הקייטנה של אתגר

גם אחרי יותר מעשרה ספרים (ובהם קובצי סיפורים, ספרי קומיקס וספרי ילדים), תסריטים לטלוויזיה (שלוש עונות של "החמישייה הקאמרית"), סרטים ישראליים וזרים שהתבססו על סיפורים ותסריטים שלו ופרסים בינלאומיים רבים, אתגר קרת מרגיש אאוטסיידר.

"אני חושב שיש בי איזה חוסר יכולת אמיתי להשתלב", הוא אומר בראיון ל"מוסף", לרגל הערב לציון 20 שנה לספרו השני, "געגועי לקיסינג'ר". "בתור ילד, הייתי חלק מהחבר'ה – ילד עם המון ילדים סביבו שמתפרעים, זורקים אבנים ומשתוללים. מצד אחד השתלבתי, אבל מצד שני החלטתי להיות צמחוני כבר מגיל חמש, אחרי שראיתי את במבי. אני חושב שזאת רגישות לא תמיד רציונאלית. היא מורכבת. זו תחושה שליוותה אותי תמיד, בבית הספר, בתיכון ובצבא - סביבות שיש בהן מוטיבציות חזקות שהן לא בהכרח שלך, ואתה מנסה לרצות מה שהם רוצים, וזה לא תמיד מצליח. זה חלק מאוד חזק מחוויות הקיום שלי".

למרות תחושת החריגות הזו, אתגר קרת נחשב לאחד הקולות הבולטים של הדור הצעיר בישראל. ה"ניו יורק טיימס" כינה אותו גאון, וסלמן רושדי כתב עליו: "הוא לא דומה לשום סופר אחר שאני מכיר. הוא הקול של הדור הבא". כשהוא נשאל על זה, הוא זע בחוסר נחת. "קשה לי להעיד על עצמי", הוא אומר, "אבל הרגשתי שכל מיני דברים שעשיתי, כמו למשל 'החמישייה הקאמרית', היו דברים שנכתבו ממקום של ואקום.

"לא כתבתי רומן רחב יריעה כמו עמוס עוז, לא סיפרתי אפוסים גדולים. אני כותב דווקא הרבה על אנשים חריגים ופחות מיוצגים. אם אני כותב על ילד, אני לא אספר על הספורטאי המצטיין או על זה שיש לו את החברה הכי יפה בכיתה, אלא על זה שיושב מאחורה ואף אחד לא מדבר איתו. יש משהו בטענה שהדמויות האלה לא היו מיוצגות קודם לכן בספרות הישראלית. לא כתבו על החריגות הזאת, ולא כתבו עליה בשפה המדוברת. באיזה שהוא מקום אני עצמי הרגשתי לא מיוצג, וכנראה שהרבה אנשים הרגישו כמוני".

קרת מספר על התחושות האלה גם בנוגע ליצירות תרבותיות אחרות בנות זמנו. "כשהתחלתי לפרסם, אני זוכר שהיו סדרות כמו 'פלורנטין', על חיי צעירים זוהרים ושמחים, דברים שלא הרגשתי מחובר אליהם. הייתי אז צעיר והרגשתי מוזר: איפה החיים שלהם ואיפה שלי? הפדיחות שלהם לא הרגישו לי כמו הפדיחות שלי. אני לא איילת זורר, אני לא אקי אבני ב'טירונות'. אני לא נראה כמוהו, אני לא צוחק או בוכה מאותם הדברים. היתה לי הרגשה שבסיפורים שלי אני מדבר על אנשים ואל הרבה אנשים אחרים. במובנים מסוימים, הכתיבה שלי מיפתה שטח שלא היה מסומן עד אז בתרבות".

חלק מהמעמד הייחודי הזה קשור לאופן שבו קרת גדל. "גדלתי בבית שבו שני ההורים היו ניצולי שואה", הוא מספר, "אימא שלי התייתמה בגיל צעיר, וגם אבא שלי ז"ל. בגלל שחוויית הילדות שלהם לא היתה נורמלית, גם שלי היתה אחרת במובנים מסוימים. אימא שלי תמיד אמרה שכשאתה הורה, לרוב אתה מעצב את ההורות שלך על פי איך שאתה גדלת כילד. אם גידלו אותך טוב והיית ילד מאושר, חיקית את ההורים שלך. אם היית אומלל, ניסית לגדל את הילדים שלך באופן הפוך.

"אבל אימא לי גדלה לבד, והיה משהו באופן שבו היא גידלה אותי ואת האחים שלי שהיה מאוד שונה ממה שראיתי מסביב. הרצונות של ההורים שלי ממני ומהאחים שלי היו מאוד אחרים. אני זוכר שלפעמים הייתי קם בבוקר ומתכונן ללכת ללבית הספר, ואימא שלי הסתכלה עליי ושאלה למה לא להישאר בבית ולקרוא ספרים. הדינמיקות בינינו היו אחרות, ובגלל שההורים שלי היו ניצולי מלחמה, הם רצו שגם אני וגם אחיי נחרוג מאיזה קיום מטריאליסטי שלהורים אחרים היה מובן מאליו. אימא שלי היתה צריכה לדאוג לדברים חומריים כבר מגיל חמש, והיא רצתה שאנחנו נרצה משהו אחר לגמרי. בגלל זה אף אחד מאיתנו לא נהיה עורך דין; כולנו חיפשנו משהו אחר. אחותי חזרה בתשובה, ואח שלי הוא פעיל זכויות אדם. כשהייתי ילד, כולם סביבי רצו להצליח, רצו כסף. אנחנו רצינו דברים אבסטרקטיים ומצאנו את עצמנו שייכים ולא שייכים לקבוצה".

אל תתפשט לי

את סיפוריו של קרת אופפת חרדה קיומית; סיטואציות שבהן פחדים, חששות והידיעה ששום דבר לא בטוח או ידוע עומדים בלב הקיום האנושי. "אני בן אדם חרד", מסכים קרת, "וזה התחיל בטח בילדות, כשבפעם הראשונה הבנתי מה ההורים שלי עברו. הבנתי שהיה להם עולם דומה לזה שלי, ויום אחד הוא נגמר. אני מרגיש שבכל סיטואציה שבה אני נמצא, אני תמיד שואל 'מה יקרה אם...'. אם קניתי חלב, אולי הוא יתפוצץ, או אם אשב במסעדה ואוכל שניצל, אולי פתאום מישהו ייכנס ויאכל מהצלחת שלי.

"יש משהו באופן החשיבה הזה שהוא מאוד אחר, אבל הוא גם מאוד מפתח את הדמיון. הרבה סיפורים שלי דומים לאופן חשיבה הזה: הם מתחילים ממצב יומיומי ורגיל ומקבלים פתאום תפנית לא צפויה. התפנית הזאת היא חלק מהאופן שבו אני מסתכל על העולם. ולא רק בסיפורים. גם כשאני מראיין או מישהו מראיין אותי, אני תמיד מדמיין מה היה קורה אם הוא יתפשט? הראש שלי רץ על אלגוריתמים שונים. לפעמים הם הופכים לסיפורים". " היה משהו באופן שאימא שלי גידלה אותי שהיה מאוד שונה ממה שראיתי מסביב. הרצונות של ההורים שלי ממני ומהאחים שלי היו מאוד אחרים. אני זוכר שלפעמים הייתי קם בבוקר ומתכונן ללכת לבית הספר, ואימא שלי הסתכלה עליי ושאלה למה לא להישאר בבית ולקרוא ספרים "

"אני זוכר שאבא שלי פעם אמר לי", ממשיך קרת, "שבחצי מהסיפורים שלי דמויות האב מתות, ובחצי האחר האב הוא פשוט טמבל, אבל הוא גם אמר שהוא מרגיש שבכל הסיפורים אני אוהב אותו", מה שמחזק את התחושה שכל הדמויות שלו, גם המוזרות והאאוטסיידריות ביותר, זוכות בחמלה ובאהבה – מאפיין שעולה בקנה אחד עם ההמלצה ששיגר לכותבים במאמר שפרסם בכתב העת המקוון "אלכסון", "עשרה כללים לכתיבה": "אהוב את הדמויות שלך. בשביל שדמות תהיה אמיתית, חייב שיהיה בעולם הזה לפחות מישהו אחד שמסוגל לאהוב ולהבין אותה, גם אם הוא לא מקבל אותה או את המעשים שלה. אתם האמיא והאבא של הדמויות שאתם יוצרים. אם אתם לא תוכלו לאהוב אותן, אף אחד לא יוכל".

שייקספיר צופה ב"גירלז"

הסיפורים של קרת זכו לאהדה בביקורת ובמכירות, והוא נחשב, החל משנות ה-90, כמי שהפך את השפה המדוברת לחלק מהספרות. זו שפה פשוטה, ישירה, כזו שנאמנה לנאמר ביומיום; התקבלותה בקנון הישראלי לא היתה פשוטה והיא כונתה – לא פעם בלעג – "שפה רזה".

  שפה שחושפת מתחים. קרת (צילום: נעם ורשבסקי)

"יש בשפה שלי משהו מהותי לכתיבה", מסביר קרת, "כשהצלחתי לכתוב שפה מדוברת, המון אנשים ביקרו את זה, ואני מבין למה. העניין הוא שבישראל יש מסורת אחרת: עברית. השפה הזאת היא שפת קודש שלא היתה מדוברת כי הרבה אנשים אמרו שזו שפת קודש, ואי אפשר להגיד בה דברים כמו 'איפה השירותים?' או 'בא לי להקיא'. זו מסורת שבה השפה הכתובה היא שפה במשלב גבוה יותר, בעיקר כשהיא כתובה, ואילו אני תמיד נמשכתי לשפה המדוברת או לשפת הרחוב כי בעיניי היא חושפת את האמת על החברה שבה אנחנו חיים. הרי בעברית בכל משפט שאתה אומר יש שתיים או שלוש מילים תנ"כיות, מילה אחת ברוסית ומילה אחת מומצאת, כי לא ידעו איך אומרים אותה. האקלקטיות הזאת מאוד ייחודית לשפה שלנו.
 

"לעומתה, אנגלית התפתחה באופן אורגני. אם שייקספיר היה נכנס לחדר ומקשיב לבנות של הסדרה 'גירלס', סביר להניח שהוא לא היה מבין כלום. אבל אם אברהם אבינו יכול היה להיכנס למטבח של 'מאסטר שף', אני בטוח שהוא היה מבין הרבה מהדברים שנאמרים שם".

"בניגוד לקלישאה הרווחת", כתב רוביק רוזנטל, על קרת, "כתיבתו אינה 'שפה רזה'. שפתו של קפקא, למשל, היא 'רזה', נקייה מדימויים מיותרים, ממטבעות לשון בלתי נחוצות או הנגנה רגשית של הטקסט. שפתם של עמוס קינן ואדם ברוך היא שפה רזה. שפתו של קרת היא ספרותית מדוברת. המספר שלו אינו כותב, הוא מדבר, בעברית של ישראלי בן גילו של קרת. אין מעבר לשוני מוגדר בין המספר לבין הדיאלוגים, הטקסט זורם באותו ערוץ לשוני, הסופר מייצג את שפת גיבוריו".

אבל השפה של קרת גם חושפת משהו עמוק לגבי התרבות העכשווית המקומית. "יש מתח בשפה בין גבוה לנמוך, בין שמרני לכאוטי, בין עכשווי לקדום", הוא אומר, "המתח הזה קיים גם בזהות הישראלית שלנו. אני נוסע לפעמים לחו"ל, ואנשים שואלים אותי איך ישראל, ואני אומר להם, 'דמיינו מקום שבו אין תחבורה ציבורית בשבת', אז הם אומרים לי, 'אהה, זה כמו איראן'. אבל אז אני אומר להם, 'דמיינו שיש תחרות אירוויזיון, והנציג שלנו הוא טרנסקסואל'. אז הם אומרים לי, 'ממש כמו סן פרנסיסקו'. מה שאני מנסה להגיד הוא שאנחנו קצת איראן וקצת סן פרנסיסקו. וגם בשפה יש משהו שמרני וקדוש, אבל גם משהו פרוע, פתוח לשפות אחרות. הרי זו שפה שלא דיברנו אותה 2000 שנה, ופתאום התחלנו לדבר אותה. החוסר טבעיות הזה מייצגת את הקיום המאוד משונה שלנו". " אני בן אדם חרד, וזה התחיל בטח בילדות, כשבפעם הראשונה הבנתי מה ההורים שלי עברו. הבנתי שהיה להם עולם דומה לזה שלי, ויום אחד הוא נגמר. בכל סיטואציה בה אני נמצא, אני תמיד שואל 'מה יקרה אם...'. אם אשב במסעדה ואוכל שניצל, אולי פתאום מישהו ייכנס ויאכל מהצלחת שלי "

בסוף הראיון קרת חוזר ל"געגועי לקיסינג'ר" ומנסה לנסח דרכו את המקום הקיומי והספרותי שלו. "יש משהו אינהרנטי בכתיבה שלי", הוא אומר, "היא דומה לי: בחיים אני לא מצליח להגדיר בצורה חד משמעית את מה שאני מרגיש. גם בסיפורים. 'געגועי לקיסינג'ר' הוא דוגמאה טובה. השם שלו מסמל מבחינתי משהו ממשי, אבל אף אחד מהקוראים לא הצליח להבין את זה. הספר תורגם למלא שפות, ושום מדינה כמעט לא שמרה את השם המקורי כי בכל מקום השם הזה אומר דברים אחרים. בעולם רואים בקיסינג'ר מישהו לא ישר, תחמן. ואילו כאן בארץ התפיסה של קיסינג'ר היא של אדם משכין שלום. בחוץ לארץ, גם כשאת מסביר, הם לא מבינים".

געגועיי לגעגועיי לקיסינג'ר
 

ב-1994 יצא ספרו השני של אתגר קרת "געגועי לקיסינג'ר" (קדם לו, שנתיים קודם לכן, "צינורות"), וזכה להצלחה מסחרית, וכן לביקורות משבחות. הוא כלל 49 סיפורים, ובהם "לשבור את החזיר", "שימותו" ו"עמודו", והפך את קרת בן לילה לנציגו של דור חדש בספרות העברית. הספר גם זיכה את קרת במועמדות לפרס אוקונור, הפרס החשוב בעולם, המוענק לקבצים של סיפורים קצרים. קרת היה הסופר הישראלי הראשון שזכה למועמדות לפרס זה.
עטיפת הספר

     "'געגועי לקיסינג'ר' היה חלק מגל חדש בספרות העברית", טוענת ד"ר דנה אולמרט, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. קרת, ביחד עם עוד סופרים, כמו עוזי וייל (שקובץ הסיפורים הראשון שלו, "ביום שבו ירו בראש הממשלה" יצא ב-1991), אורלי קסטל בלום ("דולי סיטי" מ-1992), יצרו חוויה ספרותית חדשה שעוררה תחילה אנטגוניזם אבל בהמשך נחשבה לפורצת דרך.

"קרת וקסטל בלום כרתו ברית חדשה עם הקוראים", אומרת אולמרט, "ברית שהיתה מבוססת על הבנות אחרות בנוגע לשאלה מה התפקיד של הספרות: ספרות שהיא לא מעוררת הזדהות כמו הספרות העברית שקדמה להם, אלא משהו בעל גוון משחקי יותר, רפלקטיבי, עמוס שנינויות. לקח זמן לברית הזאת להתכונן, ו'געגועי לקיניסג'ר' אולי קצר את הפירות של העבודה המוקדמת של הספר הראשון שלו ושל סופרים אחרים מתחילת שנות ה-90".

 גם לביקורת, ולא רק לקהל, היה קשה לפצח את הספרות החדשה הזאת, טוענת אולמרט. "הביקורת התייחסה לגל הסופרים החדשים, מקרת דרך גדי טאוב ועד עוזי וויל, כמו אל ספרות אסקפיסטית-מקומונית, אבל היא החמיצה את הממד הפוליטי של הכתיבה שלהם. הסיפורים של קרת היו ביקורתיים מאוד ודיברו בשפה חדשה על הכיבוש ועל תודעת הכיבוש, והיה בהם יסוד רפלקסיבי מעניין. אבל זה נבלע בתוך היחס הכולל של הביקורת לספרות הזאת כאל ספרות פוסט-מודרנית שראו בה ספרות אסקפיסטית.

"לאמיתו של דבר, זו היתה ספרות שביטאה תחושה של צורך לייצר שפה חדשה ולדבר בה על המצב הישראלי, שפה שהופכת את התיאור של המצב לא רק לתמה אלא גם לפואטיקה חדשה ששוברת את הריאליזם ששלט עד אז בספרות העברית יחד עם האמונה באפשרות של הספרות לייצג. בספרות החדשה של שנות ה-90 היה ייאוש מהכוח של השפה לייצג. רוב הביקורת עשתה אינפנטליזציה של הספרות החדשה הזאת והחמיצה יסוד ביקורתי מאוד שנועד לייצר ספרות שבורה ומרוסקת כדי להמחיש משהו בחוויה של חוסר המוצא שהשתלטה מאוחר יותר. מפני שבתחילת שנות ה-90, עם הסכם אוסלו למשל, היתה התחלה של תקווה; אפשר היה דרך הספרות החדשה להסתכל על מנגנוני ההכחשה של המציאות הישראלית ולהתנגח בה, כמו שעשה קרת

"אני לא ממש יודע להסביר את ההצלחה של הספר", אומר קרת, "עד היום אני פוגש אנשים שיותר אוהבים את 'צינורות' וחושבים שהוא הכי טוב. אבל אני חושב ש'געגוגעי לקיסינג'ר' הצליח כי הוא היה השלב השני בקבלה שלו אצל הקהל. אני חושב שהמפתח להצלחה שלו פחות היה קשור בתוכן. הרי הוא לא ספר נגיש יותר; יש בו סיפורים קיצוניים ואלימים, ואפילו מבחינה סגנונית, יש בו סיפורים אוונגרדיים, כאלה בלי התחלה אמצע או סוף. נראה לי שהיה איזה טווח עיכול שב'צינורות' הרבה אנשים פשוט לא הבינו עד הסוף...  הוא אולי היה מעין הוראות הפעלה ל'געגוגעי לקיניסנג'ר'. 

• " ד"ר דנה אולמרט: לאמיתו של דבר, זו היתה ספרות שביטאה תחושה של צורך לייצר שפה חדשה ולדבר בה על המצב הישראלי, שפה שהופכת את התיאור של המצב לא רק לתמה אלא גם לפואטיקה חדשה ששוברת את הריאליזם ששלט עד אז בספרות העברית יחד עם האמונה באפשרות של הספרות לייצג. דרך הספרות החדשה אפשר היה להסתכל על מנגנוני ההכחשה של המציאות הישראלית ולהתנגח בה, כמו שעשה קרת "

"אבל נדמה לי שזה מה שמאפיין הרבה מהדברים שאני עושה: כשביימתי את 'מדוזות' עם שירה גפן, או כשעבדתי על התסריט של 'משהו טוטלי' עם גור בנטוביץ', כשאני כותב סרטים או כותב לטלוויזיה, רק בפעם השלישית אפשר להבין וליהנות, כי בפעם הראשונה רק מנסים להבין מה לעזאזל קורה כאן. בפעמים הבאות, אחרי שלומדים את השפה, אפשר להקשיב באמת. אני לא גאה בזה. כשעושים משהו שהוא קאלטי, פולחני, אתה מרגיש שרצית לעשות משהו שמתקשר עם העולם, ולא הצלחת לעשות, אז אנשים באים ואומרים 'תחזור על מה שאמרת'".

כל הפרטים על האירוע לציון 20 שנה ל"געגועי לקיסינג'ר" בבית אבי חי, בהשתתפות אתגר קרת

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי