נטע אלקיים על מוריס אל מדיוני: "כאילו יוצאת לך דמות מתוך אלבום ישן וקורמת עור וגידים"

מעבר לבית ספר ממלכתי: מעוז החילוניות

לקראת כיתה ג' חוויתי משבר בבית הספר. לא הסתדרתי מבחינה חברתית. ואז עברתי מבית הספר החרדי שבו למדתי לבית ספר ממלכתי-דתי. אני זוכרת שהמעבר היה דרמטי. הרגשתי שאני נכנסת למעוז החילוניות, למרות שגם זה היה בית ספר דתי. אני זוכרת שקנו לי מזוודה חדשה עם הרבה צבעים, קלמר חדש, והרגשתי שאני מתחילה מעגל חיים חדש.

עד היום אני מאמינה מאוד, מנהלת אורח חיים מאוד מסורתי ובעלת המון כבוד ליהדות. עד היום אני מרגישה שהרצפה שאני עומדת עליה לקוחה מבית הספר החרדי. כל הערכים, כל החיבור ליהדות - נוצרו שם.

כשסבתא חנינה נפטרה: נקברה ביחד עם 2,000 שנות גלות

בגיל 19 סבתא חנינה הלכה לעולמה. זה היה משהו שטלטל את חיי, כי גדלתי אצלה. סבתא היא סמל, אישה מדהימה. בזמן אמת הסתכלתי עליה בסקרנות. היא חיה בתוך עולם אחר שהיו בו גם ריחות אחרים והיה בו קסם של ארץ זרה ורחוקה. אני זוכרת את עצמי אומרת לה: "סבתא, אל תתאמצי לדבר את העברית שלי; אני אתאמץ לדבר את המרוקאית שלך".

כשהיא נפטרה, הרגשתי שאיבדתי אימא. הרגשתי החמצה לא ברורה, שרק אחרי שנים התבהרה לי, כי סבתא לא נקברה לבד, אלא ביחד עם 2,000 שנות גלות. זה היה מין חותם שסגר גלות ארוכת שנים. מאותו רגע היא נהפכה אצלי לסמל – גם בתחושות, גם באמונה, גם בתובנות שעלו לי שנים אחר כך וגם ברצון לחקור את המקום שהיא באה ממנו.

הופעה במרוקו: לעולם לא נשכח אתכם

לפני שנתיים הוזמנתי להופיע במרוקו, בפסטיבל הסווירה במוגדור. עמדתי שם מול הקהל המרוקאי בהמון חשש, כי בכל זאת, אני שרה בשפת סבתי, ולא בשפת אמי. לא היה ברור לי עד כמה הם יודעים שזו קריעת ים סוף מבחינתי לשיר במבטא הנכון. בסופו של דבר, כל זה התברר כחששות שווא. הם שתו את המוזיקה בצמא, היו נרגשים, והתברר שהצימאון כאן דומה לצימאון שם. גם שם אנשים רוצים לדעת את השורשים שלהם, רוצים לדעת על היהודים ולמה הם עזבו.
 

כשסיפרתי שסבתא שלי באה מטינר'יר, כולם התרגשו ומחאו כפיים. היו המון שהגיעו אליי אחרי ההופעה ואמרו שהשירים הזכירו להם את השכנים היהודים שלהם. "לעולם לא נשכח אתכם. תבואו לבקר", הם ביקשו. גם ראיתי צעירים בגילי מדברים על רבנים יהודים, פייטנים ועוד אישים יהודים שהם חוקרים. הם מספרים שלא ניתן להפריד את מרוקו מהתרבות היהודית שלה. זה ריגש אותי, כי אפילו אנחנו היהודים בארץ ישראל לא משמרים כך את התרבות הזאת.

חוט של זהב: תהליך עם אבא

"חוט של זהב" היתה תערוכה שהיא בבחינת סגירת מעגל בחיים שלי. היא הוצגה בין היתר בבית אבי חי. גדלתי בבית של אמנות יהודית, ומנגד, כל השנים למדתי אמנות על ברכי ההשכלה המערבית. עם השנים הבנתי שהאמנות של אבא שלי היא אמנות לכל דבר, ובשלב מסוים, ערכנו תערוכה משותפת. התעסקנו זה בסמלים של זה, וזה היה מדהים, כי זו הפעם הראשונה שהתעסקתי אמנותית עם הסמלים היהודיים שאבא שלי עובד איתם. זה פתח לי תחושות כילדה, כאישה, כבת בכורה. ובעיקר – עברתי תהליך מדהים עם אבא, שניסה להיכנס, להיות בתווך ולקבל ערכים כל כך שונים מדור אחר, תחת אותה קורת גג. זו היתה תערוכה מאוד משמעותית בחיים שלי.

מוריס אל מדיוני: כמו פגישה עם דמות מתוך אלבום ישן

• " הפגישה עם מוריס אל מדיוני, גדול פסנתרני אלג'יריה, היתה אירוע מכונן מבחינתי. אופיר טובול, מנהל ומייסד קפה גיברלטר, לקח אותי לבית של מוריס לפני שנתיים, והפגישה היתה כמו להגשים חלום " הפגישה עם מוריס אל מדיוני, גדול פסנתרני אלג'יריה, היתה אירוע מכונן מבחינתי. אין לי מילים לתאר איך התרגשתי ליצור את החיבור הזה. אופיר טובול, מנהל ומייסד קפה גיברלטר, הפגיש בינינו. הוא לקח אותי לבית של מוריס לפני שנתיים, והפגישה היתה כמו להגשים חלום. כאילו יוצאת לך דמות מתוך אלבום ישן וקורמת עור וגידים.

מוריס היה פסנתרן של המון זמרות אלג'יריות שמאוד אהבתי והערצתי, ובכלל, סגנון הנגינה שלו ייחודי מאוד. יש לו דרך נגינה מוזיקלית שהוא המציא, שנוגעת בסגנונות קובניים ובשאנסונים צרפתיים. מוריס הוא תופעה שיחקרו אותה עוד הרבה שנים. הופעתי איתו, שרתי שירים של זמרות שהוא ליווה בזמנו באלג'יר, ומכאן הגיע הרעיון לעשות ערב שלם של מחווה לזמרות יהודיות, שיעלה בקרוב בבית אבי חי.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי