שש (מיליון) זכירות

לפני קצת יותר מחודש חזרה בתי בת הארבע מהגן וסיפרה לי על המן הרשע שרצה להרוג את כל היהודים. עברו שבועיים, פורים חלף לו, התחפושות אופסנו בארון עד לשנה הבאה והגננת עברה דף וסיפרה לבנות על חג הפסח ועל המלך הרשע שרצה, כמה מקורי, להרוג את כל היהודים.

"נו, ואיך קראו לו?" שאלתי את הקטנה בציפייה לשמוע את שמו של פרעה. "המן", היא ענתה לי. "הוא רצה להרוג את כל היהודים".

בהתחלה צחקתי. מסכנה שכמותה - עד שלמדה על צורר אחד וכבר הגיע עריץ אחר. וזה עוד לפני ששמעה על מסעי הצלב והאינקוויזיציה, השואה וליל הסדר במלון פארק בנתניה, טורקמדה וחמלינצקי, נסראללה והימלר, הפחה הטורקי ומסעות הצלב של ריצ'רד לב ארי (רשימה חלקית בהחלט. מפאת חוסר מקום הושמט שמם של חלק מגדולי צוררי עמנו ועמם הסליחה).

ואז נקרתה במוחי מחשבה: למה בעצם? למה היא צריכה לדעת על כל הדברים האיומים האלה? מה יקרה אם היא תגדל כמו ילדה תמימה בפינלנד, בלי לשאת על כתפיה צרות לאומיות של 2,000 שנה? מה יקרה לה אם היא תוכל לאכול ארוחת צהריים בלי להרגיש נקיפות מצפון על שאריות תפוחי אדמה שנותרו בצלחת, שהסבתא רבה שלה היתה יכולה לחיות מהם חודש במחנה ההשמדה?

אבל אנחנו לא בסקנדינביה. אם נרצה ואם לא.

כאלה אנחנו – עם שאלמלא החיבור לעברו כבר מזמן לא היה קיים. עם שאלמלא היה מזכיר מדי יום לאחר תפילת הבוקר את יציאת מצרים וגם מלחמת עמלק לא היה יושב עכשיו בביתו שבגבעתיים או בכרמיאל וקורא טור של מישהו מכפר חב"ד.

לא מזמן חגגנו את חג הפסח, שמצוות ומנהגים רבים וידועים קשורים אליו. במפתיע המצווה החשובה ביותר של פסח היא דווקא אחרת. כל כך חשובה שאם לא קיימת אותה כדת וכדין לא תוכל לסמן וי ליד הצ'קליסט של פסח.

קוראים לה "והגדת לבנך".

אז מה זה בעצם 'והגדת לבנך'? סוג של שיעור היסטוריה? מור"ק כמו בטירונות? ולמה כל כך חשוב לספר בלילה המשפחתי והחגיגי הזה על כל הצרות של סבא של סבא מלפני 3,000 שנה פלוס במצרים?

מספרים על נפוליאון בונפרטה שיצא בליל תשעה באב לשוטט ברחובות פריז ונכנס לרובע היהודי, שם ישבו התושבים על הארץ והתאבלו על חורבן המקדש. המצביא הצרפתי השתומם על המנהג המוזר של היהודים ופנה לאחד מזקני הקהילה בבקשה שיסביר לו על משמעות היום. הזקן הסביר שהעם היהודי אבל על חורבן בית המקדש ונפוליאון התעניין לפני כמה שנים קרה המקרה. השיב לו האיש  "לפני יותר מ-2,000 שנה". נפוליאון  התרשם ואמר: "רק עם שיכול לבכות על מאורע שאירע לפני 2,000 שנה בכזו התרגשות, מסוגל לשרוד את אותן 2,000 שנים ולזכות לתקומה". 

כנראה שגם אני אצטרך להושיב יום אחד את ילדתי ולספר לה על השואה. על סביה וסבתותיה שגדלו בארץ בלי שום קרוב מדרגה ראשונה כי כולם נשארו מאחור, באירופה המדממת. וכנראה שכמו נפוליאון בשעתו, גם היא תבין שרק לאחר שזוכרים כך את החורבן והחושך, אפשר להתפלל מדי יום בכוונה אמיתית גם על הגאולה והאור.