אותה השואה, אבל אחרת: האם ההנצחה "צועדת עם הזמן"?

לפני 30 שנה, כשבדכאו עוד לא התנוסס דגל ישראל בגאווה ועשרות בני נוער לבושים כחול טרם התכנסו בו לסלפי, עמדה פרופ' דנה אריאלי הורביץ מול הכניסה למחנה. זה היה לפני שניצב שם שער ועליו הכתובת המפורסמת "העבודה משחררת". במקומו עמד שם שער אחר. היה תלוי עליו השלט: "מחנה הריכוז סגור היום". "שם התחיל המחקר שלי", אומרת אריאלי הורביץ, "החלטתי שאעסוק בתובנות המובנות מאליהן ביחס לשואה ואתחיל לפרק אותן".

פרופ' אריאלי הורביץ, דיקנית הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, תהיה ביום חמישי הקרוב בין משתתפי האירוע "מקום ואתר" בבית אבי חי – רב-שיח על השינויים שחלו בתרבות הנצחת השואה בעשורים האחרונים. בין היתר, יגיבו המשתתפים לטענה אם עברה תרבות הנצחת השואה מהסיפור הכולל, הקולקטיבי, אל הביטוי האישי והמקומי ויראו כיצד השינוי ניכר באנדרטאות, בפסלים, בשלטי דרך, ואפילו בעיצוב מוזיאונים בישראל ובגרמניה, שבהם ניצב עתה הסיפור האישי במרכז.

איך משתנים?

אריאלי הורביץ, שחוקרת את יחסי הגומלין בין אמנות לדיקטטורה הנאצית, פרסמה לפני כשנה את הספר "הפנטום הנאצי: מסע בעקבות שרידי הרייך השלישי". "ב'פנטום' הלכתי לפגוש אתרים נאציים וחפצים נאציים יומיומיים, בניסיון להבין מה מספר החפץ", היא אומרת.

"חילקתי את הספר לארבעה שערים: הראשון הוא קטלוג תמונות של חפצים. אפשר למצוא בו, למשל, רביעיות משחק עם דיוקנו של היטלר ועוד חפצים רבים אחרים שאסור כיום לסחור בהם, ובכל זאת הם עוברים מיד ליד ונסחרים. בשער השני פרסמתי ראיונות עם 'סוכני זיכרון' גרמנים, מי שאמונים בהווה על עיצוב תרבות הזיכרון הגרמנית.

"בשער השלישי פרסמתי סיכום ומסקנות, בעיקר על מה שניתן ללמוד מהפלורליזם האדיר שמתגלה בעיקר בברלין ביחס לשימור הזיכרון. בשער הרביעי פרסמתי רשמים אישיים מיומן המסע בגרמניה. היה לי חשוב להקדיש מקום לעדות בגוף ראשון, שלי. הדור הראשון לשואה שתק ולא דיבר. הדור השני דיבר ברבים. הדור השלישי מתחיל להשמיע את קולו של היחיד, וזאת התרומה שלי למגמה הזאת".

מהו בעינייך הפלורליזם הגרמני בנושא שימור הזיכרון?

"אני מתייחסת בעיקר לברלין, שמצליחה להציג תרבות זיכרון לא מונוליטית ולחשוף את שכבות הזיכרון הרבות והמגוונות. ברלין אמנם אינה חזות הכול. יש אזורים בגרמניה שיש בהם אפס טיפול והכחשה מוחלטת או אזורים שבהם הטיפול הוא לאומני וכולל גם השחתת אתרים יהודיים בידי ניאו-נאצים. עם זאת, בסך הכול, אופן ההתמודדות של גרמניה עם עברה הוא מרשים ומגוון מאוד. אני מתנגדת בצורה נחרצת להשוואות בין הנכבה לשואה, אבל חושבת שאפשר היה ללמוד מהגרמנים איך להנציח את זיכרון סבלם של אחרים".

איך משתנה תרבות הנצחת השואה בישראל? מה צריך לעשות כדי לשמור על הרלוונטיות שלה?

"השאלה שצריכה לעמוד לפתחו של ההיסטוריון בעניין זה היא משולשת. ראשית: אילו לקחים אתיים מפיקים בחיי היום יום מהנצחת השואה? שנית: איך אנו יוצרים חלופה לתרבות הזיכרון הקיימת, שהיתה מבוססת על התחככות בלתי אמצעית עם עדים? מה עושים כשהעדים הולכים ונעלמים? שלישית: תרבות זיכרון לא יכולה לעולם, ובוודאי לא בעידן הפוסט מודרני שבו יש נרטיבים רבים ותחרות בין נרטיבים, לעמוד במקום ולהישאר אדישה לשינויי התקופה. אז השאלה היא: איך משתנים?".

היטלר מתעצבן על קו 25

על השאלה איך משתנים יש משיבים רבים, ובהם גם ד"ר ליאת שטייר-לבני, מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללת ספיר ומנחת קורסים במחלקה לאמנויות באוניברסיטה הפתוחה. הרגע שבו אדולף היטלר חיפש חניה בתל אביב תפס את שטייר-לבני לא מוכנה. במשך שנים עסקה במחקר על זיכרון השואה. ב-2009 הוא הניב ספר ששמו "שתי פנים במראה", שעסק בייצוגים של ניצולי שואה בקולנוע הישראלי. שטייר-לבני אומרת שבשנים האלה היתה "משוכנעת שיש זילות נוראית בשימוש בשואה". אבל אז בא אדולף היטלר, ביוטיוב, והתמוטט בגלל קו 25 ומופע של שלמה ארצי.

"השינוי קרה כשראיתי את סדרת הסרטונים הוויראליים על היטלר מתעצבן. התבלבלתי. בעת ובעונה אחת חשבתי שהומור שואה הוא דבר נורא, ומצד שני, מצאתי את עצמי מתפקעת מצחוק מול הסרטונים האלה. בוכה מצחוק, שוב ושוב, וחשה דיסוננס ענק".

הדיסוננס הוליד ספר שני, "הר הזיכרון יזכור במקומי, על הזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולארית בישראל". רובו עוסק בהומור שואה, מנתח את חשיבותו ואת היכולת שלו להיות צעד, אף שהוא הומור, לכיוון של אבל אמיתי.

אחרי התפנית, וכדי להבין את עצמה, הגיעה שטייר-לבני לטקס "ליל שימורים", שיזמה ציפי קיכלר ב"בית להיות" בחולון. "קיכלר, בת לניצולי שואה וילידת ברגן בלזן, חיה עם משא כבד של כאב, עד שיום אחד נפלטה לה בדיחת שואה. השמים נפלו, והיא הרגישה הקלה גדולה. היא יזמה טקס זיכרון אלטרנטיבי וקראה לו 'המסיבה'. הוזמנו אליה בני דור שני ושלישי, כאלה שהיו שקועים בשואה בצורה העמוקה ביותר, ברמה היומיומית. הם ישבו, סיפרו על הוריהם ובכו ואחר כך סיפרו בדיחות וולגריות ואחר כך אכלו וחזרו לבכות".

כשהשתתפה ב"מסיבה", היא הבינה עד כמה טעתה כשחשבה שיש רק דרך אחת לזכור. "הבנתי שאנשים ששקועים בזיכרון הוריהם וסביהם עד צוואר ולא מסוגלים לשאת יותר את הזיכרון, חייבים לנכס לעצמם מעט שליטה דרך מנגנוני ההגנה של ההומור".

מקור סדרת סרטוני היטלר מתעצבן הוא בכלל בספרד. מה ייחודי בהומור השואה הישראלי?

"אין מקום אחר בעולם שבו זיכרון השואה נחווה כפי שהוא נחווה בישראל. מחקר של פרופ' זהבה סולומון השווה בין ארבע קבוצות: קבוצת אנשי דור שני ישראלית הושוותה לקבוצת בני גילם בישראל; קבוצת אנשי דור שני אמריקאית הושוותה לבני גילם היהודים בארצות הברית. המחקר גילה שכמעט אין הבדל בין האופן שבו שתי הקבוצות הישראליות תפסו את השואה כחוויה מכוננת בזהותם. לעומת זאת, בין שתי הקבוצות של יהודי ארצות הברית היו הבדלים בולטים. מי שאינם בני דור שני לא נושאים את משא הזיכרון כמו שבני הדור השני האמריקאים נושאים אותו.

"לא-ישראלים יבינו אחרת הומור שואה. הם עשויים נניח לחשוב שבשואה באמת היתה סימטריה בין יהודים ממזרים חסרי כבוד לנאצים הרשעים. ישראלים יכולים לצחוק על השואה, אבל באותה נשימה להבין את כובדה האמיתי".

אחד הפרקים המעניינים בספרך עוסק בהומור שואה של יוצרים מזרחים. את כותבת שמחיקת ההיסטוריה המזרחית היא רק אחת הסיבות לו.

"הרגע ב'זגורי אימפריה' שבו בבר מודיע שלא מעניין אותו לעמוד בצפירה הוא ביטוי רק לרובד אחד של הומור השואה המזרחי. זה רובד שמשקף את המחאה על מחיקת המורשת המזרחית בכלל ועל המיקום השולי של הסבל שעברו יהודי צפון אפריקה בשואה בפרט. משפחות שלמות עבדו במחנות כפייה ורבים גורשו לברגן בלזן.

"זגורי אימפריה". והיכן המזרחים בתמונה?

"אולם בספר אני אומרת דבר נוסף: הומור השואה המזרחי קשור גם לעובדה שלא אפשרו למזרחים לקחת חלק בחוויית האסון והאבל, שאמור היה להיות מרכיב מכונן של הישראליות באשר היא. רבים מהם חשו וחשים שהם נדרשים לעמוד בצד ולהשתתף בצערם של יהודי מזרח אירופה, בשעה שרבים מהם חשו וחשים שהאסון הזה הוא שלהם ממש כשהם שהוא של האשכנזים. בבר זגורי אולי לא היה מסכים איתי, אבל המזרחים לא נולדו עם אי-הזדהות לסבלם של אשכנזים בשואה".

מותר להיעלב?

"עלבון הוא הדבר הכי פחות יעיל, לא לאשכנזי שנפגע מזילות השואה, ולא למזרחי שנפגע מהדרה. המשמעות האמיתית היא לשאול שאלות; להשתחרר ממלכודת של הטחת עלבונות, להגיע למקום עמוק יותר".

פרק מעניין אחר מתעסק בפוליטיזציה של השואה. את כותבת שהשמאל ניכס את השואה כמעט כמו שהימין ניכס אותה בשיח על פלסטינים וערבים, ואת טוענת שאינו מסוגל לראות את זה.

"אולי אין סימטריה בין ימין לשמאל בפוליטיזציה של השואה, כי ביבי באמת הביא את ההשוואה בין איראן לנאצים לממדים מגוחכים. עם זאת, אנשי שמאל מתקשים לראות את עצמם כמי שמשתמשים בדימויי השואה כמעט כמו שהימין משתמש בהם. העיוורון הזה מעניין. טור של עיתונאי מהשמאל יכול להתחיל בפסקה שלועגת לביבי על ההשוואה בין אחמדינג'אד להיטלר, אבל הפסקה האחרונה שלו תשווה בין ימין קיצוני לנאצים.

"נדמה ששני המחנות לא הפנימו באמת את הלקחים האוניברסליים של השואה. רק אנשים בודדים, למשל חוקר האקדמיה יאיר אורון, שכתב את הקורס ג'נוסייד' באוניברסיטה הפתוחה, נאבקים על הפקת לקחים כאלה. יש פחד קמאי מלהרחיב את השיח ולהכיר בשואותיהם של עמים אחרים".

חוסר האפשרות להרחיב את שיח השואה – כך את כותבת וכך כתבו לפניך – קשור לעובדה שלא עיבדנו עדיין את האירוע הענק הזה. הטענה החדשה שלך, לפחות מבחינה מחקרית, היא שהומור הוא התחלה של אבל אמיתי.

"נכון. הפנמנו בצורה עמוקה את ההשפלה, החולשה והקורבניות, בצורה שמאפשרת לנו לנהוג באכזריות בעם אחר. אבל הומור הוא חלק מהדרך שלנו אל האבל; הוא מסוגל לייצר חסם נפשי ביננו ובין הטראומה, וברגע שאדם נמצא במקום שבו הוא הציב חומה בינו ובין הטראומה, הוא יצר התחלה של אפשרות להתאבל".

ובכל זאת, הומור שואה התחיל לפרוח כבר בשנות ה-80. עברו כמה עשורים מאז הוא כאן, ופעולתו המבריאה לא באה לידי ביטוי ביחס חומל או מכבד של עם אחר, קבוצות אחרות, מעמדות סוציו-אקונומיים אחרים.

"עד כמה שבמקומות מסוימים הומור השואה דומיננטי, בישראל הוא עדיין לא חילחל למיינסטרים. אני רואה את זה בהרצאות, בתגובות לספר, בשיחות עם אנשים, בתגובות נבוכות או קשות שמקבלים סטנדאפיסטים וקומיקאים. צריך להיות דיון רחב יותר על סגולות ההומור, יותר מחקר על הומור שואה. הרצינות וההומור ביחס לשואה צריכים לדור בכפיפה אחת. אוי ואבוי אם אחד מהם יהיה דומיננטי יותר מהשני".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי