיביות, שצריך להדליק את הפתיל שלהן בגפרור, ובקבוקי מולוטוב. היינו שמחים ועליזים כי ידענו שסופם יבוא. ידענו שינצחו אותנו, אבל בעד חיינו ישלמו מחיר גבוה. ואכן שילמו".
"כאשר קרבו הגרמנים ואנחנו זרקנו את הפצצות והרימונים, ראינו דם גרמני ניגר ברחובות ורשה אחרי שהרבה דם ודמעות של יהודים ניגרו ברחובותיה. הייתה בנו שמחה גדולה, ולא היה חשוב מה יהיה מחר. הם נסוגו בפחד עצום. ראינו את הקצין מדרבן חיילים לצאת לקרב, לאסוף פצועים, והם לא זזו... אנחנו אספנו את הנשק שלהם".
"וכך קרה שאנחנו המעטים, עם הנשק הדל, גירשנו את הגרמנים מהגטו. מובן שהם חזרו. לא חסרו להם נשק, תחמושת, לחם, מים - כל הדברים שחסרו לנו. הם חזרו ביתר כוח, בתותחים, בטנקים, ואנחנו תקפנו בבקבוקי מולוטוב והעלינו טנק באש...
היהודים התחבקו והתנשקו, אף כי היה בטוח שכמעט איש לא יישאר בחיים. הייתה הרגשה כי נקמנו".
"בליל הפסח השני נכנסתי לבונקר שהיה בו הרב מייזל. הוא הפסיק את הסדר השני, שם ידיו על ראשי ואמר: 'ברוכים תהיו. טוב לי למות עכשיו. הלוואי עשינו זאת קודם'" (מתוך מרד גטו ורשה - אתר דעת).
"הגרמנים נרתעו ונסוגו"
בעדותה בוועידת הקיבוץ המאוחד סיפרה לובטקין על שריפת הגטו: "הגטו בער. ימים ולילות היה אחוז להבות, והאש ליחכה ואכלה כל בית. בית אחר בית, רחובות עלו על המוקד. עמודי עשן התמרו, ניצוצות ניתזו והשמים עטו נוגה אדום, מבעית.
ומקרוב, מעבר לחומה, זרמו החיים כתמיד. אנשים, אזרחי הבירה, טיילו, שיחקו, התהוללו וראו מקרוב את עשן הלהבות ביום ואת האש בלילה. קרוסלה התנודדה וילדים שיחקו וחגו בה להנאתם התמימה, ובחורות כפר שנזדמנו לעיר הבירה באו אף הן לכאן, נתערסלו בקרוסלה וראו אגב כך את הלהבות העשנות. ניצוצות ניתזים אחזו לפעמים בבית מעבר לחומה, אבל שם כובתה האש מיד, ואילו כאן בגטו לא חש איש להציל. הכל בער ואין מבכה".
ביוני 1943 נמסר שלובטקין נהרגה. המשורר נתן אלתרמן כתב שיר הספד בשם "נערה עברייה" ודברים נכתבו לזכרה. אך דבר מותה התברר כטעות: לובטקין הצליחה לברוח לצד האָרי של ורשה ולחבור למחתרת הפולנית, בה לחמה עד סוף המלחמה. בסיום המלחמה הצטרפה למארגני העלייה והבריחה לארץ ישראל. היא עצמה עלתה ב-1946, והייתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות. היא כתבה כמה ספרים על השואה, ביניהם "אחרונים על החומה" ו"בימי כיליון ומרד". הסופרת דבורה עומר כתבה ספר על לובטקין בשם "דמעות של אש".
להרחבה:
בלה גוטרמן, "בתוך עמה - קרקע צמיחתה של צביה לובטקין".
*
צביה לובטקין, מראשי המורדים בגיטו וורשה, שרדה את השוואה והייתה ממקמי קיבוץ לוחמי הגיטאות . דבורה עומר כתבה את סיפור חייה וגבורתה, מה שם הספר ?
א. דמעות של אש
ב. לאהוב עד מוות
ג. אל ראש ההר
יודעים את התשובה? שלחו אותה לכאן ותוכלו לזכות בפרסים
מרגישים שאתם שולטים בהיסטוריה? בית אבי חי מזמין אתכם בחג החנוכה לשעשועון לכל המשפחה שיתקיים ביום רביעי, כ"ט בכסלו, 16.12.2009. בואו עם הילדים לאחר צהריים של חנוכה משפחתי בטעם של פעם. לפרטים נוספים