לזכרו של אריה אלוני - כ"ב חשון תשי"ג (10.11.1952) - י"ג בתשרי תשל"ד (8.10.1973)
שירת חייו
אריה אלוני לא אהב את חיי הצבא, אך נתן את כל כולו - עד שמצא את מותו במעוז "הכפר"
אריה אלוני נולד בקיבוץ דן, נין ליוסף פיינברג, מראשי העלייה הראשונה וממייסדי ראשון לציון. אביו, יוסף אלוני, ישב בכלא המצרי בתקופת מלחמת השחרור. הוא למד בבית הספר היסודי "צאלים" בבאר שבע, ואחר כך בבית הספר התיכון על שם בויאר בירושלים. אריה היה חובב שירה ואף כתב בעצמו שירים רבים. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, הצטיין ביצירת חברים חדשים, ובתיכון היה מקובל כמנהיג של בני כיתתו.
אריה גויס לצה"ל בנובמבר 1970 במסגרת הנח"ל. הוא לא אהב את החיים בצבא והתקשה להסתגל למשמעת הצבאית, אך התמסר בכל נפשו למשימות שנראו לו חשובות. הוא הוצב במעוז "הכפר" שעל גדות תעלת סואץ. בקרבות במלחמת יום הכיפורים הוא סייע בחילוץ פצועים והמשיך להילחם אף שנפצע בראשו. כשנלחם מעמדת השער של המעוז, נהרג. בתחילה היה נעדר, ובאפריל 1975 החזירו המצרים את גופתו. הוא הובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע. על אומץ לבו קיבל את עיטור המופת.
לאחר נפילתו קיבלו הוריו, בין השאר, את מכתב התנחומים הבא: "הייתי מורו של אריה למתמטיקה בכתות ט', י', י"א. אין לי שום דרך לנחם אתכם ומטרת כתיבת מכתב זה היא רק לומר לכם שאחד ממוריו זוכר אותו בחיבה מיוחדת, כי היה אדם נהדר, ובהערצה מיוחדת, כי היה החכם מבין תלמידי".
אריה אלוני על חוף ים המלח בהיאחזות נחל קליה
מחוץ למקום ולזמן
שיחה לילית בין אהוד בנאי לחברו אריה אלוני נהפכה לסרט - מעיין צוריאל ויסכה מאיו יוצרות הסרט, מספרות על "תורנות שמירה"
סיפורו של אהוד בנאי על אריה אלוני, חברו מתקופת השירות הצבאי, מתאר מפגש מיוחד שנמשך רק לילה אחד, ובכל זאת נחקק בזיכרונו של בנאי כרגע משמעותי. זהו סיפור אוניברסלי, שנטען באינספור משמעויות נוספות כאשר אנחנו מגלים את ההקשר שבו הוא מתרחש.
כאשר ניגשנו לסיפור, רצינו שהצופה יהיה שותף לתחושת ההיזכרות והזיכרון. בעינינו, חוויית הזיכרון מורכבת מסדרה של רגעים - חפץ, מבט, תחושה, חלקיקי תמונות המתגבשים לכדי זיכרון שלם. את העיקרון הזה תרגמנו לשפה ויזואלית, המתמקדת בבנייה ופירוק של התמונה. אלמנט נוסף שהתמקדנו בו הוא השימוש בתאורה, המגלה את הרגעים האינטימיים בין שתי הדמויות.
אלוני ובנאי משוחחים על עניינים קיומיים, ברומו של עולם, מתנתקים מההוויה הצבאית המקיפה אותם ונודדים יחד בתוך עולם הנברא בדמיונם. כשעיצבנו את הסביבה והקומפוזיציות ביקשנו לתאר את העולם הזה מנותק מהשגרה הצבאית ומכל הגדרה חד משמעית של זמן ומקום. "אותי דווקא מעודד לדעת ששום דבר לא עומד במקום", אומר אלוני בסיפור. רעיון זה עומד בבסיסו של הבימוי ובבחירת הטכניקה. הסרט לא נחתך, והסצנות "זורמות" האחת לשנייה.
נפלו בידינו הזכות והאחריות לתת צורה וצבע לסיפורו של אדם אחר, במיוחד מאחר שמדובר בזיכרון חלל. בתהליך היצירה בחנו אם הרגש אשר עובר במלה הכתובה עובר גם בתמונה, אך השתדלנו להימנע מאיור ישיר מדי של הטקסט. העדפנו להעצים אותו על ידי יצירת דימויים סימבוליים המכילים בתוכם רבדים רבים. אנחנו מקוות שהאור שבו בחרנו להאיר את הסיפור והפרשנות שנתנו לו יעוררו את רגשותיהם של הצופים ויחברו אותם לתחושותיו של בנאי כפי שהן עולות מהסיפור.
מן העיתונות,
אריה אלוני - "תורנות שמירה" - מאמר מתוך אתר "מדרשת"
