בלתי-טיפוסי טיפוסי: על רומן הביכורים של סלין אסייג

ספר הבכורה של סלין אסייג, ״צעקה הפוכה״, מתאר טלאים-טלאים את תקופת ילדותה ונערותה של ילדה אחת, אולי אסייג עצמה, בבת ים. הטלאים הללו מרובי פנים ומורכבים: חלקם נכתבים בזמן הווה וחלקם בזמן עבר. חלק ניכר מהם מתרחש בזמן-חלום, זמן-סיוט, זמן-הזיה; זמנים שמקפלים בתוכם פחדים ומשאלות-נפש עמוקות של הילדה הדוברת ושלא ברור אם המתואר בהם התרחש באמת, או שמא הוא בדיה פרי דמיונה המפותח והמבולבל של הילדה. יותר מכך, גם אם לא התרחשו הדברים הללו באמת, הם תופסים כזו ממשות ונוכחות בחיי הנפש של הילדה, שהם בסופו של דבר משפיעים באופן עמוק גם על חיים אחרים, חיי יומיום, חיי משפחה, חיי אהבה.

 
הצילום המופיע על עטיפת הספר. הגיבורה מתקיימת בשלושה-ארבעה מקומות בו-זמנית

אופיו המטולא של הספר אינו רק פורמט, אלא מאפיין סגנוני עמוק המשפיע גם על רבדים אחרים. אסייג אינה רק מדלגת מסיפור לסיפור, מתמונה לתמונה, מפרק של התרחשות יומיומית לפסקה קצרה הכולאת בתוכה רגש ותובנה; היא גם מדלגת משפה לשפה: משפה של יומיום זרועת ״שגיאות״, שלמדנו לזהות עם שכונתיות פריפריאלית מזרחית, לשפה שלוכדת באופן מופשט מהלכים תודעתיים ומחשבתיים של הגיבורה ואת הצלילוֹת המתמשכות, המפחידות שלה, אל עולמה הפנימי.

הגיבורה עוברת מן הגוף אל הנפש וחזרה באופן כל כך מתעתע, עד שנדמה כי היא מתקיימת בשלושה או ארבעה מקומות בו זמנית. אסייג מתארת באותה חדות מעשה שנשמע אמיתי, מעוגן בזמן ובמקום, של התעללות מינית שהדוברת וחברתה מבצעות בילד בן גילן; והזיות של אותה הדוברת ממש על גופה המיני של אמה.

האם חוזרת כאן שוב ושוב כאימא הגדולה מן החלומות, מן הסיוטים: היא נוכחת-נפקדת במובן העמוק ביותר. נפקדת כל כך, שנוכחותה היא של רוח רפאים רודפת, שאינה מניחה לילדתה לרגע. היא איננה בשום אופן כמו האימהות האחרות: האימא של החברה איילת, האימא של האם עצמה, הסבתא האהובה. היא משונה, יש לה מבטא אבל כמעט שאין לה קול ושפה, ואפילו את הלוויה שלה עצמה היא מתעקשת לנהל.

לאסוף את הרסיסים

ככלל, היחסים המשפחתיים שאסייג מתארת הם כל כך לא שגרתיים כביכול, שלמעשה הם מצליחים לתאר בדיוק את אופיים החמקמק של יחסים משפחתיים. היא מתארת באותה נימה מגעים פיזיים ומריבות, יחסי כוח והערצה, חיבה אמיתית ומכות. בתחילה, עוצמתם של התיאורים הללו נובעת מהיותם לא טבעיים, חוץ-גופניים, דוחים אפילו.

אבל לאט לאט, ככל שהטלאים נערמים זה על זה, ברור כי אלו אינם תיאורים שטבעיים פחות מאחרים, ואלו אינן התרחשויות שטבעיות פחות מאחרות. ברור כי חיי המשפחה הם מארג סבוך של יחסים, רגשות ומעשים שנעשים זה בזה וזה למען זה. ואסייג איננה מרחמת, לא על הקורא ולא על הדמויות שלה ולא על עצמה, מביטה נכוחה בגופים ובנפשות שמרכיבים את המשפחה שלה, והכול דרך התודעה שלה, אבל גם בחמלה ובאהבה שאינן מתאפשרות כלפי רוב הדמויות, ואולי כשהן מתאפשרות, הן מתאפשרות אך ורק ביחס לילדה שמנסה לספר סיפור.

• " אסייג איננה מרחמת, לא על הקורא ולא על הדמויות שלה ולא על עצמה, מביטה נכוחה בגופים ובנפשות שמרכיבים את המשפחה שלה, והכול דרך התודעה שלה, אבל גם בחמלה ובאהבה שאינן מתאפשרות כלפי רוב הדמויות, ואולי כשהן מתאפשרות, הן מתאפשרות אך ורק ביחס לילדה שמנסה לספר סיפור " רמתו של הספר אינה אחידה. החלוקה המובהקת לפרקים קצרים פוגמת לעתים ברמת הכתיבה ויוצרת תחושה שמסופרים כאן סיפורים שונים, חלקם באופן טוב יותר מאחרים. ככל שהספר מתקדם, המוטיבים השזורים בסיפורים השונים קושרים את הדמויות זו לזו ומשרטטים עוד ועוד שבילים במפת חיי המשפחה של הגיבורה, עד שהסיפורים השונים מתלכדים לכלל תמונה אחת, גדולה ומורכבת, של תקופת חיים במקום מסוים.

עם זאת, ראוי היה להסתמך פחות על נכונות הקורא לאסוף את הרסיסים ולחברם זה לזה, אלא לאפשר לדבר לקרות מאליו, באופן טבעי יותר, שלם יותר, בכתיבה עצמה. הכישרון הגדול שמראה אסייג בספרה הראשון הזה מוביל אותי להאמין בקלות שמספר לספר כוחה הסיפורי ומיומנות הכתיבתה שלה יגברו כמעיין מילים שככל שהן צנועות, כך הן מפוארות.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי