ניצול שואה נולד

החלפת ניצולי שואה
כמו מדבקות? (Thinkstck) כמו כל ילד ממוצע, גם לאחיינים שלי היתה תקופה שבה חשו חיבה רבה למדבקות קעקועים. נושאים חוזרים במדבקות היו מפלצות, גיבורי פעולה ופוקימונים שונים ומשונים. שקיות רבות של חטיפים נזללו בחדווה, כדי לאתר בתוכן את ה"פרסים" עם המדבקות הנכספות. ובעצם, למה לא? שעשוע חביב לילדים, הזדמנות שיווק למפרסמים, וגם הזדמנות לדודה להתכבד בכמה חופנים בעצמה, כי החטיף, כידוע, הוא רק תירוץ.

עם זאת, יש דברים שלא הייתי בהכרח בוחרת לשווק כחטיף קליל להמונים באותה שיטה. הבוקר פורסם כי משרד הפרסום באומן בר ריבנאי פצח לקראת יום השואה בקמפיין שכולל חלוקת מדבקות קעקועים עם מספרים לבני נוער, בדומה למספרים שקועקעו על זרועותיהם של ניצולי שואה. לכל מדבקה כזו יצורף קוד QR שאפשר לסרוק בטלפון חכם, שיוביל לקובץ עם פרטים על ניצול השואה שזהו מספרו. לדברי חברת הפרסום, מדובר בשימוש בכלים שהצעירים מכירים כדי לחבר את מי שמכונים "הדור הרביעי" לאחד הסמלים החזקים והמוכרים ביותר של השואה.

התגובות לקמפיין היו מעורבות. היו מי שדחו בשאט נפש את השימוש בגימיק זול כדי "למכור" את השואה לצעירים, וראו בכך זילות של זכר השואה. מצד שני, לא מעט ניצולי שואה השתתפו בקמפיין מרצונם, ורואים בכך הזדמנות מבורכת לספר את סיפורי חייהם לדור הצעיר ולעזור להם להזדהות עם החוויה. התגובה השקולה והמאוזנת ביותר הגיעה מפי הצעירים, קהל היעד של הקמפיין המדובר: מתנועת הנוער העובד והלומד נמסר כי מדובר ב"רעיון ראוי ונכון, הביצוע מסוכן ומעקר את הרעיון מיסודו". לא יכולתי להסכים יותר עם הדברים האלה.

 

הנחלת זכר השואה לדור הרביעי היא עניין ראוי וחשוב, וכבר ראינו דוגמה לשימוש בקעקועי המספרים באופן ראוי ומרגש. הבעיה היא שבעולם הפרסום הישראלי נוטים לחשוב במונחים של "סמלים חזקים" שאפשר יהיה לשווק וש"יתפסו" את הקהל הצעיר, ולא במונחים של מהות. השואה אינה חפץ אופנתי, ומחריד אותי לחשוב על הרעיון של צעירים סורקים קודי QR כדי למצוא את ה"פרס" בדמות ניצול שואה, שממתין להם בסופו של המשחק או בתחתית של שקית החטיף.

בנוסף, למרבה הצער לא כל הצעירים הם רגישים ואחראים, או בוגרים נפשית די הצורך, ולא מן הנמנע שלפחות חלק מהם ימצאו דרכים להפוך את הקמפיין למקור לבדיחות בין חברים. ומדוע שלא יעשו זאת? אם משרד הפרסום כבר מטשטש בשבילם את הגבול בין פרק חשוב בהיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי של התרבות הישראלית ובין מוצר צריכה קליל, לא נוכל להאשים אותם כאשר יחליפו ביניהם ניצולי שואה כמו שמחליפים קלפים או מדבקות.

 
רפי טל. צילום מתוך עמוד הפייסבוק

מעניין במיוחד להשוות את הרעיון של חברת הפרסום הזו לרעיון של רפי טל, גם הוא פרסומאי במקצועו, שנוגע לניצולי שואה. טל הגה יוזמה בשם "שף מכל הלב", שבמסגרתה פנה לבעלי מסעדות בבקשה שיתנדבו לארח ניצולי שואה לבילוי וארוחה על חשבונם במסעדה. אתמול דיווח טל בדף הפייסבוק של הקמפיין כי עד עתה התנדבו 500 בתי קפה ומסעדות לארח ניצולי שואה, וכי הוא מקווה להגיע למקומות רבים נוספים. המטרה של טל בקמפיין היא כפולה: לא רק להעניק לניצולי השואה הזדמנות לארוחה טובה, אלא גם להוציא אותם מביתם ומבדידותם, לספק להם חברה נעימה לשעה קלה, ובעיקר להוכיח להם שגם אם הממשלה לא מעבירה להם את הקצבאות שהובטחו - הציבור הישראלי הצעיר לא שכח אותם ולא יזניח אותם.
 

שתי היוזמות האלה הגיעו מפרסומאים. האחת עוסקת בהפיכת זכר השואה לדבר פופולרי יותר בקרב צעירים, בשיטה של משחק שהם יכולים להתחבר אליו. השנייה עוסקת בעובדה שעם כל הכבוד למורשת ולסמלים, יש בינינו אנשים בשר ודם שנמצאים במצוקה יומיומית וזקוקים לחברה אנושית, לדאגה, למזון.

לכולנו חשוב להנחיל את זכר השואה לדור הרביעי. השאלה היא איזה מסר אנחנו רוצים להעביר להם: כזה שמעלה על נס את מוראות השואה באופן סימבולי, משתמש בניצולי השואה ככלי ומציג אותם לראווה מרחוק, או כזה שמתמקד במסר של עשייה בקהילה, קשר חם, הושטת עזרה לנזקקים וערבות הדדית. באופן אישי, אני מעדיפה את המסר שכולל קערת מרק חם ויד תומכת.

ומה דעתכם על הקמפיין?