צל (ה)עולם: האם הספרות יכולה לשנות את המציאות?

הספרות בוראת עולם: מזמינה את הקורא להשעות את הספק והשיפוט, לקחת חלק במציאות הדמיונית שהיא משרטטת ולצאת למסע. אך האם בכך מתמצה תפקידה של הספרות? האם כל מה שהיא מציעה הוא אסקפיזם, מרחב נוח ובטוח להימלט לתוכו לכמה שעות? השאלות הללו ואחרות יידונו השבוע ביריד הספרים הבינלאומי, שמתקיים אחת לשנתיים בירושלים ומציע מגוון רחב של אירועים ספרותיים ומפגשים עם סופרים, בצד דוכני ההוצאות המסורתיים, מן הארץ ומחוצה לה. בחרנו לשוחח עם שלושה ממשתתפי האירועים ביריד, שמייצגים שלושה כיווני מחשבה על האפיקים הנוספים שהספרות יכולה להציע – אפיקים שנתפסים לא פעם כחתרניים, כחריגים וכקוראים תגר על המציאות הקיימת, בבקשם להתבונן עליה מזווית אחרת.

מיה סלע, עיתונאית "הארץ" לשעבר, תנחה את המושב "ספרות, מחאה וגבולות" שיעסוק בקשר שבין ספרות למחאה חברתית ופוליטית. היא תשוחח עם ניר ברעם, יוסי סוכרי ואלונה קמחי, שלושה סופרים שיצירותיהם מבטאות, כל אחת בדרכה, זיקה בין המעשה הספרותי ובין אמירה חברתית ציבורית.

"אני מאוד מקווה שספרות איננה מניפסט", אומרת סלע, "אם היא הופכת להיות מניפסט, ברוב המקרים היא לא תהיה מוצלחת. הספרות מבקשת לבחון את המציאות, לומר עליה משהו, אך היא לא דגל. ייתכן שתנועה של מחאה חברתית תוכל לאמץ אל חיקה ספר כמו 'צל עולם', של ניר ברעם, ולהגיד שהיא מזדהה איתו, אבל אני לא חושב שהספר נכתב מראש מתוך מחאה. זה לא עובד ככה בספרות".

סלע מתארת שינוי שעוברת הספרות הישראלית בשנים האחרונות, שמתבטא בייצוג ההולך וגדל של קבוצות שוליים ומיעוט בחברה. "הספרות הישראלית מתחילה בשנים האחרונות לתאר את הפערים בין הפריפריה למרכז ולהפנות מבט אל הפריפריה. ב'ויקטור ומאשה', ספרה של אלונה קמחי, מסופר על שני אחים רוסים שעלו לארץ כילדים וחיים בבית בקריות ביתמות מוחלטת. הם כביכול לא חלק מהחברה הישראלית.

"ב'צל עולם' מתוארת קבוצה עולמית שממוקמת בלונדון ואומרת: 'אנחנו בעצם לא רוצים שתאהבו אותנו. אנחנו נהרוס אתכם באמצעות פעולות אלימות'. אצל יוסי סוכרי, ב'בנגזי ברגן בלזן', לעומת זאת, קורה משהו אחר: הוא מציג תופעה של שואה בצפון אפריקה, שגם זו מין פעולה מחאתית.

"אני זוכרת שכשהיו מהומות של מוסלמים בפריז לפני כעשור, מישהו צייר על הקירות כתובת גרפיטי: 'צרפת, אנחנו נזיין אותך עד שתאהבי אותנו'. זה המהלך שאני מזהה. הפריפריה מנסה קודם כול להתקבל אצל המרכז, וכשהיא לא מצליחה, כשהמרכז ממשיך לדחות את הפריפריה, היא עוברת לשלב הבא. הפריפריה עוברת עכשיו להילחם על האהבה, ואת זה אני רואה בספרות. בתחילת הדרך אנשים מרגישים שיש להם משהו להפסיד – הם רוצים שיאהבו אותם. אחר כך הם מבינים שזה לא יקרה, והם מחריבים את הכול. זה מעניין כי ישראל היא מדינה מאוד צעירה שזינקה מיד לתוך הסיטואציה הזאת".  

אבל האם לספרים יש השפעה? הם יכולים לשנות, לחולל תהליך?

"אני תמיד שואלת סופרים את השאלה הזאת - אם ספרות יכולה לשנות את המציאות. אני מאוד מקווה שהתשובה חיובית, אבל אני נוטה לומר שהיא לא. הספרות לא יכולה לשנות כלום. היא מתארת הלך רוח; היא לא ממציאה משהו. היא משקפת הלך רוח קיים ומתארת כרגע את מה שמעסיק את החברה. בכלל, אני לא בטוחה שהמנוע של סופר הוא שינוי של העולם. אני מקווה מאוד שסופר לא חושב על לשנות את העולם; זה לא נראה לי המנוע הנכון לכתיבה. הספרות צריכה להיות קודם כול טובה כשלעצמה, כתובה טוב. היא לא אמורה להתעסק בלשנות את העולם".

סלע רואה את השילוב בין מחאה וספרות כמעשה חתרני. "בכל פעם שאתה שם על הבמה את מה שעדיין נמצא מאחורי מסכים, אתה עושה משהו חתרני. אתה מפנה זרקור למקומות שבדרך כלל אנחנו לא מסתכלים עליהם. הנה, יוסי סוכרי מראה שבשואה היו גם יהודים מזרחים. זה חתרני. אלונה קמחי מציבה במרכז הבמה שני עולים מרוסיה. זה חתרני הרבה יותר מתיאור של זוג מגניב שגר בתל אביב. יש בחתרנות הזאת גם משהו מסוכן, וזה נהדר בעיניי. ספרות מסוכנת היא דבר נהדר. אני חושבת שאם יותר אנשים היו קוראים ספרות, היא היתה נעשית יותר מסוכנת, אבל לצערי, ממילא מעט מאוד אנשים מתעניינים בספרות".

דגם אחר של הורות

נושא נוסף שמעסיק את עולם הספרות המקומי בשנים האחרונות הוא הורות. יותר ויותר יצירות ספרותיות עוסקות ביחסים המורכבים שבין הורים וילדים ומעוררות שאלות על האלטרנטיבות לדגם ההורות המקובל. בד בבד נוצר עיסוק ספרותי בנשים שהחליטו לא להביא ילדים לעולם. כך למשל בספרו האחרון ומעורר ההדים של א"ב יהושע, "ניצבת", שהדמות הראשית בו היא אישה שהחליטה לא להביא ילדים לעולם.

האנתרופולוגית והסופרת ד"ר דריה מעוז, מרצה במכללה האקדמית הדסה, תנחה ביריד הספרים מושב שיעסוק בהורות ואל-הורות בספרות העברית. "הורות, בייחוד בספרות הישראלית, נתפסת כאחד החובות העיקריים של בן אדם באשר הוא", היא אומרת, "העיסוק בהורות בשנים האחרונות התחיל להראות שהרגשות ההוריים של הורים כלפי הילדים שלהם הם לא שחור ולבן, ויש ניואנסים ורגשות מורכבים.

דריה מעוז (צילום: מירי שיינפלד)

"זה ניכר קודם כול ב'דולי סיטי' של אורלי קסטל בלום, שהיתה יוצאת דופן באומץ שלה בשנות ה-80, אבל גם בספרים של יעל הדיה ואיילת ולדמן ובטורים ובספרים של רענן שקד, שמציגים פן אחר של ההורות. זו תופעה שמתגברת בשנים האחרונות ומקבלת לגיטימציה. זה התחיל בעיקר באינטרנט, שאפשר מסגרת חדשה שבה הורים יכלו לשטוח את טענותיהם וחוויותיהם באופן אנונימי ולקבל גיבוי ושיתוף של הורים אחרים. זה נתן הרבה מאוד דחיפה להוציא דברים החוצה, ויש איזושהי לגיטימציה. היום כבר מדובר על פוסטים ובלוגים שמוקדשים לנושא הזה, חלק בעילום שם וחלק בשם מלא, שחושפים רגשות יותר מורכבים, אולי אפילו אפלים, ביחס להורות". 

והספרות היא מדיום שיכול לקדם את הרעיונות הללו, להיות להם פה.

"כן. בעיתונות ובטלוויזיה זה עדיין נתפס כמשהו קצת בידורי או קומי; לא דנים בזה בצורה רצינית. בספרות יש יותר מקום להתייחס לנושא באומץ, כמשהו אפל וקודר, וזה משהו שלא היה פעם. אני מזהה את זה עם המעמד המתחזק של הילד בחברה המערבית והישראלית בפרט. ההורות נהפכה למעין פרה קדושה: כאילו אם יש לך רגשות קצת יותר מורכבים, אתה כבר לא ההורה המושלם. לכל הורה יש מנעד רגשות שהוא הגיוני וטבעי, והרגשות האלה לא הופכים אותו להורה פחות טוב. הספרות יכולה לתת ביטויים לרגשות האלה, ביטויים שבמדיה התקשורתית הם פחות מקובלים".

הומור מצחיק, הומור עצוב

הקשר בין הספרות ובין בדיקת הגבולות המוכרים ניכר גם בזיקה שבין הומור לספרות. אחד המושבים ביריד הספרים יעסוק בהומור בספרות הישראלית. הסופרת נעה ידלין, שתשתתף במושב, חושבת שהומור הוא לאו דווקא דבר מצחיק. "יש כל מיני סוגים של הומור", אומרת ידלין, "אבל ההומור שמעניין אותי הוא הומור שמזהה סדק במציאות ומצביע עליו.

"כמעט תמיד יש בהומור אלמנט חזק של הפתעה. בהומור, במרעו ובמיטבו, יש משהו מפתיע. הנמען של הבדיחה מופתע, וככל שהוא יותר מופתע, ההומור טוב יותר, ובה בעת שהוא מופתע, הוא אומר: וואלה, זה כל כך נכון, והבדיחה הופכת למובנת מאליה. חוש הומור הוא היכולת להסתכל על המציאות באופן לא צפוי ומפתיע, לזהות איפה יש פער שצריך להצביע עליו. אני לא מדברת על אסונות או על טרגדיות, אלא על הסדקים שבתוך הדברים הכי יומיומיים. לכן הומור במיטבו לא חייב בהכרח להיות מצחיק. אתה לא בהכרח מגחך - אתה מופתע - ולהפתעה יש כל מיני צדדים, שחלקם לא נעימים. כשעושים את זה כמו שצריך, זה מעניק עומק חדש ונפח חדש לספר, ואילו רצינות תהומית מחייבת מבט ישר. כשיש ברשותך כלי של הומור, המבט שלך הרבה יותר פרוע, ואתה רואה דברים בצורה אחרת. מנעד המבט שלך מאוד רחב".

ספרה של ידלין "בעלת הבית" היה לרב מכר וזכה בפרס ספיר לספרות לשנת 2013. ידלין מספרת שעד היום ניגשים אליה קוראים ואומרים לה שהספר הצחיק אותם מאוד, ואנשים שאומרים שהספר העציב אותם. "אין מחמאה יותר גדולה מזו", היא אומרת, "אבל כשכתבתי את הספר, לא כתבתי אותו מראש כדי להצחיק או להעציב. אני כותבת כמו שאני כותבת. אני לא יודעת לכתוב בשום דרך אחרת. זה הסגנון שלי, ואני לא יודעת אם אני יכולה לכתוב אחרת.

נעה ידלין (צילום: אריק סולטן)

"אני עוסקת הרבה בבניית הדמויות, בעלילה, בדברים שהתרחשו בה, בעריכה של הטקסט, אבל אני לא יושבת ומחליטה להכניס או לא להכניס הומור. אני כותבת כמו שאני כותבת, ומה שיוצא יוצא. עד היום אני לא יודעת אם הספר מצחיק או לא. אני עובדת עכשיו על ספר שאני לא יודעת להגיד אם הוא מצחיק או עצוב. אני כן יודעת שהכתיבה שלי לא חפה מהומור, אבל במובן שאני מגדירה הומור – התבוננות בסדקים".

את רואה בשילוב בין הומור לספרות גם ממד חתרני?

"אני חושבת שההומור במיטבו חותר תחת המציאות. בעיניי, המשמעות העמוקה של הומור היא שאתה לא מאמין לשום דבר שאתה רואה. ההומור הוא סוג של כלי נשק שאתה חמוש בו כל הזמן, ובכל רגע נתון אתה מאתר סדק במה שמנסים להציג לך. אתה לא פראייר; אתה לא קונה כמעט שום דבר בלי לבדוק אותו, והתפיסה הזאת, שמחפשת כל הזמן מה עוד יש, מה לא רואים, מה לא אומרים, מה מסתתר בין המילים, היא תפיסה חתרנית. באופן בסיסי, ההומור מחפש מתחת לפני השטח. הומור הוא כלי טוב להילחם באמצעותו בקלישאות ובקיטש. קלישאות וקיטש הם כמעט ההפך הגמור מהומור".  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי