חזרה בשאלה כהגירה: על ההצגה "מחוץ למאה שערים"

"בתור ילדה חרדית, אם היו אומרים לי את המילה 'בית', היה עולה לי מיד בראש תמונה של בית שמהחלונות שלו בוקע אור, אורה של התורה הקדושה ודמויות של משפחה שיושבת סביב שולחן האוכל ומכולם בוקע אור נגוהות של קדושה ושכינה... כיום אם אומרים לי את המילה בית, אני רואה את אותה התמונה, רק עם כתם כהה ומטושטש במרכזה. הכתם הזה הוא אני".

הדוברת היא מריה, יוצאת בשאלה צעירה ששיערה בהיר, לבושה טייטס וחולצה שמגלה כתף. כשהיא מספרת את סיפור חייה על הבמה, הכנות שלה כובשת. זה קורה בהצגה "מחוץ למאה שערים", שתעלה היום ומחר (1-2.4) במרכז ז'ראר בכר בירושלים. ההצגה מבוססת על סיפורם של שמונה יוצאים בשאלה, והם גם אלה שמשתתפים בהצגה.

את ההצגה התיעודית הזאת יצרו היוצרים והבמאים יוליה ויבגני מסצ'טקין, אח ואחות. יוליה, צלמת במקצועה, התוודעה במקרה לסיפורם של היוצאים בשאלה ועניינה את אחיה, במאי תיאטרון תיעודי בהמבורג, עיר שבה תעלה ההצגה בחודש הבא. הפרויקט כולו הוא אחד מהאירועים לציון 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים ישראל-גרמניה, ולדברי הבמאים יוצאי ברית המועצות לשעבר, בהיותם מהגרים, הם הזדהו עם הסיפור של היוצאים בשאלה.

לא לישון על הבטן

שמונת הצעירים מספרים על היציאה מהעולם החרדי. הם חוזרים לקרע, לנקודה שממנה יצאו כביכול ממאה שערים, כלומר, מהמרחב החרדי, חצו רחוב אחד לאזור החילוני של ירושלים והחליטו להישאר בגדה האחרת ולא לחזור. מנקודת אל-חזור זו, נעשו נעים ונדים בין שני העולמות, מנודים במשפחתם ובקהילתם, תלושים וחסרי שייכות בעולם. הם מציגים את נבכי התודעה שלהם: פיסות פיסות מקרעי חייהם, רסיסי מחשבות, שברי זיכרונות. לעתים הם מדברים בשקט, מפתיעים באמירות פואטיות ממש. לעתים מבטאים אמיתות חיים קשות בהתרסה.

"בלילה חלוק ארוך. גרביים. אסור לראות את הרגליים. לא לישון על הבטן. תתעוררי ותבדקי שהחלוק לא יעלה. ביום התאום שלי הוא בן. לו מותר לדבר. מותר לצאת. להיות בלי חולצה. לדבר עם זרים. הוא גבר. רק אישה צריכה לכבד את עצמה. להיות צנועה, מכובדת וצדיקה. להתקרב להשם. אשת חיל מי ימצא".

הסיפור המתגלה מבעד קרעי הטקסטים, על נימתם המשתנה, לעולם לא יהיה שלם ומובן די צורכו. ואת מה שחסר במילים, משלימות המוזיקה - הפסנתר המהורהר של המלחין והפסנתרן הפורטוגלי ז'או פאולו דה סילבה - ועבודת התנועה המרשימה של הכוריאוגרף מיכאל גטמן. זה לא פשוט לעבוד על הגופניות של מי שבאו מהמגזר החרדי. כל חייהם לימדו אותם לצמצם את התנועות, להגביל את הגוף ואת המחוות. אבל גטמן מצליח ליצור שפה תנועתית משכנעת שמהדהדת את הטקסט.

מתוך ההצגה

באחת הסצנות הם מחולקים לזוגות. יוסי מספר על אבא שלו: "פחדתי מאבא יותר מאלוהים". את המונולוג שלו הוא אומר כשהוא אוחז בכף רגלה העירומה והמורמת של נערה במראה אנדרוגיני. לאורך הסצנה כולה, בת זוגו משחררת צחקוקים לעגניים כשהוא מסדר ומארגן את גופה כמו היתה בובה או גופה. לרגעים נדמה שהיא הדימוי של מי שהוא היה תחת שלטון אביו: נרפה, נטול רצון משלו וחסר חיים.

מריה, שם יפה

"אני עומדת בבית הכנסת עם מועקה בלב וגולה בגרון", אומרת מריה כשמגיע תורה. היא משאירה את המשפט פרום וחסר, מעצימה את המועקה שהיא מתארת. זה לא שמה האמיתי, כפי שאפשר לנחש. שמה הוא מרים, ילדת אמצע במשפחה חרדית בת 12 ילדים. בשיחה אתה לאחר החזרות היא מתארת בדידות קיומית גדולה וקשה מנשוא במשפחה הגדולה.

היא גדלה באחת הערים החרדיות החדשות, אבל לא סיימה בית ספר. בגיל 15 החלה לנדוד לרחובות של ערים אחרות. ירושלים, תל אביב, אילת. היא לא ידעה כלל שמריה היא אמו של ישו. קיץ אחד, כשהתגוררה בחוף הים באילת, שמעה תיירים קוראים בשם בחורה והחליטה לאמץ את השם. הצליל מצא חן בעיניה.

בגלגוליה הרבים הסתפחה לקהילות אחרות, לצעירים אבודים כמוה, נוער הגבעות, ברסלב, ולא מצאה מנוח. בגיל 18 נישאה לאחד הנערים הברסלבים שפגשה בכיכר ציון בירושלים. בגיל 19 דרכיהם נפרדו. עתה, בגיל 24, היא החלה לגלות אחריות לחייה. היא החלה ללמוד תיאטרון, כתיבה יוצרת ותנועה. על ההצגה היא שמעה מחבר, יוצא בשאלה כמוה. מאז שהצטרפה לקבוצה, הרבה נשרו ממנה. הגרעין המקורי התחלף, כי העבודה האינטנסיבית על הטקסט ועל ההעמדה דרשה מהצעירים הללו מחויבות גדולה. "נשארתי, למרות המועקה שההצגה יוצרת בי והפחד להופיע על הבמה", היא אומרת.

בר, משתתפת נוספת בת 32, מסתכלת על מריה ורואה בה את עצמה לפני כעשור. בר גדלה במושב חרדי בדרום, וכמו מריה, גם היא בת למשפחה בת 12 נפשות; כמוה, גם היא שינתה את שמה, נדדה ולא מצאה מקום לעצמה בעולם. בגיל 17 טרקה דלת ולא הסתכלה לאחור. התגייסה לצבא, עבדה בביטחון באל על וחייתה בברלין. רגע לפני שהחליטה להשתקע בתאילנד אחרי טיול גדול במזרח הרחוק, היא חזרה לארץ, כשהרצון להתמודד עם הנתק שנוצר עם המשפחה ועם העולם שהשאירה מאחור, פעם אחת ולתמיד, מפעם בה. היא בחרה להתמודד דרך האמנות. בלימודי הצילום בבצלאל היא מרבה לצלם את עצמה במרחבים חרדיים ובבית ילדותה.

בד בבד, שמעה על ההצגה והחליטה להצטרף לצוות כצעד תירפויטי ממש. "כשעזבתי, הרגשתי שזה להיוולד מחדש", היא אומרת, "אבל בזמן האחרון חלחלה אצלי ההבנה שיש לי תיק גדול שאני סוחבת לכל מקום. רציתי לגמור עם הסיפור של הנוודות. החלטתי לטפל בזרות שלי, בחוסר הקשר למקום. ההצגה בשבילי היא כמו לצאת מהארון בפני ההורים שלי. שכרגע, גם אם הם מקבלים אותי לביתם, הם לא מאפשרים לי להיות מי שאני ועדיין מקווים שהכול ייעלם".

היא תהתה אם תשתלב בקבוצה. היא מבוגרת מהם ונמצאת בשלב אחר בחייה. מה לה ולנפשות התועות שרק עכשיו עושות את דרכן בעולם? "הבנתי שהם בדיוק כמו שהייתי פעם. את שומעת אנשים מפרקים את הפחדים שלהם על הבמה, וזה עוזר לי להתחבר לקרע שלי".

שמים את זה בפייס: מה התגלה בפרופילים של שחקני ההצגה "מחוץ למאה שערים"?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי